בלי אף מילה על המגפה עצמה, זו היצירה הכי גדולה שנעשתה על תקופת הקורונה

ג'רי סיינפלד נהג לספר בהופעות שלו על כך שרוב האנשים מפחדים מהמוות פחות מאשר הם מפחדים לדבר מול קהל. למעשה, סיינפלד מדגיש, האדם הממוצע יעדיף להיות בתוך ארון הקבורה בהלוויה מאשר לשאת את ההספד. זה מצחיק כשהוא מספר את זה, בעיקר כי מדובר באחד האנשים הכי מיומנים בתולדות האנושות בלדבר מול קהל. גם בו ברנהאם נהג לשזור הרבה בדיחות על פחד קהל בהופעות שלו, בזמן אמת קשה היה להבין כמה שהבדיחות האלה מגיעות ממקום כואב ואפל.

בספיישל הקודם שלו בנטפליקס מ-2016, Make Happy (שתורגם בצורה מזעזעת לעברית ל"בדרך אל האושר") אפשר היה לחוש את חרדת הביצוע של בו ברנהאם בין הפאנצ'ים. "אני לא יודע הרבה על החיים, אבל אני יודע דבר אחד", הוא פונה אל הקהל ברגע רציני ואומר להם: "אם תוכלו לחיות ללא קהל - כדאי לכם לעשות את זה". בשלב הזה המצלמה פונה אל התיאטרון הענקי, וניתן לראות את האולם שמלא עד אפס מקום במאות אנשים מנקודת מבטו של הפרפורמר על הבמה. זה קטע מצמרר. אפשר להבין מהפריים הזה מה הרחיק מהבמות במשך שנים אמנים נערצים כמו ברברה סטרייסנד ואריק איינשטיין, שלא הצליחו להתמודד עם פחד הקהל שלהם.

אלא שהחרדה של ברנהאם לא הייתה תחומה רק להופעה על במה. מי שעשה את דרכו מאנונימיות לתהילת עולם דרך הרשתות החברתיות, הפך לאחד המתנגדים הכי חריפים שלהן. "זו התשובה המסחרית לדור שרוצה רק להופיע. זה ממש כלא, זה מחריד. זו הכלאה של בדרן וקהל", הוא אמר באותו ספיישל, וחידד את החרדה שלו מהאינטרקציה המהנה שאנחנו מכנים "בידור", שמבחינתו הוא סבל מתמשך של ניסיון נואש לרצות את הקהל שלו.

"הבעיה הכי גדולה שלי היא אתם. אני רוצה לרצות אתכם, אבל רוצה להישאר נאמן לעצמי", הוא שר בשיר הסיום של הספיישל ההוא, "חלק ממני אוהב אתכם. חלק ממני שונא אתכם. חלק ממני צריך אתכם. חלק ממני מפחד מכם. ואני לא חושב שאני יכול להתמודד עם זה כרגע". זה קטע נוגה של ליצן עצוב, שכיאה לדור שלו לא חושש לחשוף את "האמת שלו" בצורה פומבית. החרדה שלו מהופעות - לאו דווקא מול קהל חי - הייתה אמיתית, והוא ביטא אותה בצורה מושלמת והעביר אותה למנויי נטפליקס בצורה הכי בוטה שיש. לא כולם שמו לב לזה, בעיקר כי המופע היה כל כך מצחיק, אבל זו הייתה שירת הברבור שלו. בדיעבד אפשר להבין שגמלה בו ההחלטה לפרוש מהדבר שהוא כל כך טוב בו, פשוט כי הוא עושה לו רע. הוא היה בסך הכל בן 25.

אין דרך לא זקנה או מתנשאת להגיד את זה, אבל אני התלהבתי מבו ברנהאם עוד לפני שהוא היה מפורסם. קראתי שוב את המשפט הזה והוא באמת מעצבן, אבל זו האמת וחשוב לי לציין אותה, כי כשמגיעים לדבר על ההייפ סביב "Inside", הספיישל הטרי והמדובר של ברנהאם בנטפליקס, צריך להיזכר בדרך שהוא עשה. אני זוכר את עצמי יושב מתישהו בשנת 2008 עם חברים ומראה להם קטעים ביוטיוב של ילד בן 17 עם שם מוזר שר על מכון גמילה לדמויות פיקטיביות. אחד החברים צחק כל כך שיצא לו ספרייט מהאף.

