כשחובב האופרה בנימין זאב הרצל התיישב לכתוב את הרומן הנבואי שלו "אלטנוילנד" הוא בחר לתאר לפרטים את עולם התרבות העברי שישלוט במדינה הלאום היהודי שתקום בארץ ישראל. "החודש מבקרות בחיפה להקת תיאטרון צרפתי מצוינת והלהקה הטובה ביותר באיטליה", מסופר בספר, אך גיבוריו מעדיפים לחזות במופע יהודי. "יש מחזות יהודיים?", שואל אחד האדונים שהגיעו מאירופה, וזוכה לתגובה הומוריסטית: "מה, לא שמעת שהתיאטרון התגייר?". הגיבורים מתלבטים בין ביקור בתיאטרון הלאומי שמציג מחזה תנ"כי בשם "משה", או לבית האופרה המקומי, שמציג את האופרה "שבתאי צבי" על נביא השקר היהודי המפורסם. הפנטזיה של הרצל נגמרה, כצפוי, בבית האופרה המפואר - והדמיוני - של חיפה. גיבורי הרומן, אגב, לא מפסיקים לפטפט ולהסביר אחד לשני את עלילת האופרה תוך כדי המערכה. אפילו באוטופיה הציונית של הרצל לא הצליחו לייבא לפה נימוס אירופאי.
אז בית אופרה מפואר עדיין לא הוקם בחיפה, אבל בתל אביב (שנקראת על שם תרגום הספר "אלטוילנד" לעברית) העלו אתמול בבית האופרה המקומי אופרה עברית למהדרין שמבוססת על מספר מעשיות מספר הספרים של העם היהודי.
האופרה "אימהות" של המלחין דוד זבה שכתב גם את הליברית, באופן חריג למדי בז'אנר, מתגלגלת בצורה כזאת או אחרת על הבמות בתל אביב מזה חמש שנים. ב-2016 היצירה הוצגה לראשונה כאופרת פרינג' בסטודיו של בית האופרה, כשלארבע הסולניות הצטרף רקדן שהיווה את הקונטרה הגברית לאופרה הכל כך נשית הזאת.
רצתה הגורל, ושנת הקורונה שינתה את חוקי המשחק בצורה קיצונית. כבר נכתב כאן במדור על השינויים המרעננים שהביאה איתה עונת הפוסט-קורונה לאופרה הישראלית, שבהפקה הקודמת שלה העלתה את הקהל לשבת סביב השחקנים על הבמה. הפעם, אותה יצירת פרינג' קיבלה את הכבוד הראוי לה, ובשיתוף פעולה עם תיאטרון גשר הפכה לעשירה יותר, מורכבת יותר ומעצימה יותר. הקהל קיבל את האנסמבל הזה במחיאות כפיים סוערות שלא נראו בבית האופרה מזה הרבה זמן.
שום דבר לא היה מובן מאליו בהפקה הזאת. איך הקהל השמרן של האופרה יקבל יצירה מודרנית כל כך? איך מצליחים לגרום לשפה העברית הכל כל לא אופראית להישמע כמו שצריך מול קהל שרגיל לשמוע יצירות בניבים איטלקיים עתיקים? איך תתקבל הפקה על טהרת המין הנשי בעולם בו הטנורים הם כוכבי הרוק של הז'אנר? ובכלל, איך יתקבלו הזוויות החדשניות של דוד זבה על התנ"ך, כאלה שמציגות בין השאר את דמותו של אלוהים עם טקסטים חתרניים מפי אישה? במדינה עם שר תרבות חובש כיפה, וככל הנראה ראש ממשלה חובש כיפה החל מיום ראשון הקרוב - יש משהו חתרני יותר מלשיר בקול סופרן רועם בגוף ראשון ואלוהי כי "הייתי אל נקמות, אפילו התלהבתי. רצחתי אלפים, רק בגלל שנעלבתי"?
