רוק במובנים השונים שלו מתגלה עד כה בתור הכוכב האמיתי של פסטיבל קאן, שיצא לדרכו אתמול (שלישי) בריביירה הצרפתית. אלפי האורחים והאורחות הגיעו אליו מקצוות שונים של העולם, בשעה שהמגיפה עדיין משתוללת בו, כך שהם נדרשים לערוך בדיקות קורונה מדי 48 שעות - וכפי שגילינו כבר אתמול, אלה מחייבות אותם לירוק לתוך מבחנה. זה נשמע פשוט על הנייר, אבל אנשי קולנוע הם לא בהכרח טיפוסים פרקטיים ומחוברים למציאות. היו שירקו בטעות על עצמם או על הרצפה, והיו שלא הצליחו לייצר מספיק רוק - אני למשל, שנשלחתי לעמוד בפינה ורק אחרי הנזיפה, קיבלתי עוד הזדמנות לעבור את המבחן. הנה פסקה שמעולם לא חשבתי שאכתוב בדיווח קולנועי.
נוסף לכך, סרט הפתיחה שהוציא את הפסטיבל לדרכו אתמול (שלישי) היה אופרת הרוק "Annette", פרי עטו של ליאו קראקס, שהודות לסרטים כמו "הנאהבים על הגשר" ו"הולי מוטורוס" ביסס את מעמדו כאחד הקולנוענים המוערכים והאקסצנטריים בעולם הקולנוע האמנותי. מעמד זה איפשר לו לגייס לסרטו החדש שמות בינלאומיים נוצצים: הספארקס כתבו את הפסקול, אדם דרייבר ומריון קוטיאר מככבים ואמזון מפיצים (אם כי בישראל הסרט יעלה באולמות).
כרגיל אצל הבמאי, זהו סרט יומרני, בומבסטי ועתיר התחכמויות. דרייבר מגלם סטנדאפיסט סטייל לני ברוס, שנהנה לנבוח על הבמה ולנשוך בחייו האישיים. הוא מאוהב עד כלות בזמרת אופרה בגילומה של מריון קוטיאר, אבל הגבריות הרעילה וההרס העצמי שלו יובילו לחורבן ואובדן.
יש דברים שמשתנים ויש דברים שלא. מצד אחד, בדיקות הקורונה וחובת המסיכות הן חידוש בהתנהלות של קאן. מצד אחר, הרבה דברים נשארו כתמול שלשום: קוד הלבוש, גם בלחות הבלתי נסבלת; האולמות המלאים; ויראת הכבוד שבה מתייחסים בצרפת בכלל ובפסטיבל בפרט לסרטים, המובילה לכך שההקרנות מתנהלות בחרדת קודש, עם חשמל באוויר ובלי שמישהו יעז להתעטש.
מסורת אחרת, מבורכת פחות, היא שסרט הפתיחה של הפסטיבל מתברר כקטסטרופה. זה היה נכון פעמים רבות בשנים האחרונות, ולמרבה הצער זה נכון גם במקרה של "Annette". רק דבר אחד אפשר לומר לטובתו: הוא נמשך שעתיים ועשרים "בלבד", מה שאיפשר להספיק בסופו לצפות בפנדלים בין איטליה וספרד.
הסרט צפוי לעלות אצלנו לאקרנים בחודשים הקרובים, אז נשמור את הדיון בו לפעם אחרת. בינתיים נעלה רק שתי טענות לגביו. קודם כל, הבמאי הצרפתי מתיימר לעסוק כאן בכל סוגיה אפשרית - מנושאים אוניברסליים ועל-זמניים, כמו אובססיה וקנאה; ועד סוגיות אקטואליות כמו תקשורת צהובה, תופעות רשת ויראליות ו-MeToo. את כל זה הוא עושה בצעקנות וביומרנות, אלא שהאמירות שלו בנאליות, גסות וחסרות עניין.
הבעיה השנייה: יותר מכל, "Annette" נראה כמו בזבוז אדיר של משאבים. כמה מהכוחות הבולטים בתעשיית הקולנוע הבינלאומית התאחדו בו כדי ליצור סרט סתמי לחלוטין, היפסטרי להחריד, בלתי נסבל ובלתי נגיש. על מי עובדים כאן ולמי זה טוב? אמזון, שגם ככה יש להם כיסים בלתי נגמרים ויכולים לבזבז כמה כסף שבא להם, צברו קצת הון סימבולי בכך שפתחו את פסטיבל קאן; אדם דרייבר, שגם ככה מככב בכל מקום אפשרי, יכול להוסיף עבודה עם במאי בעל שם נוסף לרזומה התופח שלו, אבל מעבר לכך? מבחינתי לפחות, התוצאה נראית כמו בדיחה פנימית. המצחיק הוא שסבלתי ממנה פחות מאשר אחרים עמם דיברתי אחרי ההקרנה, אולי בגלל שבניגוד אליהם, לא אהבתי את "הולי מוטורס" כך שבאתי בלי ציפיות.
אוהבים לספר על שריקות בוז בסיום הקרנות בכורה בקאן, ובדרך כלל אלה דיווחים קצת מנופחים. אז האמת היא, שאיש לא שרק בוז לסרט, אבל בהחלט היו מי שהפטירו לעברו קללות בקול רם ובשפות שונות, ומעטים התנדבו להגן עליו במחיאות כפיים.
להקרנת הסרט, שישתתף בתחרות הרשמית, קדם כרגיל טקס הפתיחה. הנחתה אותו דוריה טילייה, כוכבת צרפתית עולה עם שורשים בישראל, המככבת בלהיט "התקופה היפה בחיי" שיעלה אצלנו בעוד שבועיים.
ג'ודי פוסטר קיבלה במהלך הטקס פרס מפעל חיים, ונשאה נאום בצרפתית מושלמת. שני אמריקאים נוספים על הבמה היו נשיא חבר השופטים, ספייק לי, ואחת השופטות, מגי ג'ילנהול. היא, כזכור, כיכבה לפני כמה שנים בעיבוד מחודש ל"הגננת" של נדב לפיד, וגם הפיקה אותו. כבר היום (רביעי), יהיה לה מפגש מחודש עם הבמאי הישראלי, כשתידרש לשפוט את "הברך" שלו, המתמודד במסגרת התחרות הרשמית והופך בכך לסרט הישראלי הראשון מזה עשור המשתתף במעמד היוקרתי הזה.
עוד לפני הקרנת הברך, יוצג בפסטיבל בהקרנת בכורה עולמית "מחברות שחורות", פרויקט תיעודי של שלומי אלקבץ על אחותו המנוחה, רונית. כבר הרבה שנים, אם בכלל, לא היה בקאן יום כל כך עמוס ואמוציונלי מנקודת מבט ישראלית.