יש משהו מיוחד בללוות אמן שאתה מזהה את הכישרון שלו מגיל צעיר הולך ומתפתח וזוכה לתהילה. זו תופעה לא נדירה בדור הזה, עם זמרי פופ כמו ג'סטין ביבר ובילי אייליש שהתחילו את דרכם עם קליפים ביתיים ביוטיוב והפכו לכוכבי על. ואולם, בשנת 2008, כשברנהאם פרסם שירים מצחיקים שלו ביוטיוב וזכה לעשרות מיליוני צפיות, קשה היה לחזות את הכיוון שאליו זרמה הקריירה שלו בתוך עשור.

שלושה סיבובי הופעות מצליחים, שני ספיישלים בנטפליקס שזכו לביקורות נלהבות, הופעות אורח קומיות בסדרות טלוויזיה וסרטים ואז פרישה מפתיעה מהבמה לטובת קריירה קולנועית רצינית, שכללה פריצה מפתיעה עם הסרט "כיתה ח'" עטור הפרסים, אותו הוא כתב וביים. בשנת 2020 כיכב בסרט המועמד לאוסקר "צעירה מבטיחה", ונראה שימיו כבדרן-מוזיקלי מאחוריו. באופן אישי, חשבתי שהמהלך הבא שלו יהיה אלבום מוזיקה "רציני", בדרכו של אחד מהמודלים לחיקוי שלו, טים מינצ'ין.

ואז הגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים. הבידוד שנכפה על ברנהאם, כמו על שאר העולם, מצא אותו מתמודד עם השדים הפרטיים שלו שכוללים בין השאר חרדה, פחד קהל ודיכאון. כדי להתמודד עם המציאות הלא פשוטה הזאת, ברנהאם פנה למוצא הטבעי ביותר עבורו: יצירה. הרי ממילא הוא פרץ כאמן יוטיוב שמופיע מול מצלמה בלי קהל, הוא יכול לעשות את זה שוב. קומדיה באה לו בקלות, מוזיקה זורמת ממנו בטבעיות. אלא שמי שמלווה את הקריירה של ברנהאם מספיק זמן יכול היה לדעת שהוא פותח תיבת פנדורה.

הכותר "בו ברנהאם: בפנים" מקוטלג בנטפליקס כספיישל קומי, אבל כמו לא מעט ספיישלים שמסווגים ככאלה, העוצמות שלו לא מגיעות לאו דווקא מההומור (ולמען הסר ספק, ברנהאם עדיין קורע מצחוק כשהוא רוצה). הז'אנר הוורסטילי של הסטנדאפ עבר לא מעט שינויים בשנים האחרונות, ככל הנראה בעקבות הכניסה של הרשתות החברתיות לחיינו, שהפכו את החשיפה האישית למאורע בסיסי כל כך. אנחנו רוצים להכיר את האנשים שעומדים על הבמה ומנסים להצחיק אותנו, אנחנו רוצים לדעת מאיפה הבדיחות שלהן מגיעות, האם ההומור שלהם מנסה לחפות על משהו, מה הכאב שמניע אותם.

במופע "השמדה" מדבר פאטון אוסוולט במשך רגעים ארוכים על האובדן הטראגי של אשתו האהובה. "נאנט" של האנה גדסבי הוא מופת של שימוש בכוח הבימתי כדי להעביר מסר. אפילו אודי כגן שלנו שומר קטע בהופעה שלו לשיחה כנה עם הקהל על הפוסט טראומה שהוא סוחב מהשירות הצבאי. "בפנים" של ברנהאם הוא תמונת המראה של המופעים האלה. כבר בשמו הדו משמעי הוא חושף את הכיוון אליו פונה המופע: פנימה. לא רק שהמופע מצולם כולו בתוך החדר המבודד שבו הסתגף ברנהאם בתקופת עוצר הקורונה, אלא שההסתכלות היא פנימית, אל תוך נפש האמן המיוסר.

כביכול, הוא ניסה לרפא את החרדה שלו על ידי התמודדות ישירה איתה. כמו אדם שמפחד מזוחלים ונכנס לתוך חדר עם אלפי נחשים כדי לנסות להתגבר על הפוביה. "מרפא את העולם עם הקומדיה שלי", הוא שר בפתיחת הספיישל, ולמעשה מנסה לרפא את עצמו. צפייה עמוקה וחוזרת בספיישל מגלה בדיוק מתי כל קטע צולם, שכן שיער הפנים והראש שלו הולך וגדל לאורך תקופת הבידוד. ככל שהוא צולל פנימה אל מחילת הארנב הדכאונית, כך השיער שלו הופך ליותר ויותר סתור ומפוזר. כך גם הבגדים הופכים לאופציה לא מחייבת. ברגעים מסוימים הוא יושב מול המצלמה ללא מילים. בחלק הוא עירום, בחלק עם בגדים שניתן להריח את הצחנה שלהם דרך המסך. הוא לא התקלח ימים, הוא לא הסתרק שבועות. ככה נראה דיכאון בצורה הכי גולמית. מישהו צריך לעזור לו, אבל אין שם אף אחד.

