כשהצלם פרד אלמס היה בתחילת דרכו, הוא התחבר לקולנוען צעיר בשם דיוויד לינץ'. השניים עבדו יחד על סרטים קצרים ואז גם על הסרט הארוך הראשון של הבמאי, "ראש מחק" שמו, שיצא בשלהי שנות השבעים. "לא היה לנו תקציב, והיינו צוות מצומצם. לא קיבלנו משכורות על העבודה בפרויקט הזה, ואף אחד מאיתנו עוד לא עבד במשרה מלאה בעולם הקולנוע, אז כולנו היינו צריכים מדי פעם לקחת הפסקה וללכת לעבוד בדיי ג'וב שלנו", הוא משחזר כיום. "למרבה המזל, גם היינו צעירים מאוד ולא היו לנו יותר מדי עיסוקים אחרים, אז יכולנו למתוח את הפרויקט על פני כמה חודשים ובסופו של דבר להשלים אותו".
למרות ואולי גם קצת בזכות תנאי העבודה הללו, "ראש מחק" הפך לאחד הסרטים החשובים, המיוחדים והמשפיעים בתולדות הקולנוע האמריקאי העצמאי, והתניע את הקריירה של לינץ' ושל אלמס, ביחד ולחוד. השניים שיתפו פעולה גם ב"קטיפה כחולה" וב"לב פראי", שניים מסרטיו הגדולים של הבמאי, והצלם שיתף פעולה עם במאים רבים נוספים - למשל, עם ג'ים ג'רמוש ב"מונית לילה", "קפה וסיגריות", "פרחים שבורים" ו"פטרסון", בין השאר; עם אנג לי ב"סופת קרח" וב"הענק"; עם צ'רלי קאופמן ב"סינקדוכה, ניו יורק"; עם מירה נאיר ההודית ב"עניין של שם"; עם ירון זילברמן הישראלי בסרטו דובר האנגלית "כלים שלובים" והרשימה עוד ארוכה. נוסף לכך, עבד גם בסדרות כמו "ליל האירוע" וצילם קליפים לגו-גוז ולנה דל ריי.
בשבוע הבא יגיע אלמס לישראל, במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטיות והסטודנטים שנפתח בתל אביב ביום ראשון. הוא יהיה אורח כבוד של הפסטיבל, ובכך יהפוך לאחד מן האורחים הקולנועיים הראשונים שמגיעים לישראל במסגרת החזרה לשגרה לאחר הקורונה.
אלמס החליט לטרוח לעשות בדיקת מטוש ולעלות על מטוס מניו יורק משתי סיבות: ראשית, כי כבר ביקר בארץ בנסיבות דומות לפני קצת יותר מהעשור, והחוויה הותירה אצלו רושם טוב; שנית, כי מלכתחילה הוא אוהב לתרום מניסיונו ליוצרים ויוצרות בתחילת דרכן, ולכן גם מלמד באוניברסיטת NYU, אחד המוסדות החשובים בתחום הוראת הקולנוע.
"הרבה אנשים עזרו לי בתחילת דרכי, אז אני שמח להעביר הלאה את מה שלמדתי מהם", הוא אומר בריאיון לוואלה! תרבות לקראת בואו. "אני בטוח שהדור הצעיר יעשה סרטים אחרים וטובים יותר מאיתנו. אני עוקב אחרי מה שקורה בעולם הקולנוע, ורואה איך הדורות החדשים מפתחים את הכלים שבהם מספרים סיפורים. אחת העבודות הראשונות שלי היתה אצל הבמאי ג'ון קסוואטס, כשהיה בשיא הקריירה שלו. הוא אהב לשתף פעולה עם צעירים, והיה אומר לנו 'אם אני אקח מצלמה ואצא איתה לרחוב, הרשויות יבקשו ממני כסף. אתם עוד בשלב שבו אתם יכולים לעשות זאת בחינם, אז נצלו את ההזדמנות ותעשו את זה'. הוא אהב את החופש שיש לצעירים, וגם אני אוהב".
ועוד בפסטיבל: כיתות אמן עם הבמאיות הצרפתיות הטובות של השנים האחרונות ושיחה עם יוצרי "המפקדת"
למרות הרזומה המרשים שלו, אלמס נותר אדם מסביר פנים וצנוע. כשאני שואל אותו כיצד, כצלם, הוא מצליח להותיר חותם בעבודה עם במאים שבעצמם יש לה סגנון כל כך מובחן, הוא עונה כך - "התקווה שלי היא לא להותיר חותם בעצמי, אלא להשאיר את החותם שלהם. זה לא עניין של צניעות, אני מודה שאני עושה את מה שאני עושה היטב, אבל אני מעדיף לנתב את הכישורים האלה כדי לעזור לקולנוענים ולקולנועניות לספר את הסיפורים שלהם ולהעביר את הרעיונות שלהם בצורה הטובה ביותר".
