"כשאני מפסיקה לנסות שלא יכאב לי, כשאני מקבלת את זה שהכל זז תמיד, כשאני באמת מקבלת את זה - החיים מתחילים לנגן" - עם המילים האלה נפתח אלבומו האחרון של אביתר בנאי, נאמרים מפיה של אישה מבוגרת (לא כתוב מי זו, אולי אמו של בנאי). המשפטים האלה, שגם העניקו לאלבום האחרון של אביתר בנאי את שמו, מתנוססים מעליו כמוטו: להפסיק להתגונן ולקבל את הכאבים בברכה, לקבל את עצמי - ולתת לעוד קולות להיכנס.
"כשהחיים מתחילים לנגן" הוא אלבומו השביעי של בנאי, ששומר די בעקביות על קצב עבודה של אלבום כל ארבע שנים בממוצע. הוא ממשיך בו את שיתוף הפעולה עם תמיר מוסקט, שהפיק גם מחצית מאלבומו הקודם. נדמה לי שזהו גם האלבום המעניין והמגובש ביותר שלו מאז "לילה כיום יאיר" הנהדר.
עוד לפני התוכן, חייבים לומר שזה אלבום עם מרקם עשיר מאוד, אלקטרוני, בלי פסנתרים ורחוק ממהבלדות שאפיינו תקופות מוקדמות יותר בקריירה של בנאי. בהתאם, יש בו משהו מעט מופשט: גם אם לבנאי יש סגנון משל עצמו שאהוב על הציבור, ואי אפשר להגיד שאינו קומוניקטיבי, הרי שהשירים כאן - ככל שאפשר לומר את זה - לא לגמרי קובנציונליים. החרוזים כאן ספורים, המילים נפתחות בדרכן, והמוזיקה מתאימה את עצמה אליהן. רק מישהו כמו בנאי, מבצע שנושק לגאונות, מסוגל לקחת מונולוגים כאלה ולהפוך אותם ללהיט רדיו מגובש.
בנאי מתחיל את "כשהחיים מתחילים לנגן" מהכאבים הפרטיים שממשיכים להניע אותו, אלה אזורים מוכרים. "מכור" הוא "פרגולה" של האלבום הזה, ואחריו מגיע "הסיפור הזה", רגע שמשכלל לכדי שלמות את תיאורי אי-השקט של בנאי. ללא תחרות, זה השיר הכי טוב באלבום.
ואז מתרחש שינוי מעניין: לפתע בנאי מתחיל להתמקד בגיבורים אחרים - בני המשפחה הקרובה שלו. בדרך, הוא מהרהר על ההורות, ועל הוריו שלו. לבתו הוא מקדיש את "ילדה אישה" ("רציתי למנוע ממך לכאוב, מנעתי ממך לחיות, סעי בתי, סעי אהובתי"); למשפחת בנאי המורחבת את עבודת השורשים "רחמים"; מתעמק בתסכולים של ההורות ב"לא רואה אותי", עם חיזוק מדודו טסה ורקע שמזכיר במשהו את "עיר מקלט" של הבן דוד אהוד; מנכיח את הצד השני בזוגיות ב"חיבורים" (בדקלום: "אני יכולה לסמוך עליך? אתה רואה אותי? אתה אוהב אותי?"); ונפרד מאחיו האהוב, הזמר מאיר בנאי, ב"שיר חמלה", שמתאר מפגש קורע לב ביניהם על ערש דווי (השיר נפתח בשורה "כשנכנסתי לנגן לך בהוספיס").
זאת פנייה יוצאת דופן. בנאי זכה לפופולריות אדירה במשך השנים דווקא מפני העיסוק הגלוי, האינטנסיבי כל כך, בחיבוטים שלו עצמו בתוך הנפש. תמיד שר על הקרב הפנימי בין הבור למים, על עצמו גדל מתוך ההתמודדות הזאת. כעת, יותר מאשר התבוננות פנימה אל הבית, האלבום הזה מלמד על הניסיון של בנאי לצאת אל נקודות מבט אחרות, לצאת מעצמו ולאפשר להן להישמע. ההתכתבות הזאת מומחשת באמצעות הקלטות דיבור שמשולבות בכמה וכמה שירים כאן.
ההחלטה הזו מעידה על ביטחון עצמי, ורמז לכך אפשר למצוא גם בהחלטה של בנאי לחדש את "כוכב", השיר היפהפה של אסף אמדורסקי מתוך "מנועים שקטים". בנאי לא מתנזר מחידושים ("ברוש", "חתונה לבנה", וכמובן "אצלך בעולם" של אחיו), אבל זאת הפעם הראשונה שחידוש לשיר ישראלי מופיע בתוך אלבומי הסולו שלו.
כשאמדורסקי, שהפיק את האלבום הראשון של בנאי, חגג 20 שנה לאלבום המופת שלו לפני הקורונה, הוא אירח את בנאי לביצוע אקוסטי של "כוכב", והוא כנראה אהב כל כך את התוצאה עד שהבשילה למה שנמצא כאן. "לא עוד עלה רועד", שר בנאי, "אתה הכוכב היחיד בשמיים, ולא כמו שהיה בעבר - היום אתה זוהר". מהמקום השלם הזה, וכשהשיר האישי של אמדורסקי מקבל איזה ניחוח רוחני, בנאי יכול לשחרר, לפנות מקום לקולות אחרים, ולתת לחיים להתחיל לנגן.