מתחשק לצעוק למסך: "תעצור, למה אתה עושה את זה לעצמך?", אבל ההיכרות עם החומרים הקודמים של ברנהאם מזכירה שאי אפשר לדעת כמה מזה אמיתי, וכמה מזה פשוט תצוגת משחק מבריקה. בספיישל הראשון שלו (שמופיע בנטפליקס ללא תרגום לעברית משום מה) הוא מפיל בטעות בקבוק מים ומתנצל בפני הקהל, אך רגע לאחר מכן שר שיר שלם על כך שהוא תכנן להפיל את הבקבוק ואין שום אמת באמנות שלו. לעולם לא נדע כנראה כמה מהספיישל הזה אמיתי וכמה מבוים, אבל התחושה שהוא מעביר אותנטית, וזה מה שחשוב.

אם "נאנט" של גדסבי היווה מקור להשראה למיליונים ברחבי העולם שסבלו מתקיפה מינית, "בפנים" של ברנהאם יעורר הזדהות עמוקה אצל כל אדם שמצא את עצמו שבור ומדוכא בתקופת הקורונה. באופן מדהים, אין בכלל התייחסות מילולית למגפה או לווירוס ששיתק את העולם. חגיגת יום ההולדת ה-30 העצובה והבודדה שברנהאם עורך לעצמו היא התזכורת הברורה היחידה לכך שמדובר בשנת 2020. כולנו יודעים למה הוא בבידוד, כולנו יודעים למה הוא בדיכאון, כולנו היינו שם. זו ההמחשה הויזואלית הכי אנושית שהייתה לשיתוק שהקורונה הטיל על כולנו בשנה החולפת. מעניין כמה מאיתנו הספיקו להדחיק את זה.

בשורה התחתונה "בפנים" הוא אחד הספיישלים הכי מיוחדים שיצאו בנטפליקס אי פעם. הוא תופס את אחד האמנים הכי ורסטיליים של ימינו בשיאו, כשהוא כלוא בין ארבע קירות ומתעד את עצמו בזמן אמת בלי פילטרים.

לא הכל עובד כמובן. המופע מורכב מטלאים שהורכבו יחדיו על יחד על ידי ברנהאם עצמו. העריכה מסחררת ומתישה לפעמים, זה חלק מהעניין. ברנהאם רוצה להשאיר אותנו על הקצה כל הזמן, כפי שהוא עשה בפתיח הספיישל הקודם שלו, שנפתח במילים: "אתם פה כי אתם רוצים לצחוק ואתם רוצים לשכוח מהצרות שלכם. אבל אסור לכם לצחוק, אסור לכם לשכוח מהצרות שלכם. העולם לא מצחיק. כולנו גוססים". הפעם, לעומת הפעם הקודמת, אין פאנץ', רק אמת כואבת.

ועדיין, למרות שחווית הצפייה בספיישל רחוקה מלהיות "קומית" בהגדרתה, הוא עדיין מלא בפיסות קומיות מעולות. יש כאן כמה מהשירים הכי טובים שברנהאם כתב אי פעם ("ברוכים הבאים לאינטרנט" הגאוני, שנשמע כמו שילוב פעולה של רנדי ניומן עם ווירד אל ינקוביק), כמה מהקטעים הכי קורעים שלו ("אישה לבנה באינסטגרם") וכמה מהרגעים הכי חושפניים וכואבים שלו ("התחושה המוזרה הזאת"). הכל מבוצע בצורה הכי טובה שיש, כולל השירה, המוזיקה, הבימוי והתאורה.

ומצד שני, ניתן רק לקוות שלא יקומו חקיינים למופע הזה. הסיבה היחידה שהוא עובד היא כי הוא חד פעמי, ייחודי ומשדר אמינות ראשונית. פרימיטיבית כמעט. מה שחסר לנו עכשיו זה שיתחיל טרנד של מופעים מינימליסטיים של סטנדאפיסטים שמופיעים לבד בבית. קטורזה בממ"ד, אדיר מילר במרפסת שירות. אלוקים תשמור.