היינו צריכים לחכות ליולי 2021 בשביל לראות את ההופעה הכי גדולה של 2020

    עם להקה מהפנטת, תנועות אציליות וקהל שגרם לבארבי ביפו להרגיש כמו וומבלי - יסמין מועלם נתנה שואו קרוב לשלמות בלי להזיע. קשה להאמין שמדובר באמנית בתחילת דרכה. עכשיו נותר רק לקוות שלא יהיו עוד מגפות עולמיות שיעצרו את ההתקדמות שלה

    • יסמין מועלם
    קטע מתוך "מסיבה" של יסמין מועלם, בהופעה חיה ב"בארבי" ב-6 ביולי 2021 (עמית סלונים)

    אפשר היה להישבע שאנחנו ביפו. הכבישים היו תחת עבודות תחזוקה. החניה הייתה מסורבלת. ריח של בייגלה חם עלה באוויר. ועדיין, בתוך מועדון הבארבי של שאול מזרחי, מי שהפך לסמל המאבק של תעשיית התרבות בתקופת הקורונה, נפתח צוהר סודי לתוך עולם אחר כשיסמין מועלם עלתה על הבמה וחייכה. קודם חייכה, אחר כך שרה. את השירים כולם הכירו, בעל פה, אבל החיוך היה חדש לרוב הקהל שחיכה לשמוע אותה בהופעה חיה כבר כמעט שנה. ואז זה קרה. קסם משונה. זו הייתה פאוזה קצרה, בין החיוך למנגינה, אבל כזו שהספיקה כדי לשגר אותנו רחוק מהמציאות שלנו. רחוק מיפו. רחוק מתלאות היום. השפה הייתה עברית, הבירה הייתה גולדסטאר, אבל המוזיקה הגיעה הישר מקומפטון קליפורניה, בושלה על אש קטנה בברוקלין ניו יורק ועברה מיקס גולמי באולפני אבי רואד בלונדון.

    אפשר היה להישבע שאנחנו בשנת 2021. ראש הממשלה הוא נפתלי בנט, נשיא ארה"ב הוא ג'ו ביידן ודלתא זה כבר מזמן לא רק שם נרדף לתחתונים ומוזיקת בלוז. אבל לערב אחד, בתוך הבארבי הישן (שלחובבי רוק ותיקים כנראה יהיה לעד "הבארבי החדש"), הזמן קפא רגע לפני שהמגפה עצרה את העולם. זה היה פיצוי על שנת 2020 האבודה. חזרנו בזמן. יסמין מועלם בדיוק פרצה. מה פרצה? התפוצצה. מה התפוצצה? כבשה. מה כבשה? רצחה. שום סופרלטיב לא יכול להזיק בשלב הזה בו אנחנו שוחים בנהר הסטיקס של השנים האבודות. שנה שלמה ירדה לטמיון. אלמנט הפריצה הלך לעזאזל. כיפת ברזל ריסקה לרסיסים את אפקט הבתולין, את התמימות של ההופעות הראשונות שמגיעות אחרי אלבום בכורה מצליח. אבל תסתכלו על יסמין מועלם, ככה נראית פרפורמרית שחטפה את המכה הכי גדולה שיכולה אמנית מתחילה לחטוף? אלוהים שתעזור, איך היא הייתה נראית אם הייתה פורצת בזמן שהיא הייתה אמורה לפרוץ?

    עוד בוואלה!

    ההופעה של נגה ארז היא נס גלוי. עוד נתגעגע אליה כשהיא תופיע בלונדון וניו יורק

    לכתבה המלאה
    היה שווה לחכות שנה. יסמין מועלם בבארבי (צילום: צופית ברבי)

