בהנחה מושכלת שהקורונה לא תחליט אחרת, פסטיבל דוקאביב ייצא לדרך ביום חמישי הקרוב ויעשה זאת במתכונת פיזית, לאחר הפסקה כפויה שלה קצת יותר משנה. האירוע יימשך קצת יותר משבוע ונוסף לתחרות מקומית מסקרנת, יציג בהקרנות בכורה מקומיות כמה מן הסרטים התיעודיים הבינלאומיים הבולטים של השנה, המגיעים אליו לאחר בכורות עולמיות בפסטיבלים הנחשבים בעולם. הנה סקירה של כמה מהם, המתבססת על צפייה בהם באותם פסטיבלים.
לשעות ומועדי הקרנה, הזמנת כרטיסים ופרטים נוספים - ראו האתר הרשמי של הפסטיבל.
באותה נשימה
ההתפרצות המחודשת של הקורונה היא עיתוי מושלם לצפות בסרטה של נאנפו ואנג, שפתח את פסטיבל סאנדנס האחרון. הבמאית הסינית-אמריקאית מתארת כיצד איתרע מזלה לנסוע לחופשת מולדת בסין דווקא כשהקורונה התפרצה, ומנציחה כיצד השלטונות המקומיים דיכאו כל ניסיון להתריע מפני המגיפה.
ככל שהסרט מתקדם, כך הוא ממחיש כי ההתנהלות של ממשל טראמפ היתה שערורייתית והרסנית לא פחות, ואם כל זה לא מספיק מדכא, הסיומת שלו מזהירה שהרע מכל עוד לפנינו (מי שלא יספיק לראות את הסרט בפסטיבל, יוכל לחפש אותו במהלך השנה ב-HOT8 ובyes דוקו).
ציידי הכמהין
סרטם של מייקל דוואק וגרגורי קרשו נהיה לאחד הלהיטים הגדולים של עולם הדוקו הבינלאומי בשנה האחרונה, ואפשר להבין למה: הוא מרתק, מקסים ובסך הכל מענג לצפייה.
כמשתמע משמו, הסרט עוסק במצוד אחר הכמהין, מצרך שכידוע שווה את משקלו בזהב, ומחירו רק מאמיר עם השנים. הדוקו הזה עוקב אחר התעשייה שהתפתחה סביב הגביע הקדוש הזה: הסוחרים שמוכרים אותו, במחירים שנראים דמיוניים אפילו יחסית למה שאנחנו מכירים מעולם הקולינריה הישראלי; הציידים שתרים אחריו, רובם ככולם קשישים איטלקיים אקסצנטריים העושים זאת כבר עשרות שנים בעזרת כלביהם המיומנים; והיריבים האפלים שלהם מהשוק השחור, שלא בוחלים באמצעים - כולל הרעלת הכלבים.
כמובן שברוב המסעדות הישראליות אי אפשר למצוא את הפטריות הנחשקות, וצריך להסתפק בשמן כמהין הידוע לשמצה. הסרט הזה, לעומת זאת, הוא לא סתם תחליף מאוס, אלא הדבר האמיתי, ומספק הנצחה יפה לעולם הולך ונעלם. אמנם הוא נוגע גם בסוגיות פחות נעימות, כמו הצד האפל של הנהנתנות, אבל זה בסך הכל סרט קל לעיכול, ומעל הכל מעורר תיאבון. כיוון שלא תוכלו לאכול פטריות כמהין בזמן ההקרנה, מומלץ לא לבוא על בטן ריקה.
ואם כבר דיברנו על כלבים, בכל זאת נשלב בסקירה הבינלאומית גם סרט ישראלי אחד, היחיד מן התפריט המקומי שהזדמן לי לצפות בו. מדובר ב"חמישים כלבים זקנים" של נטע עמירם, שיוקרן במסגרת תחרות הסטודנטיות והסטודנטים.
הסרט עוקב אחר בית אבות לכלבים, המתגלה כמפעל חיים פרטיו של מנהליו. הם נאבקים לא רק בזמן הקצוב שנותר להולכים על ארבע, אלא גם ברשויות שמנסות לסגור את המקום. הדוקו עוקב אחר ההתרחשויות בזמן אמת ובצורה אינטנסיבית, ומהיכרותי את הנפשות הפועלות, סביר להניח כי לחובבי כלבלבים לא יהיה קל לצפות בו. בניגוד ל"ציידי הכמהין", כאן הנימה בסופו של דבר אינה אופטימית. בכל זאת, חשוב לתת לסרט תשומת לב, כי הוא ממחיש עד כמה בעייתי היחס של הזרועות הממשלתיות לבעלי חיים, ועד כמה הנושא חומק בדרך כלל מתחת לראדר.
