בראיון שנתן למוסף "ישראל היום" לפני כשנה, העיד על עצמו הפרופסור עמוס רולידר: "רבים אומרים לי שאני צריך להיות שר החינוך, ומבחינה מקצועית, יש לי את היכולות להיות שר חינוך מצוין. במצב החינוך היום, שר מקצועי הוא הכרחי". להגנתו צריך לציין שני דברים, הראשון - המשפט הזה נאמר כתשובה לשאלה "מתי בפעם האחרונה חשבת על פוליטיקה", השני - שר החינוך באותה עת היה יואב גלנט, איש שנראה שחינוך לא היה בראש מעייניו (ואני עדין). אם הפרטים שהוצגו בסרט "חינוך רע" ששודר אתמול בתוכנית "זמן אמת" של כאן 11 אכן נכונים, הם צריכים לסיים את שאיפותיו הפוליטיות של פרופסור רולידר ואולי גם לעורר אצלו ואצל מעסיקיו הרבים את השאלה האם הוא נמצא בתחום הנכון.
הסרט שיצרו אירית לכטר, רותם גרוס ואסף ליברמן מבוסס ברובו על כתבה מתכנית תחקירים קנדית בשם "The Fifth Estate" (הרשות החמישית) ששודרה בשנות התשעים וריכזה עדויות רבות נגד רולידר. במקרה ולא צפיתם אלה עיקרן: בשנות התשעים ניהל פרופסור רולידר מחלקה מיוחדת בבית החולים, אשר טיפלה באנשים עם פגיעות מוחיות מורכבות שהובילו לשינוי בהתנהגותם. הצורך במחלקה הגיע מכך שבאזור לא היה באותה העת פרוטוקול רפואי מסודר לאנשים הסובלים מבעיות מסוג זה ומשפחות נאלצו לשלוח את ילדיהם לטיפול בארצות הברית השכנה בעלות של עשרות אלפי דולרים. רולידר, שהגיע מאוניברסיטת אוהיו עם מה שהציג כניסיון רב בתחום, קיבל את ניהול המחלקה והנחיל בה שיטות טיפול יוצאות דופן שחלקן, לפחות כפי שמוצג בתחקיר, גובלות באלימות פיזית של ממש.
לא צריך להיות פסיכולוג מדופלם בשביל להבין את מה שרולידר עשה למטופליו. גם מי שנכח בשיעור פסיכולוגיה או שניים שמע בוודאי על ההתנייה הפבלובית. אם המטופלים, פגועי מוח כזכור, ביצעו פעולה חיובית הם זכו לחיזוקים (למשל, מטופל צעיר שהתבקש לא לקחת סוכריה בלי רשות), אם הם התנהגו בצורה לא מקובלת (המטופל לקח את הסוכריה), רולידר מיד התנפל עליהם, צעק ובמקרים מסוימים אף הכאיב. מי שהעידו נגד הפרופסור, אז וגם היום, הם לא רק ההורים של אותם מטופלים שמספרים שחייהם נהרסו, אלה גם חלק מהמטפלים שעבדו איתו באותו בית חולים שנשמעים מצולקים מכך עד היום.
לרגעים הצפייה ב"חינוך רע" הזכירה לי פרק מ"ראצ'ד", דרמת האימה של ראיין מרפי, ששודרה בשנה שעברה בנטפליקס והציגה את קורותיו הבדיוניים של מוסד פסיכיאטרי בשנות הארבעים (ומבוססת על הסרט "קן הקוקייה"). האלימות הפיזית שהופנתה כלפי החולים והחולות במוסד הייתה מוגזמת ומוקצנת (בהתאם לסדרה בדיונית) אבל כאשר שומעים על המקרה בו רולידר נתן למטופל עם שיתוק חלקי לרוץ על הליכון עד שהוא נפל על פניו, קשה שלא להצטמרר. אגב, בריאיון תגובה שהוא העניק לתכנית התחקירים הקנדית רולידר לא הצליח להתמודד עם ההאשמה הזאת, לגם מכוס המים - ונטש את הריאיון. כיום, ממה שניתן להבין בתחקיר הוא מכחיש אותה.
התחקיר המלא
שידור התחקיר בקנדה הוביל לכך שרולידר עזב את בית החולים, סגר את המרפאות הפרטיות שלו וחזר לישראל. כאן הוא עשה חיל והפך לא רק לכוכב הטלוויזיה שהוא היום, אלא גם לאחת הדמויות הבולטות ביותר בתחום חינוך הילדים. חשוב לציין שמשטרת קנדה שחקרה את העדויות סגרה את התיק בגלל חוסר ראיות מספקות, דבר שנאמר גם בתוכנית אמש. הפרסונה הטלוויזיונית של פרופסור עמוס רולידר הייתה שנויה במחלוקת עוד לפני שידור התחקיר. יש מי שראו בנטייה שלו להרים את הקול ולהשתמש במחוות גוף מוגזמות ככריזמה בעוד אחרים ראו בה סימנים של אגרסיביות חבויה. קשה להישאר אדישים להתנהגות המתוארת בכתבה ובעיקר לתהות איך במשך כמעט שלושים שנה הדברים האלה לא השפיעו על הקריירה שלו כאן. בכל זאת, מדובר במקרים שהתרחשו בקנדה, מדינה ליברלית (אולי אחת המתקדמות בעולם) ועם יחסי ידידות חמים עם ישראל.
יש גם סייגים שעולים מצפייה בתחקיר, רובם נוגעים בכלל אל התחום שנקרא "חקר ההתנהגות". הראשון הוא הזמן הרב שעבר מאז האירועים, כשלושים שנה, והשאלה האם ההתנהלות של רולידר באותן שנים לא הייתה מקובלת יותר אז ונבחנת בעיניים האולטרה מתוחכמות שלנו היום. על כך לפחות משיבים מומחים מקומיים כמו ד"ר ירמי הראל, מנהל היחידה הפסיכיאטרית במרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין, שהתשובה היא לא, ההתנהגות של פרופסור רולידר לא מקובלת בעולמות הטיפוליים. סייג נוסף הוא מה שכמעט ולא נעסק בו בתחקיר - מסתבר שרולידר לא מחזיק בתואר ראשון בפסיכולוגיה, הוא למד חינוך גופני בוינגייט ועולה התהייה כיצד הצליח להגיע למעמדו כאחד מבכירי תחום החינוך בישראל. מדובר בזווית לא פחות מעניינת מאשר הסיפור על אותם מקרים קשים בקנדה.
התגובה של רולידר לתחקיר, שניתנה בתחילה בשיחת טלפון עם אסף ליברמן (מנחה התכנית) ואחר כך בכתב, הייתה צפויה ושילבה בין זלזול בטענות ה"ממוחזרות" וכעס על עצם הטלת הספק בו. לא היינו צריכים את "זמן אמת" כדי לדעת שמדובר באדם שמאוד אוהב את עצמו וככזה הוא כנראה חש חסין מפני ביקורת. יחד עם זאת, אין סיבה שהקריירה של האיש תיפול או תקום על סמך תחקיר עיתונאי אחד. אחרי שיחלוף הזעם שלו, כדאי שרולידר ימצא את הזמן והמקום להגיב בצורה מפורטת ולא מתלהמת לטענות. מי שראו בו קוריוז טלוויזיוני עוד קודם, כנראה לא ישתכנעו אבל עבור אלה שמקשיבים לו במשך שנים ייתכן וזה יעזור.