    אפשר היה להישבע שאנחנו במועדון שיכולים להיכנס בו כאלף בני אדם, ארבעה מהם אפילו זכרו לעטות מסכות כפי שהחוק מחייב. אבל זה הרגיש הרבה יותר. התחושה הייתה שאנחנו בוומבלי. חצי גמר היורו שנקבע בטעות במקביל להופעת הסולד-אאוט של יסמין מועלם נשכח מלב האוהדים. עשרות אלפים הגיעו לחגוג את המוזיקה של מועלם. מעריצים בשלל צבעים, גילים ומגדרים הגיעו כדי לשיר איתה את המילים שכולם יודעים בעל פה. היא אפילו לא הייתה צריכה להתאמץ. בטח שלא הזיעה. מתי לאחרונה ראיתם אמנית צעירה שזזה כל כך בטבעיות על הבמה, כאילו היא נולדה בשביל להופיע? כל זאת, באחת מההופעות הגדולות הראשונות בחייה? כל תנועה שלה הרגישה אצילית כמו ברסיטל בלט, גם כשהשתובבה בתנועות היפ-הופ. גם כששכחה שיש מולה קהל ורקדה כאילו היא לבד בעולם.

    אפשר היה להישבע שיסמין מועלם מוקפת בלהקה שעשויה בשר ודם. כולם מחייכים, כולם מתרגשים. בלי פוזה. לא זכור מתי בפעם האחרונה היו כל כך הרבה אנשים יפים על במה אחת שעשו מוזיקה יחד בפרגון אמיתי. נגנית בס מהממת, במובן הישן והתמים של המילה (בדרך ששמורה בטאבו רק לנגניות בס) בשם הילי אשל, גיטריסט מזוקן בשם שם חממי שנראה כאילו נלקח מתוך קטלוג של גברים מגניבים, מתופף בשם ברק ויינר ונגן חצוצרה בשם ינון פרץ שנראו כאילו הם חולקים חוש קצב ומעל כולם הייתה קלידנית שהיא הכל. יעל זלינגר, כך הם קוראים לה, כי "הדבר הכי מהפנט שאי פעם עמד לצד קלידים" בטח היה ארוך מדי. נראה שהיא גדלה ברחם לצד סינתיסייזר, שהופרד ממנה בלידה. בשלב מסוים זה הרגיש כאילו היא נמצאת בהופעה משל עצמה, והעיניים נדדו אליה בלי כוונה. אפשר היה למכור כרטיסים בנפרד רק לשואו האילם של זלינגר. כך או כך, מדובר באשליה, אנשים לא מפיקים כאלה צלילים. זו לא הופעה של גיטרה-בס-תופים (וחצוצרה). זה מחשב, נכון? זה פלייבק. חלום שמישהו הקליט והחליט להשמיע בפני קהל. דבר אחר בטוח: תאהבו את מועלם או לא, אף אחד לא עושה היום מוזיקה כזאת בישראל. בודדים יעזו לנסות.

    עוד בוואלה!

    טינדר, הרצון לשמור מצוות וההצלחה המטאורית: ההבטחה הגדולה של המוזיקה הישראלית מדברת

    לכתבה המלאה
    לרגע הבארבי הרגיש כמו וומבלי כשהבמה עמדה בעלטה והטלפונים האירו את האולם. יסמין מועלם (צילום: צופית ברבי)

    אפשר היה להישבע שאנחנו בהופעה בישראל, אבל אף אחד לא דחף, כמעט אף אחד לא עישן. על הבמה עמדה זמרת עם שם מאוד ישראלי, אבל אפשר היה לחשוב בטעות שמדובר בבת הבלתי חוקית של לילי אלן, אנדרסון פאק, טיילור סוויפט ולאונרד כהן. לפתע הזמרת המחייכת על הבמה, זאת שמסרבת להזיע, הזמינה לבמה את טדי נגוסה. בסוף החודש הוא יהיה בן 26, ככה כתוב בוויקיפדיה, ומשום מה לא כתוב שהוא חצי מהצמד שחתום על "זה בדם שלי", השיר שאמור היה לצאת בארץ אחרת, בתקופה אחרת, שבה מחלקים תקליטי זהב, פלטינה ויהלום ללהיטים כאלה חד פעמיים. ואיזה שיר זה. שיר אהבה חושני לעיר לוד, שיצא לאור רגע לפני שתהפוך להיות סמל של שנאה, פילוג ואלימות. אתמול, בתוך מנהרת הזמן הייחודית שפיתחה מועלם במיוחד להופעה, לוד הפכה למרכז העולם. מתברר שהשיר הכי מגניב של השנה האחרונה נשמע אפילו יותר טוב בהופעה חיה.