טינה
דיוקן של טינה טרנר פרי עטם של דניאל לינדזי וטי.ג'יי מרטין. הסרט משלב בין מאות קטעי ארכיון לראיונות עכשוויים ואינטימים עם הזמרת ועם מי שהכירו אותה, והוא לא משעמם לרגע. יש בו רגעים משעשעים, למשל כשמתגלה למה הזמרת כמעט ויתרה על מה שהפך הלהיט הכי גדול שלה, "?What's Love Got to Do with It"; יש בו רגעים מרתקים, למשל כשהוא חושף בפנינו את תהליך העבודה על הקלאסיקה הזו; וכמובן, יש בו בעיקר הרבה רגעים עצובים ומכאיבים.
ידענו כבר שהחיים של טינה טרנר לא היו קלים, אבל הסרט הזה חושף לראשונה עד כמה הם היו קשים. בשעה שעד כה, נהוג היה להתמקד בזוגיות הרעילה שלה עם אייק טרנר, "טינה" עוסק גם בילדות ובהתבגרות של המוזיקאית, שנולדה מלכתחילה לתוך מציאות אלימה.
האלימות הזו המשיכה ללוות אותה כאישה בוגרת, ומובן שהסרט מביא גם עדויות ליחס של אייק כלפיה, והן מצמררות דווקא בגלל שאנחנו שומעים אבל לא רואים מה קרה, כך שנותר לנו רק לדמיין את גודל הזוועות. "אייק נכנס לחדר וסגר את הדלת, ואז טינה התחילה לצרוח", נאמר למשל בעדות כואבת במיוחד.
מצער גם לראות כיצד התקשורת המשיכה לעסוק בנושא בכפייתיות. גם כשהקריירה של הזמרת פרחה, גם כשסוף כל סוף היתה מאושרת, השאלה הראשונה שכל עיתונאי הפנה אליה נגעה לבן זוגה לשעבר. רגע מטלטל נוסף: כשמתברר כי הקאמבק של טינה כמעט ולא קרה, כי מנהלי חברת התקליטים כל כך זילזלו בה, שהם הגדירו אותה "כו-ית זקנה ודושבאגית". מזל שהיה מי שנלחם בשבילה, ובעיקר מזל שהיא עצמה מעולם לא הרימה ידיים.
אך בסופו של דבר, זה סרט עם הפי-אנד. טינה טרנר, אישה שלאורך רוב חייה לא ידעה מה זו אהבה, אהובה היום מתמיד, והדיוקן הטרי שלה מנציח זאת. היא ראויה לדוקו משובח שכזה, המצליח לסחוף ולרגש מתחילתו ועד שוט הסיום המושלם שלו..
סבאייה
הבמאי הכורדי-שוודי הוגיר הירורי יהיה מאורחי הכבוד המרכזיים של הפסטיבל, ויציג בו בהקרנת בכורה מקומית את סרטו החדש, עליו זכה בפרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס. הסרט, "סבאייה", נקרא כך בשם הניתן לנשים שנחטפו בידי דעאש והפכו לשפחות מין.
מבחינה אמנותית, הסרט נראה לעתים כמו לא יותר מגרסה קולנועית מורחבת לכתבת מגזין של איתי אנגל (לא שיש משהו רע בזה), אך הוא מצליח לטלטל בזכות הגישה הקרובה להדהים שהיתה לבמאי לחומרים, הנחישות והמוסריות שגילה וגם האנושיות שלו. יש בדוקו הזה סצינות קשות עד מאוד, למשל זו המציגה אישה שנאנסה ומספרת על הקונפליקט הבלתי אפשרי שבו היא נמצאת, כשאבי בנה הוא אותו אדם שרצח את כל משפחתה.
נוטורונו
הדוקומנטריסט האיטלקי ג'יאנפרקו רוזי, רשם בעשור האחרון הישג נדיר כשזכה בפרסים החשובים ביותר בשניים מהפסטיבלים הגדולים באירופה - דב הזהב בברלין על "אש על המים" ואריה הזהב בוונציה על "Sacro GRA".
סרטו החדש מתאר את השלכות המלחמה על האדם הפשוט בסוריה, עירק ולבנון, ויש בו שלל רגעים מצמררים - למשל, תיעוד של ילדות יזידיות המספרות על הטראומה שנשארה בהן בעקבות רצח העם שחוו מידי דעאש. בגלל העוצמה של "נוטורנו", האקטואליות שלו והאנושיות שבו, הוא ללא ספק מן הסרטים התיעודיים הבולטים של השנה.
מישה והזאבים
סרטו התיעודי של סם הוקיבנסון הבריטי נקרא בשמה של מישה דפונסקה, שהסעירה את העולם עם הסיפור המדהים שלה כניצולת שואה, עד שהתברר כי הכל היה בלוף, והיא אפילו לא יהודייה.
נראה שהסרט לקח את כל הטריקים שלו מספר הדרכה "כך תעשו דוקו-פשע אמיתי לנטפליקס", עד כדי כך שבזמן הצפייה הראשונה בו, במהלך פסטיבל סאנדנס בחורף האחרון, אמרתי לעצמי כי מדובר בגרסת השואה ל"אל תתעסקו עם חתולים". ואכן, מיד לאחר הקרנת הבכורה, נודע כי שירות הסטרימינג קנה את זכויות ההפצה שלו - אך בצפון אמריקה בלבד. אצלנו אפשר יהיה לראות אותו בyes- דוקו וקודם לכן בדוקאביב.
זה סרט שנוי במחלוקת: יש המזלזלים בו בגלל סגנון העשייה הנטפליקסי, יש הטוענים כי הוא פסול אתית בגלל צורת הטיפול הסנסציונית בנושא הרגיש, אבל אני חושב שאלה וגם אלה חוטאים בצעקות "זאב, זאב" וסתם מגזימים. "מישה והזאבים" רחוק מלהיות "שואה" של קלוד לנצמן, אבל הוא בהחלט שווה צפייה.
חשבון סופי
באופן לא מפתיע, "מישה והזאבים" הוא לא דוקו-השואה היחיד בפסטיבל. בצידו אפשר יהיה לראות גם את "חשבון סופי". לוק הולנד הבריטי עמל עליו במשך עשר שנים, אך הלך לעולמו בתום הצילומים ולא הספיק לראות את בכורת הסרט במסגרת פסטיבל ונציה לפני שנה.
הסרט הוא מסמך דוקו המציג ראיונות עכשוויים עם גרמנים שפעלו בשירות הנאצים. מן הסתם לא מדובר באנשים צעירים, כך שבהחלט ייתכן כי מדובר בתיעוד האחרון שלהם.
חלק מביעים חרטה ומדברים בצורה נסערת, אך רבים מתגאים במה שעשו, ואף עושים זאת בניחוחות, שמודגשת עוד יותר בידי הסגנון הקורקטי של "חשבון סופי", שיש בו משהו מזעזע. כמו במקרה של "מישה והזאבים", גם זה סרט שנוי במחלוקת. יש שאומרים ושיאמרו כי הוא מסמך חשוב והכרחי; יש שיראו בו פלטפורמה שנאצים גוססים מנצלים אותה לדאווין חולני אחרון. גם במקרה זה, לדעתי התוצאה שווה צפייה, אם כי בניגוד ל"מישה והזאבים" המניפולטיבי והמסחרי כאן מדובר בסרט מקריפ למדי, שעוד עשוי לככב לכם בסיוטים.
מרטין לותר קינג והאף.בי.איי
במסגרת "המאסטרים" של הפסטיבל, מציג דוקאביב את סרטו החדש של סם פולארד, מיוצרי הדוקו האמריקאים השחורים הפוריים והמוערכים של דורנו. הסרט מתאר כיצד ה-FBI ירד לחייו של מרטין לותר קינג בין שנות החמישים לשישים, ולמרות שעברו מאז הרבה שנים, הוא אקטואלי מתמיד. זה מסמך מרתק ועשוי היטב, ובכל זאת אי אפשר שלא לשאול לגביו שאלה אחת, אותה ניסח היטב עמיתי מאט הופמן - הקולנוען הוותיק מתבסס כאן על חומרי ארכיון חלקיים בלבד, שכן רוב המסמכים המסווגים של הסוכנות ייצאו לאור בשנת 2027, למה בעצם לא חיכו עוד חמש שנים ועשו את הדוקו הזה דווקא עכשיו? (וכמו לגבי הסרט איתו פתחנו, גם הפעם נציין: מי שלא יספיק לראות את "מרטין לותר קינג והאף.בי.איי בפסטיבל, יוכל לחפש אותו במהלך השנה ב-HOT8 ובyes דוקו).