כאור בשולי הענן: "איך לאהוב את בתך" מפליא לשחק בין הריחוק והקרבה

    כבר בשורות הפותחות את ספרה של הילה בלום, "איך לאהוב את בתך", נשקף המבנה הפנימי שמגדיר אולי את כתיבתה: חושך ואור, זרות מול אינטימיות. "מצלמה" שמנסה באורח מכמיר לב כמעט לפרוץ פנימה ולשהות כמה שניות בתוך החלל המואר, ובעיקר איזה מזג מדיטטיבי

    • הילה בלום
    אודי בן סעדיה
    שולטת בחם ובקר. הילה בלום (צילום: באדיבות המצולמים)

    בערך באמצע הנובלה הבלתי נשכחת "בדרך אל החתולים" של יהושע קנז, מתרחש אירוע קרנבלי, קומי, אלים ומכמיר לב בעת ובעונה אחת, שממנו "שובר" הסופר הגדול, שהלך לעולמו לפני תשעה חודשים, אל השורות הבאות: "היה רגע של דממה. איש לא זע… ומן הגבעות הרכות שבאופק, מאדמת החמרה המתבקעת, מדרכי העפר המנומנמות… התגנב דרך המרפסת האחורית אור של תחילת דמדומים, אור כבד וחושני, רווי אובך אדמדם של שלהי קיץ המסרב לדעוך..."

    נזכרתי בשורות האלה, המצמיתות ביופיין, כשקראתי את "איך לאהוב את בתך", הרומן החדש של הסופרת והעורכת הוותיקה הילה בלום.

    קנז, בדרכו העדינה, זז עם ה"מצלמה" שלו החוצה מהאירוע הקומי והמבעית, למין זום אאוט שבוחן את המתרחש במבט מרוחק, מאופק. ובעיקר יש חשיבות גדולה לאור - האור שעוטף את האירוע המכאיב, חוצץ בינו ובינינו, ומכוון בעדינות ובסבלנות גדולה את נקודת המבט שלנו.

    עוד בוואלה!

    "הולדת הספק" של משה הלברטל ממחיש איך בעלי הכוח שולטים בנרטיב

    לכתבה המלאה
    מידה תמידית של איפוק. כריכת הספר "איך לאהוב את בתך" מאת הילה בלום (צילום: כנרת זמורה ביתן)

    גם בכתיבה של הילה בלום יש מקום מיוחד לאור, והתייחסויות לא מעטות ל"מופע" שלו, אולי גם בגלל העובדה שלפחות מבחינת ההווה הסיפורי הוא לא מתרחש כאן, בארץ השמש היוקדת, אלא בעיר צפונית בהולנד שבה, על פניו לפחות, המפגש עם אותו אור הרבה פחות מכאיב ונחרץ.

    אין זה כמובן מקום פסטורלי ונעדר כאב. כמעט להפך - הכאב והקושי ניכרים כמעט מכל שורה בספר הזה, ובכל זאת צריך לשים לב למקום שממנו הוא נפתח. אישה עומדת בחוץ בחושך ומביטה על החלון המואר שמתוכו נשקפים דמותה של בתה ושל נכדותיה.

    וכמעט כמו בקוד גנטי, כבר בשורות הפתיחה נשקף המבנה הפנימי שמגדיר אולי את הכתיבה של בלום: ריחוק וקרבה. חושך ואור. זרות מול אינטימיות. "מצלמה" שמנסה באורח מכמיר לב כמעט לפרוץ פנימה ולשהות כמה שניות בתוך החלל המואר, ובעיקר איזה מזג מדיטטיבי, שנותן את אותותיו ומשפיע גם על דרך הקריאה וה"נשימה" שלך כקורא.

    לאותו "מזג" יש מרכיב בולט ונוסף: היכולת של בלום ליצור כל הזמן מידה של איפוק. לעצור כל הזמן שנייה אחת לפני שהרגש שמפכה שם "גולש" ופורץ החוצה.

