מי שהסתובב ברחובות ניו יורק בשבועות האחרונים, שמע בהם יותר עברית מאשר ברחובות תל אביב. מסוף השבוע הקרוב, הוא גם יוכל לראות בעיר יותר סרטים ישראלים מדוברים מאשר שהקהל אצלנו יכול: ביום שישי, יעלו באולמות האיכותיים שלה לא פחות משני סרטים עלילתיים תוצרת הארץ - "אסיה" ו"סאבלט". אם מחברים זאת לעובדה שפסטיבל קאן בחר להציג במהדורה הקרובה שלו לא פחות משש יצירות קולנועיות מארץ הקודש, הרי שבסך הכל זו תקופה יפה ליצירה המקומית, בטח בהתחשב בכך שכבר היו מי שמיהרו לצייץ כי הקורונה תהיה המסמר האחרון בארון הקבורה שלה.
"אסיה" יעלה גם בארץ בשבועות הקרובים, ו"סבלט" כבר כאן. מעניין לציין כי כיאה לעושר הלשוני של החברה המקומית, שניהם דוברים בעיקר שפות שאינן עברית - "אסיה" דובר רוסית ו"סאבלט" אנגלית.
גיבור הסרט הוא עיתונאי אמריקאי, בגילומו של ג'ון בנג'מין היקי, שעד כה היה מוכר בעיקר מסדרת הטלוויזיה "האישה הטובה". כמשתמע משמה של הדרמה הזו, האורח מסבלט כאן דירה תל אביבית, ואז מפתח קשר עם הצעיר שמשכיר לו אותה, בגילומו של ניב ניסים בתפקידו הקולנועי הראשון. מול האלמוניות שלו עומדת הזהות של הבמאי - איתן פוקס, מי שהודות ל"יוסי וג'אגר" ו"ללכת על המים" הפך לאחד הקולנוענים הישראלים הבולטים בשני העשורים האחרונים, והוא כתב את התסריט עם איתי סגל.
בשלב מוקדם של התסריט הזה, מתברר כי מדובר בסיפור על יחסים בין אדם שמעולם לא הצליח להיות אבא, וילדון שכנראה אף פעם לא היה לו אבא. פוקס, כהרגלו, מתאר את כל זה בצורה רגישה ומרגשת, אך קשה שלא לשאול את השאלה שנשאלה גם במקרה של "קרא לי בשמך": מה היו התגובות לו פער הגילים היה נשמר אך חלוקת התפקידים המגדרית היתה משתנה? איך היו מגיבים בימינו לסיפור על גבר שמנהל קשר בכיוון מיני ורומנטי עם צעירה שהיתה יכולה להיות הבת שלו?
ועוד הערה לסדר: בשלב מסוים, המסבלט הישראלי משתמש במונח "נסיכה אמריקאית" (JAP), שהוא מושג נפוץ עד מאוד (ובעייתי עד מאוד) בשיח האמריקאי, אבל לא ממש מקובל אצלנו, ולא סביר במיוחד שצעיר תל אביבי ישתמש בו, בטח לא בצורה ובסיטואציה בה הוא עושה זאת כאן. לא נורא.
מנגד, יש הרבה דברים טובים נוספים לומר על הסרט. בשעה שרוב היוצרים המקומיים מעדיפים לברוח מתל אביב, גם מסיבות פופוליסטית ואופורטוניסטיות, פוקס לא מהסס לזמר כאן שיר אהבה לעיר הלבנה, ומשכיל ללכוד את ההוויה העכשווית שלה, בין היתר באמצעות פסקול עשיר שמשלב בין עומר אדם ואלון עדר.
יש כאן סצינות שצריך לגזור ולשמור: למשל, כשהצעיר התל אביבי מארח את חברתו הטובה, רקדנית בגילומה של ליהי קורנובסקי (מחשמלת כתמיד), והיא מספרת לניו יורקי על כוונתה להגר לברלין. הוא שואל בתמימות של מי שלא אכל קוטג' מימיו - "אבל זה לא המקום שאחראי לטרגדיה הגדולה של העם היהודי?" ובתגובה שני הצעירים מתפקעים מצחוק.
רגע אחר, אנקדוטלי רק לכאורה, מוקדש לדו-שיח בין הצעיר התל אביבי למוכרת במאפייה שדורשת סכומים מוגזמים תמורת מאפין מייפל. אך האמת היא שהסצינה הכי יפה לא קשורה לא לכסף, לא לנאצים ולא לגיאוגרפיה. מעורבים בה שני אנשים, שני זוגות גרביים ובעיקר שני לבבות שבורים. כל כך פשוט, כל כך יפה.