לנוכח החביבות של אלמס, אני מרשה לעצמי גם להתחצף ומספר לו כי זה עתה רכשתי ספר על הפלופים הגדולים בתולדות הוליווד, ובהם גם כישלון כלכלי שהיה שותף לו - "הענק" של אנג לי, שנחשב אחד מסרטי הקומיקס השאפתניים והמאתגרים אמנותית אי פעם, אבל לא הביא את התוצאות המסחריות הרצויות, בטח לא יחסית לסטנדרטים של עולם גיבורי-העל בימינו.
"הו כן", הוא אומר ומחייך. "עבדתי עם אנג לי קודם לכן ב'סופת קרח', ותהליך העבודה שלו תמיד מדוקדק ככל האפשר. 'סופת קרח' מתרחש בעיירה קטנה בקונטיקט של שנות השבעים, זמן ומקום שלא הכיר, אז הוא עשה תחקיר מעמיק וממש כתב את התנ"ך על הנושא, כדי להיות בטוח שהוא יודע כל מה שצריך. כך קרה גם עם 'הענק'. הוא לא ממש הבין בקומיקס, אבל חפר בתוכו כדי להבין עם איזה חומרים בדיוק הוא עובד. הרעיון שלו היה להעביר את הסגנון הוויזואלי של הקומיקס המקורי למסך, וזכיתי להיות שותף מלא לתהליך הזה. שאבנו השראה לא רק מחוברות קומיקס אלא גם מציורים קלאסיים, למשל הירונימוס בוש, שמתאר דברים שאנשים עושים לזה לזה בצורה גרפית מפורטת להפליא, כך שצריך לשים לב לכל פרט ופרט בתמונה".
רוב הפרויקטים שלך היו אמנותיים למדי. אפילו סרט גיבורי-העל היחיד שעשית היה הכי אמנותי שנעשה בז'אנר, אבל פה ושם היו לך גם הבלחות מסחריות יותר ואפילו קומדיה רומנטית אחת - "מלחמת הכלות" של גרי מרשל, מי שגם ביים את "אישה יפה". אולי ירחיקו אותי מהפסטיבל אודה בכך, אבל האמת שזה סרט די נחמד!
"גרי מרשל היה חבר טוב שלי, ובמשך שנים הבטחנו אחד לשני שנעבוד יחד, וזה לא הסתדר, עד שבסוף זה התאפשר. רציתי לעבוד איתו כי חשבתי שהוא במאי מוכשר והנחתי שהוא יעשה עבודה טובה. בדרך כלל אני משתדל לצלם סרטים מהסוג שהייתי רוצה לראות בעצמי, אבל בצד זאת אני משתדל גם להיות פתוח לחוויות חדשות".
מובן שחובבי וחובבות קולנוע לא זוכרים את אלמס בגלל "מלחמת הכלות", אלא בזכות פרויקטים מוערכים יותר שלו. למשל, "קטיפה כחולה", בו צילם את אחד הרגעים המפורסמים בתולדות הקולנוע האמריקאי העכשווי; המצלמה שלו משייטת לאורכו של פרבר שמשי, שגרתי ותמים למראה ולאורכן של המדשאות הירוקות של הבתים הלבנים שבו, ואז הולכת וחופרת בתוך הדשא, ומגלה כי מסתתרות בו זוועות אפלות. כיום, דימויים החושפים מה מסתתר מתחת לפני השטח של החלום האמריקאי כבר נתפסים כדבר מובן מאליו, אבל בזמנו זה היה מהלך פורץ דרך.
"דיוויד התחיל לדבר איתי על 'קטיפה כחולה' כבר כשעשינו את ראש מחק", מספר אלמס. "היה לו רעיון כללי, על בחור שמגלה דברים שאולי היה עדיף שלא יידע, ויחד איתו גם אנחנו מגלים דברים איומים על הפרבר. דיוויד היה מאוד סקרן לגלות בעצמו את כל הדברים האלה, והסקרנות שלו משכה אותי לפרויקט. היה לנו הרבה זמן לחשוב יחד על הפרטים המדויקים - איך הפרבר הזה נראה וכמה אפלוליות אנחנו יכולים להרשות לעצמנו בתיאור שלו".