אם היו חששות בקרב פרנסי האופרה מפני היצירה הלא שגרתית - והיו - הם התבדו ברגע שהמופע התחיל. בשורה לפני ישב אדם דתי, ולרגע חששתי בשבילו שהוא ייעלב מדרך הצגת הנושאים ביצירה אבל לשמחתי הוא היה בין האנשים שזינקו ממקומותיהם כדי להריע במחיאות כפיים ליעל לויטה, מי שנכנסה לנעליו של אלוהים. האמת, זה היה כל כך נורמלי, חובב תרבות שמעריך אמנות גבוהה בלי איזה מטען חורג של קנאות שאין לה כבר מקום בימינו.
ברמת ההפקה האופרה עדיין לא חזרה לתפקוד ב-100%. התפאורה הייתה פשוטה וסטטית, למעט במה מסתובבת שהזכירה יותר את העיצוב הפשוט של "המילטון" של לין מנואל מירנדה יותר מאשר את הבמות העשירות שמזוהות עם הפקות אופרה. מן הסתם מדובר בעניין תקציבי, שקשה לשפוט באופן הגון בימים אלה, אך כן ניתן לציין לחיוב שוב את היכולת של האופרה להתמודד עם האילוצים הטכניים. כן, זו כבר ההפקה השלישית שעולה ב-2021 באופרה בלי מוזיקאים מחו"ל, בלי תפאורה דינמית ובלי מקהלה - ומצד שני, עם כבר זורמים עם אנלוגיות תנ"כיות, צוות האופרה מצליח להוציא מים מהסלע עם מה שיש לו.
היצירה עצמה מציגה תרי-עשר תמונות מתוך סיפורי התנ"ך, כשבאופן מובהק הקטעים עם יעל לויטה האלוהית בתפקיד אלוהים בולטים במיוחד, בין השאר האריה הזועמת של לויטה נגד חוה, שסגרה לנו לעד את הדלת לגן עדן "בשביל תפוח".
לצד הרגעים המוזיקלים בלטו גם הדיאלוגים שהציגו כמה מהקטעים המפורסמים מהתורה היהודית מהזווית הנשית. כך למשל הקטע בו בנותיו של לוט מספרות לאמא שלהן, הידועה רק בכינוי "אשת לוט", כיצד אביהן הקריב אותן להמון הזועם בסדום והנחה את השפלים שבאנשים "לעשות בהן כטוב בעיניהם". הרגע האפל הזה מספר בראשית מבוצע בצורה מופתית על ידי השחקניות רוני עינב ולנה פרייפלד (בנותיו של לוט) ונטשה מנור (אשת לוט). זהו קטע תיאטרלי לכל דבר, אך למרות שהוא לא מלווה בנגינה ולא מבוצע בשירה - הוא מוזיקלי לחלוטין, ומתמזג לתוך האופרה כולה.
תמונת הסיום, שמפגישה את כל האימהות, אלה ש"לא זכרתם ובקושי נתתם להן שם" אל מול אלוהים ש"מזמן הפסיק לרחם" מסתיימת בקרשנדו של תשואות סוערות מקהל נלהב שאפילו הרצל לא העז לפנטז. נכון, לא מדובר בהפקה מושלמת, ויש אפילו חלקים חורקים. מבחינה קונספטואלית לא ברור מה אשת פוטיפר עושה בכלל בסיפור על אימהות, והקטע שלה נראה כמו תמונה גנוזה מ"יוסף" של אנדרו לויד וובר. אבל בשורה התחתונה, הקהל המקומי יודע להעריך את היצירה המקורית, בטח לאור האילוצים שמסביב. האם קהל המנויים הוותיק היה מעדיף לראות בפעם האלף את אאידה? האמת, בכלל לא בטוח.
באופן נדיר, את התשואות הרמות ביותר לא קיבלה אף אחת מהסולניות אלא דוד זבה עצמו, המנצח והאיש שמאחורי היצירה כולה. ורדי, מוצרט ופוצ'יני לא מגיעים לנצח על היצירות שלהם בתל אביב, אבל לערב אחד שדרות שאול המלך בתל אביב יכלו להרגיש כמו הרינגשטראסה בוינה, עם מלחין שמנצח בפרמיירה של יצירת המופת שלו. אם תרצו - אין זו אגדה.