    אפשר היה להישבע שזו אחת ההופעות הראשונות שמקדמות את האלבום הראשון של יסמין מועלם, אבל השיר הכי אקטואלי בו היה בכלל מ"האלבום הבא שבדרך". היא יודעת שעוד לא עיכלנו את המנה הראשונה אבל היא כבר עמוק בעיקרית. היא שרה בו על כך שזו תקופה קצת מוזרה להיות בן אדם והקול שלה מעולם לא היה יפה יותר. החיוך שלה היה נבוך יותר בשלב הזה, היא הייתה חשופה יותר, פגיעה יותר. הכתפייה של הגופיה שלה הפסיקה לשתף פעולה, וחשפה את הכתף הימנית שלה בזמן שהמילים חשפו את הנשמה שלה. בתנועת יד מהירה מועלם החזירה את הלבוש המוקפד למקום. הלוק של הסט התואם נשמר, אבל את הנשמה שלה כולנו זכינו לראות מבעד לצלילים שבקעו מהלוע שלה. שמענו קולות מתוקים בעבר, שמענו קולות עמוקים, מדויקים וצלולים יותר. הקול של יסמין מועלם מציג משהו שקשה להסביר. מאוורר. רענן. בלי משקעים. מחוייך. קול יחף.

    הלהקה הכי יפה שהבארבי ראה. יסמין מועלם (צילום: צופית ברבי)

    וזהו, רגע לפני הסוף היא עשתה את הגרסה שלה ל"אור הירח" והתעוררנו למציאות. זה לא אותו דבר בלי טונה, ואולי זה לא אמור להיות בכלל בלי אביב גפן. לא הכל היה מושלם. וטוב שכך, המופלאה שלא מזיעה על הבמה גם כשהיא קופצת ומתפרעת בפריסטייל הייתה צריכה להזכיר לכולנו שיש בה גם פגמים, כמו בכולנו. המעבר של הפופ האלקטרוני ששלט באלבום "אריה" עבר לבמה בצורה חלקה, אבל מה שהיה נוגה ושקט באלבום הפך לקצת משעמם בהופעה. קורה. הייתה שם גם גרסת כיסוי ל"בסוף מתרגלים להכל" של דודו טסה שיסמין זרקה לג'נדר בלנדר והוציאה ממנה את המיץ. אבל אז האורות של הבארבי נכבו, הבמה עמדה בעלטה ומולה נפתחו הפנסים בכל הטלפונים. "כמה מתוק", היא שרה, בקלילות כמעט מעצבנת. כמה עושר יש בפשטות הזאת. כמה ההגייה שלה מרתקת. כמה המעשים המגונים שהיא עושה לעברית מצליחים לרגש גם בפעם המיליון. ברור, זה מתכון לצרות, אבל מי ידע שלעוות את המילה "שלי" יכול להישמע כל כך חושני? מי ידע שיש כל כך הרבה רומנטיקה בפרייזינג?

    ואז הגיעה המסיבה של "מסיבה", הלהיט הכי גדול, ואולי ה-סיבה לבוא לראות את יסמין מועלם, רגע לפני ההדרן. היה שם אוטו-טיון קצת מיותר, ובעיקר החלטה אסטרטגית של רוקרית ותיקה שבאה להפתיע את הקהל שלה שכבר מכיר את הסט-ליסט בעל פה ולא, חלילה, באמנית בתחילת דרכה שעד לפני רגע וחצי לא חלמה בכלל לעשות סולד אאוט אחרי סולד אאוט בבארבי. הרבה שאפתנות התפזרה שם לכל הכיוונים, בעתיד זה יהיה ממוקד יותר, טוב יותר, אבל אין מה להתלונן: 70 דקות חלפו בלי שבכלל שמנו לב. האורות נפתחו על הקהל שלה, זה שהבין שהוא יהיה שם שוב, זה שכבר יודע שהאלבום הבא יהיה אחר לגמרי, וזה שאחריו בכלל יחפש קהלים אחרים. ואולם, הם תמיד יוכלו לספר שהם ראו אותה בתחילת הדרך, בהופעה הכי גדולה של שנת 2020, שבמקרה התקיימה ביולי 2021.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully