מהדורת חדשות בלי היסטריה: מי ידע שזה עדיין אפשרי?

ההופעה המקצועית ונטולת הדרמה של טל ברמן ב"שישי" של רשת 13, הזכירה שעד ממש לא מזמן, חדשות לא היו קרקס מתוסרט היטב. הן הביאו לנו את העובדות, נשאלו בהן השאלות הנכונות ואף אחד לא ניסה להפוך אותן לזירת קרב. טוב, אף אחד מלבד הפרשן לענייני דף המסרים

27/06/2021
בעקבות האוצר מקיסריה - כתבה של טל ברמן (צילום: רשת 13)

תחושה מוזרה השתררה במהדורת "שישי" של רשת 13. לאורך דקות ארוכות של צפייה, ריחפה התחושה הזאת במוח כמו סוג של ערפל סמיך. מסוג המקרים שבהם ברור שמשהו אינו כשורה, אבל קשה להניח עליו בדיוק את האצבע. ככל שנקפו הדקות היא החלה להתבהר: זה רוגע. אלא שלא מדובר ברוגע במובן הרע של המילה, אלא פשוט בכזה שכמעט שכחנו שיכול להתקיים. מהדורת חדשות בלי פומפוזיות, בלי פאתוס, בלי תיאטרליות. פשוט עובדות, דיון עליהן ואז מעבר לאייטם הבא.

זה לא מקרי כמובן שה"שעמום" הזה התרחש דווקא כשטל ברמן התיישב בכיסא, ששמור בדרך כלל לאיילה חסון. קשה למצוא שני מגישים שונים כל כך זה מזו. מהדורת שישי של רשת (וכמובן בגרסתה הקודמת בערוץ 10 המנוח) ידעה לא מעט גלגולים, אבל זה של חסון הוא הצורם במיוחד. כפרשנית פוליטית, סגנונה הנחרץ והפסקני מוסיף עניין לפאנל, אלא שהמעבר לניהול המהדורה העצים את התכונות הללו לרמה סימפטית הרבה פחות. הנטייה לקטוע, לקבוע, להטיף ולהבעיר דיונים על כל סוגיה שהיא, הפכה את המהדורה בהנחייתה לקשה לצפייה במקרים לא מעטים. משהו בדינמיקה בינה לבין באי הפאנל הזכיר מפגש בין מורה להורים של תלמיד בעייתי, ועודד את הפאנליסטים להיות דרוכים לתורם, שכן הוא עלול להיות קצר במיוחד.

והנה, בדומה לתהליכים אחרים שמתרחשים בישראל לאחרונה, התברר שניתן לעסוק בסדר היום גם בלי דרמטיזציה מיותרת. אף שהמהדורה בהנחיית ברמן עסקה, בין היתר, באסון אזרחי כבד במיאמי, חוק האזרחות השנוי במחלוקת וכמובן ההתפרצות של וריאנט דלתא של נגיף הקורונה - התחושה הייתה שהמשמרת של ברמן רגועה ותכליתית הרבה יותר. השאלות הנכונות נשאלו, אבל ללא הפאתוס והטון העוקצני. איש איש מחברי הפאנל, בתורו, מילא את חלקו בתחום התמחותו, מבלי לייצר תיאטרון התלהמותי של "תגרת אולפנים". בחלק מהמקרים אף נרשם סוג של נינוחות וחיוכים, גם בחסות מילים כמו "סכנה דמוגרפית", "מאומתים" ו"לכודים".

עוד בוואלה!

"יריקה בפרצוף": מחאה נגד השתתפותו של אייל גולן במסיבה של עופר ניסים

לכתבה המלאה
הזכיר שאפשר אחרת. טל ברמן(צילום: צילום מסך, רשת 13)

מלבד המקצועיות והקורקטיות הראויים לציון של ברמן, יש בכך כדי להדגיש שוב את התמורות שעברו על ישראל בעשור האחרון. זה לא שלא ידענו תוכניות כמו "פופוליטיקה" לפני העידן התקשורתי הנוכחי, וזה לא שהערוצים המסחריים התאהבו בצהוב ובצעקני רק לאחרונה. אבל אולפן החדשות נשאר חסין כמעט תמיד לקרקס הרעשני, הפטפטני והמתלהם שמחוצה לו, עד שעורכי המהדורות הבינו שבמקום להילחם בתופעה - הם יכולים לרכב עליה. ברמן מזכיר לנו שלא רק אפשר אחרת, אלא בעיקר צריך אחרת. חדשות יכולות להיות קשות יותר או פחות, אך העיסוק בהן ורף הדציבלים, נמצאים לחלוטין בשליטה. הבחירה להשתמש בבמה הזו כדי לרעוש ולסעור, לא הופכת את החדשות לדרמטיות יותר. להפך, היא מייצרת מיאוס מהן, שבתורו מייצר פערי מידע שרק מגבירים את מפלס החרדה והמתח - ומאלה, אף פעם לא חסר כאן.

בשני דברים אפילו ברמן לא יכול להושיע: הראשון הוא שאריות ליצני החצר הפזורים במרחבי האולפנים, במסווה של "איזון". החובה לנהל דיון שבו שרון גל (על תקן שכמעט קשה להאמין שהשתרש כאן: פרשן לענייני דף מסרים), מסביר שתפקידה של אופוזיציה הוא להתכחש לרצון מצביעיה - והכל כדי להוכיח את כישלונה של הממשלה - היא מביכה כמעט כמו הטיעון עצמו. הדבר השני הוא אורכה הלא הגיוני של המהדורה: כמעט שעתיים תמימות. אין שום הצדקה בעולם למהדורות אינסופיות כאלה, מלבד כמובן החיסכון הכלכלי לערוץ. גם עם הפסקות פרסומות, ניתן היה בקלות לקצר אותה במחצית, כולל כתבות המגזין.

בשלב זה מדובר בפנטזיה לכל דבר ועניין, אבל אם הסגנון המקצועי והשפוי של ברמן יעניק לו ביום מן הימים את הכיסא הזה באופן קבוע - אולי ישתכנעו בעלי הכוח לקצר ולהדק את המהדורה בהנחייתו בהתאם. שעה רגועה וקורקטית, בלי דרמות ובלי צעקות. הנה לכם עונג שבת.

עוד בוואלה!

הציגו אותו כ"סרט של שירה האס", אבל מתברר שהכוכבת של הסרט הזה היא מישהי אחרת לגמרי

לכתבה המלאה
מסווה של איזון. אביעד גליקמן ושרון גל(צילום: צילום מסך, רשת 13)

ב(לא כל כך) קטנה

כתבת המגזין של "שישי" שעסקה באיום להפסיק את פעילותה של גלי צה"ל, העלתה כמעט בלי לשים לב צביעות מדהימה שמתרחשת כל העת במיינסטרים האקטואלי בישראל. מצד אחד, דרישתם של פוליטיקאים ופרשנים מטעם עצמם להפסיק את העיסוק של חיילים באקטואליה ובפוליטיקה, ומנגד העובדה שכל אלה הובאו בקריינותו הדרמטית של לא אחר מאשר הכתב הצבאי של רשת 13, אור הלר.

מבלי להיכנס למורכבות הדיון בהצדקה או אי ההצדקה לקיומה של גלי צה"ל, מדהים עד כמה צה"ל אוהב פוליטיקה כשזו מתווכת לנו על ידי העיתונאים "הנכונים". חייל שידווח על מתיחות בין שר הביטחון לשר החוץ פוגע בצה"ל ובמטרותיו, אבל כתבים צבאיים שמגיעים לאולפנים עם כתבות יח"צ מופקות היטב על מערכות נשק מתקדמות או הפצצות מדויקות, דפי מסרים הנוגעים לתקציבים ולהתעצמות, לעתים אפילו למהלכים צבאיים רצויים ולא רצויים תוך כדי לחימה - כל אלה מותרים כמובן.

עוד לא נולד שר הביטחון או הרמטכ"ל שידרוש להפסיק לאלתר את המוסד של הכתבים הצבאיים, אף שהם ממשיכים לשרת בצה"ל במילואים. עוד לא נולד הפוליטיקאי שתהה האם המציאות שמוצגת לנו מבעד לענני האינטרסים, התדרוכים והקשרים האישיים שטוו הכתבים הצבאיים לאורך השנים, עלולה להיות מסוכנת לא פחות ממפיקה חיילת של תוכנית אקטואליה בתחנה צבאית.

בסופו של דבר הדיון לגבי גלי צה"ל אינו על איזון או על ערבוב של צבאי ופוליטי, אלא פשוט על התועלת שהגוף הממונה עליו שואב ממנו. לכן, במקום לפרק את גלי צה"ל, אולי כדאי לשקול להפוך אותה לחממה של כתבים צבאיים ונאמנים. צה"ל יזכה לשקט נפשי, כולנו נעשה עוד צעד קטן לכיוון צפון קוריאה, אבל גם טוב קטן יכול לצמוח: אולי יום אחד נזכה לראות מישהו מחליף את רוני דניאל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully