שירים של הרולינג סטונס הם אחת מקלישאות הפסקולים הנפוצות בימינו, ובכל רגע נתון תוכלו למצוא באולמות לפחות סרט אחד שמשתמש בהם. ב"קרואלה" הטרי, למשל, יש לא פחות משניים כאלה. לשמוע את קולו של מיק ג'אגר על המסכים, אם כך, זה מובן מאליו. לעומת זאת, לראות את פניו על האקרנים זה מחזה נדיר יותר: המוזיקאי, שכיכב בעבר בסרט הפולחן "פרפורמנס" וגם בסרטים רבים אחרים, לא הופיע בקולנוע מאז תחילת המאה הנוכחית. רק לפני שנתיים, הוא החליט לחזור ולעשות זאת, והצטלם לסרט בשם "הציור" ("The Burnt Orange Heresy").
הסרט נעל את פסטיבל ונציה כבר לפני כשנתיים, בקיץ 2019, אבל מסיבות ברורות, הפצתו התעכבה ונדחתה. רק בסוף השבוע האחרון הוא סוף כל סוף יעלה כאן לאקרנים, לרווחת המעריצים והמעריצות של ג'אגר - אם כי צריך לצנן את התלהבותם ולהדגיש שהוא מופיע כאן בתפקיד משני בלבד.
במותחן הזה מככבים קלאס באנג, השוודי שפרץ ב"הריבוע" זוכה דקל הזהב; ואליזבת דביקי, אותה אנחנו רואים לאחרונה בכל מקום, למשל ב"טנט". הוא מגלם מבקר אמנות, היא מגלמת צעירה שהגיעה לאחת מן ההרצאות שלו והתחילה לפתח עמו קשר שטיבו לא ברור, והשניים נוסעים לאגם קומו, אחד המקומות היפים באירופה, כדי לפגוש סוחר אמנות מפוקפק המניח בפניהם הצעה מפוקפקת עוד יותר.
את הסוחר מגלם ג'אגר, ובשלב מסוים נכנסת לתמונה גם דמות בכיכובו של שחקן ותיק אחר, דונלד סת'רלנד. שני השועלים הגיעו לפסטיבל ונציה, אך מעבר להשתתפות במסיבת העיתונאים, לא העניקו ראיונות אינדיבידואלים. המעמסה הזו נפלה על כתפיו של הבמאי האלמוני למדי ג'וזפה קפוטונדי, שנדרש כמובן לדבר גם בשמו של המוזיקאי בשיחות שלו עם התקשורת, כולל במפגש עמי ועם קבוצה קטנה של עיתונאים מרחבי אירופה.
"שמעתי שמיק מחפש לעשות תפקיד קולנועי אחד אחרון. נסעתי לפגוש אותו במשרד שלו בלונדון והייתי מאוד לחוץ, כי בכל זאת - זה מיק ג'אגר", מספר הבמאי. "הלחץ חלף ברגע שנכנסתי למשרד, כי גיליתי שהוא אדם נחמד, צנוע ונגיש להדהים. כשאתה מדבר איתו, אתה לא מרגיש שאתה מדבר עם רוק סטאר, אלא פשוט עם אדם נחמד. ההתנהלות שלו בצילומים היתה מקצועית ונטולת גינונים. הוא מודע לכך שאינו שחקן מקצועי, והיה מוכן לעשות כמה טייקים שרק צריך וכל הזמן שאל אם הוא יכול לעשות עוד משהו כדי לעזור. היו לו המון אנרגיות".
"היה לנו תקציב קטן, ו-25 ימי צילום בלבד", הוא ממשיך. "זו סיטואציה מאתגרת, אבל עם שחקנים כאלה, אתה כבמאי לא צריך לדאוג לתצוגות המשחק, ויכול לחשוב על דברים אחרים".
קפוטונדי נולד באיטליה, אבל פועל בעיקר בשפה האנגלית. הוא ביים שלל פרסומות וקליפים, כולל למלאני סי ולנטלי אימברוליה, וחתום גם על פרקים בסדרות טלוויזיה כמו "סובורה" ו"תחנת ברלין". את הסרט ביסס על ספר של צ'רלס ווילפורד, שכתביו כבר היו בסיס לסרטים קודמים, למשל "מיאמי בלוז" עם אלק בולדווין.
גם עלילת "הציור" מתרחשת במקור בפלורידה. "לא היינו יכולים לצלם בפאלם ביץ', כי טראמפ שם כל הזמן. זה לא הסתדר מסיבות הפקתיות ותקציביות, אבל אני חושב שהמעבר לאיטליה היה נכון אמנותית, כי המיקום של העלילה באגם קומו מוסיף לה ניחוח אפל, ורציתי שהסרט יהיה מותחן אפל ככל האפשר", הוא מסביר. "זה אזור שמוקף בידי הרים, וקרני שמש כמעט לא חודרות לתוכו, מה שיוצר אווירה מאוד אפלולית - הרבה יותר מאשר בפלורידה השמשית".
אנשי עולם האמנות מוצגים בסרט כאפלים, נלוזים ואלימים. עד כמה זה קרוב למציאות?
"שוחחתי עם לא מעט אנשים מעולם האמנות לקראת הצילומים. הם השפיעו על הסרט ברמה התיאורטית, כי הם תרמו רעיונות לעיסוק באמת ובדיון. אבל ברמה האישיותית? הם היו אנשים מאוד נחמדים".