מעבר לרגע הזה, האם במהלך הקריירה שלך יש שוט אחד שאתה גאה בו במיוחד?
"אני לא חושב שאני יכול לדבר על שוט מסוים אחד, יש מקרים שבהם עבודת הצילום שלי תרמה לעוצמה הדרמטית של סצינה מסוימת. אם אתה רוצה דוגמה, אני צריך לחשוב על זה....מממ...אולי ב'לב פראי'. יש רגע שסיילור ולולה, הגיבורים של הסרט, נוסעים בכבישי טקסס, והם מאוהבים מתמיד. היא עוצרת את האוטו בצד הדרך ואומרת לו 'אין מוזיקה נורמלית ברדיו הזה, אתה חייב למצוא לי משהו', והוא מוצא ואז הם רוקדים יחד, והמצלמה מתרחקת מהם ומציגה אותם כשתי דמויות קטנות, באמצע הכביש הגדול, כשמעליהם השקיעה. אני חושב שהשילוב בין תצוגות המשחק (של לורה דרן וניקולס קייג'), המוזיקה וגם המצלמה שלי, עזר להמחיש עד כמה הם מאוהבים, וגם עד כמה הם קטנים לעומת העולם הגדול. זו בעיני דוגמה לרגע קולנועי שבו הכל מתחבר, והיא גם ממחישה עד כמה רגע קולנועי אחד יכול להיות עוצמתי".
כמו כולם, גם אתה יותר ויותר עובד בטלוויזיה בשנים האחרונות.
"אני לא חושב שבאמת יש הבדל בין עבודה על סרט ובין עבודה על סדרה. אולי ההבדל הוא שבטלוויזיה לפעמים יש לך פחות זמן לעבוד על הפרויקט, אבל ככה זה גם היה עם הסרטים דלי התקציב שעשיתי בתחילת דרכי, ואז כמו עכשיו, לקחנו את כל הקשיים הטכניים והפכנו אותם לנכסים כדי לעשות משהו שנהיה גאים בו".
אם כבר חזרת לנקודת ההתחלה, רציתי לספר לך שלא מזמן פגשתי ממש במקרה את מרתה קולידג'. ב-1983 צילמת לה את "Valley Girl" שעזר לגלות את ניקולס קייג'. הבמאית קצת נעלמה בשנים האחרונות, אבל הסרט שומר על מעמדו הפולחני.
"למדתי עם מרתה באוניברסיטה, ובשלב די מוקדם קיבלנו הזדמנות לעשות סרט, כמו גדולים. היא מצאה משקיע, שהיה לו אכפת משני דברים בלבד - שלסרט יקראו 'Valley Girl' ושיהיו בו ציצים ותחת. מעבר לכך, לא היה לו אכפת מכלום, ומרתה ניצלה את החופש הזה כדי לעשות סרט נהדר, שהיה בו הרבה יותר מזה, אפילו שהיו לנו רק עשרים יום לצלם אותו".
יש לי מסורת קבועה - אני מראיין אורחי כבוד של הפסטיבל הזה, שואל אותם אם יש להם עצה אחת לסטודנטים או לסטודנטיות, והם אומרים - "תפרשו מהלימודים".
"יש לי קולגות שלא למדו קולנוע, או כאלה שפרשו באמצע, אבל אני השלמתי את התואר - וזה עשה לי רק טוב. לכל אחד יש את הדרך שלו, וכל מקרה לגופו".
"כסטודנט, עבדתי בתור מקרין, וזה בית הספר הכי טוב שהיה לי. העבודה הזו פקחה את עיני לסרטים נפלאים שלא ידעתי על קיומם, למשל של אינגמר ברגמן. הסרטים האלה הפעימו אותי והשפיעו עליי עמוקות. הם היו כל כך שונים מהסרטים האמריקאים שהכרתי קודם לכן, והם לימדו אותי שאם רק רוצים, אפשר לעשות כל כך כל כך הרבה עם המצלמה".
במסגרת הפסטיבל, תתקיים כיתת אמן עם אלמס בהנחיית גיא רז, אחד הצלמים הישראלים המובילים בשנים האחרונות ("הטבח", "על הספקטרום" ועוד). השיחה תיערך בשלישי 21.6 ב-21:00 בסינמטק תל אביב. להזמנת כרטיסים ופרטים נוספים ראו באתר הרשמי.