שופרות רבים הצמיח לנו שלטון נתניהו. אך גלית דיסטל-אטבריאן היא המתמיהה מכולם. דיסטל-אטבריאן היא אישה חכמה מאוד, לומר עליה שהיא רהוטה זה אנדרסטייטמנט - מדובר בסופרת. הלשון הציורית שלה נפלאה, משלב השפה שלה מעניין וגמיש והרטוריקה שלה כמו מוכוונת לנאומים ומלאת פאתוס.
מספיק להיזכר בחיקוי שקיבלה ב"ארץ נהדרת" ובאופן שבו גם תום יער השכילה לזהות שחיתוך הדיבור הייחודי שלה שמשלב אינטונציה נמתחת עם עיצורים קשים וחותכים (ונשמע קצת כמו גרסת הטנור של "הוד מעלתה" מהשיר פנקס הקטן) הוא המפתח לדמותה. עולמה התרבותי רחב, שלא כמו מירי רגב, היא מכירה היטב לא רק את צ'כוב אלא גם את ויסלבה שימבורסקה. דמותה המצטיירת מכלי התקשורת ומן הרשתות החברתיות (שכן אינני מכירה אותה אישית) היא של אישה חזקה, בטוחה בעצמה, דומיננטית. כל כולה רומזת לכאורה לעולמות של פמיניזם, ליברליות, מורשת, תרבות, ערכים.
אלא שכאן מגיע הטוויסט שהופך את דיסטל למעניינת במיוחד ולא מפוצחת עד הסוף. את כל היתרונות הללו דיסטל-אטבריאן רותמת, מתעלת ומיישמת לטובת מטרה אנושית אחת: בנימין נתניהו, שמקדשת את כל האמצעים (הטובים) העומדים לרשותה. רוב מוחלט של הפוסטים שלה ברשתות החברתיות עוסקים בו באופן ישיר, באיש עצמו. לא בשלטונו, לא באג'נדה שלו, אלא במה שאין דרך לכנות אלא פולחן אישיות. תמונת הקאבר שלה בפייסבוק היא תמונה שלו.
השבוע היא כינתה את בנט וסער "טפילים", דימוי שהקונוטציה המיידית שלו היא תעמולה אנטישמית. יום לפני נאום הבכורה שלה בכנסת היא העלתה פוסט משונה והזוי על הרגליים הארוכות של ח"כ מתן כהנא ואיך היא לא מצליחה להפסיק לחשוב עליהן, במקום להתרכז בכתיבת הנאום. אחר כן פרסמה פוסט התנצלות. בסוף היא אפילו מצאה זמן לכתוב נאום שרובו עסק בהורים שלה. מסע פתלתל שהתחיל ברגליים הארוכות של ח"כ כהנא והסתיים בסמטאות הציוריות של השוק באירן ומשם לילדות בטעם ארטיק משמש בירושלים. משונה.
זאת אישה שמילים הן לחם חוקה. זה לא רק היה מקור פרנסה או משלח יד עבורה (כאמור, סופרת) אלא, כמו כותבים וכותבות רבים אחרים, זהו אמצעי הביטוי הבסיסי והאותנטי ביותר שלה. עבור אנשים כותבים - כתיבה היא גם משאת נפש וגם כורח. זה חלק בלתי נפרד מהוויתם. את כל זה היא בחרה בשנים האחרונות להקדיש ולקדש עבור איש אחד בלבד. וזו ככל הנראה הסיבה שהוא גמל לה בשריון הגבוה ברשימת הליכוד. כזה שדחק מטה נשות ליכוד ותיקות וחזקות כמו רגב ואוסנת מארק.
אין ספק שדיסטל יודעת לטפל במיומנות ובמקוריות ב"דף המסרים" הביביסטי. בוודאי יותר טוב מכל מי שמילאו את התפקיד הזה לפניה. היא מעניינת הרבה יותר מאמסלם וביטן, היא יריבה מיומנת מאוד בעימותים ובוויכוחים בפאנלים בטלוויזיה, ובכלל - נראה שנוכחות של מצלמות מוציאה ממנה את המיטב. היא לוחמנית, דעתנית ולשונה מושחזת מאוד. היא לא סתם זורקת את המושגים השגורים שמתחלפים ומתעדכנים מעת לעת כמו "ממשלת שמאל על מלא" "גוש השיסוי" ודומיהם. היא תופרת להם סיפורים צבעוניים, עוטפת אותם במילים יפות וגבוהות. הכל מוגש לאוזניים שלנו כמו מסה מהודקת ואינטליגנטית, אבל בגובה העיניים.
הדיסוננס בין הסגנון והתוכן אצלה הוא גדול וצורם הרבה יותר משל שאר האנשים והנשים שמילאו את התפקיד הזה לפניה. זו לא רק העובדה שהיא לא גבר עם כיפה או הפרופיל המוכר של חבר או חברת מרכז ליכוד. זו העובדה שהיא אישה שמדברת בצורה שונה מאוד ועדיין אומרת את אותם הדברים שמבלבלת. כמו סוס טרויאני (או אולי דיסטליאני אטבריאני?) היא חודרת חומות עם דיבור שתוכו אינו כברו.
כמו סליים ורוד עם נצנצים שמרחוק נראה נוצץ ויפה ומפתה למגע, אבל בין האצבעות מרגיש כמו נזלת ובסוף נדבק לך לבגדים, כך המילים של דיסטל-אטבריאן תופסות את האוזן בניגונן, מזדחלות לתוכן עם משפטים מפוסלים ומילים מפתות ואז מנחיתות לתוכן יריקה סמיכה ודביקה של הסתה, שיסוי ומחנאות.