    זהו סיפור על המרחק המכאיב שהולך ונפער בין אם ובתה, ועל הניסיון לאחות אותו - בעיקר באמצעות היזכרות ומחשבה, כלומר פעולה שהיא פנימית בעיקרה ויכולה לשמש גם כשיעור בהתבוננות עדינה.

    ספרה הקודם של בלום "הביקור", נפתח בהתבוננות בתמונה של נעדר, והיה בו גם אותו מבט רגיש ומפורט. הנה כך נפתח שם התיאור: שן קדמית עליונה חסרה, שיער מסורק יפה לצדדים, ו"מבט שמחכה לתשואות".

    וניכר שם מיד הכישרון של בלום לבחור בקפידה את הפרטים המתוארים, ולארגן אותם (מה שנקרא בשפת הספרות "סלקציה וקומבינציה"): שיער מסורק ויפה, אבל לצדו נוכחות טורדת של שן חסרה, שמעוררת בקורא איזה חוסר שקט וחוסר מנוחה, ומיד מבט על המבט שיוצר גם תנועה החוצה - כלומר ציפייה והשתוקקות ל"תשואות" מבחוץ.

    עוד בוואלה!

    מחיר הקורונה: צניחה אדירה בכמות הספרים המודפסים שיצאו השנה

    לכתבה המלאה

    והנה גם כאן בספר החדש, "איך לאהוב את בתך", שורה מקרית או לא, פחות או יותר מהאמצע: "חיינו הם סכום המצבים הללו, היש והאין, אנו הוריה של נעדרת מסוג שאיש מסביבנו לא יכול להבין, גם לא אנחנו, ובאפלה הזאת אנחנו מגששים...". אור ואפלה. יש ואין.

    לאה הבת מגיעה לביקור ואז הבית שוב נמלא בחום ובקרבה ואפילו בהתפרצות קצרה של הומור ש"צובע" את התמונה כולה. האם מחליקה על השיער של הבת ואומרת: "בסוף עוד נמצא שם קני ציפורים, גור חתולים, מטבע סיני עתיק...". אבל דף או שניים אחרי זה האב מאיר (את יסוד האור כבר הזכרנו?) מת אחרי מחלה ממארת, ושוב משתלטת על הדף ועל מערכת היחסים בין האם לבת תוגה ואפלה גדולה.

    רוצה לומר, גם מתוך נסיונה כעורכת, בלום יודעת לשלוט היטב ב"חם" וב"קר", והשליטה המרשימה הזאת באה לידי ביטוי גם בארגון של חומרי הסיפור: מאיר הבעל המת יוצא וחוזר שוב ושוב מהסיפור, והנוכחות החוזרת שלו שבה וממלאת את הכתוב בחיים, באותה מידה שהיא מרוקנת אותם, כמעט כמו בנשימה - אוויר שנכנס פנימה ומזרים חמצן, ולאחריו מוות והתרוקנות. נדמה שה"מהלך" הזה מתקיים גם בשם של הבת - לאה. כלומר מצד אחד היא "הילדה היפה בעולם ואהבת חיינו", ומצד שני בשם שלה מתקיים תמיד יסוד של לאות רפיון וחדלות.

    ומכל הדברים האלה אני מבקש לומר, שבכתיבה טובה, אתה מזהה תמיד איזה קוד גנטי מובחן. יציב. קבוע. מעין "מגרש עומק", שבתוכו נטועים היטב יסודות הסיפור, וכמעט כמו בפראפרזה על שורות מהשיר הידוע של מאיר אריאל ("כמעט בלי נשימה אני נתקל במעקה, אור שקיעה גדול בסנוורים אותי מכה") מתקיימת גם כאן כל הזמן תנועה קבועה בין איווי לכאב, עצב ויופי, ואפילו נרקמת תזוזה עדינה בין הסוף להתחלה, אבל את זה נשאיר לכם הקוראים והקוראות לגלות.


    "איך לאהוב את בתך" / הילה בלום. הוצאת כנרת זמורה דביר. 238 עמודים.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully