עוד לפני שהשתקע בישראל, קוונטין טרנטינו פרש את חסותו על שני במאים מקומיים: נבות פפושדו ואהרן קשלס. השניים פרצו בתחילת העשור הקודם עם "כלבת", שנחשב סרט האימה הישראלי הגדול הראשון, ואז עשו עוד כמה צעדים קדימה עם "מי מפחד מהזאב הרע?" שיצא ב-2013 וזכה לתהודה בינלאומית. בין השאר, הוא הוקרן בפסטיבל בוסאן היוקרתי שבקוריאה, והבמאי האמריקאי ראה אותו שם ומיהר להכריז כי מדובר בסרט הכי טוב של אותה שנה, לא פחות.
ההכרזה הזו משכה אליהם מן הסתם הרבה תשומת לב, אבל הקריירה הבינלאומית של השניים סבלה משלל עיכובים במסלול ההמראה. נוסף לכך, הצמד שהכיר עוד בחוג לקולנוע החליט לפצל את דרכיו. וכך יוצא שכל אחד מהם מוציא השנה בנפרד את הסרט הראשון שלו בשפה האנגלית.
סרטו של קשלס יגיע מאוחר יותר השנה. "מילקשייק אבק שריפה" של פפושדו, לעומת זאת, מגיע כבר עכשיו. בארצות הברית, הסרט נרכש בידי נטפליקס ויעלה ישירות לשירות הסטרימינג בצפון אמריקה ובסקנדינביה, אך אצלנו ובהרבה מדינות אחרות הוא עולה בקולנוע. מבט ברשימת הקרדיטים שלו מגלה כי קשלס עדיין חתום עליו כמפיק, וגם שפפושדו כתב את התסריט יחד עם אהוד לבסקי.
כמו סרטי פעולה רבים בימינו, גם התסריט הזה מעמיד במרכזו דמות נשית - מהלך שלא פעם נראה ציני ואופורטוניסטי (עכשיו נזכרתם?), בעיקר כשהוא מגיע מידיהם של במאים ומפיקים גברים, אבל ב"מילקשייק אבק שריפה" יש מספיק עומק תיאורטי ורגשי כדי להאמין שהוא מגיע מתוך מעמקי לבו של פפושדו.
הסיפור שכתבו פפושדו ולבסקי בונה מיתולוגיה מודרנית, המציגה בפנינו משפחה של מתנקשות. השושלת מתחילה עם סקרלט, בגילומה של לינה הידי הזכורה מ"משחקי הכס", שבשל תקרית מקצועית נאלצה לשרוף גשרים ולנטוש את בתה סאם בגיל שמונה. הבת, מצידה, הפכה בעצמה למתנקשת עוד יותר מהוקצעת ומיומנת מאמה. מגלמת אותה קארן גילאן, אחת הכוכבות המשגשגות של השנים האחרונות, שמוכרת בעיקר מתפקידיה בסרטי מארוול ו"ג'ומנג'י" וכאן עושה את תפקידה הקולנועי המאתגר והטוב ביותר עד כה.
כפי שבדרך כלל קורה בסרטים הללו, סאם הורגת את האדם הלא נכון, וכך היא מוצאת עצמה נרדפת בידי כל העולם ואחותו, ומתאחדת עם אמא שלה ועם חברותיה המתנקשות כדי להשיב מלחמה שערה. נוסף לכך, הגיבורה גם נדרשת לפרוש את כנפיה על ילדה בת שמונה שמצאה עצמה לבדה ואבודה בתוך מלחמת העולם הזו.
בין כל היריות, הפיצוצים והמרדפים, ויש כאן אינסוף כאלה, הורות ובעיקר אימהות הן לבו של הסרט. הקרבות כאן כמעט אף פעם לא אינדיבידואלים, אלא במסגרת משפחתית. לנבלים יש חמולות משלהם, וגם כנופיית המתנקשות מתנהלת כמו משפחה אלטרנטיבית. נוסף לכך, בזמן שהיא מחדשת את הקשר עם אמה הביולוגית ומאחה את פצעי העבר, הגיבורה גם הופכת למעין אמא מאמצת של הילדה שעליה היא מגינה.
נוסף לקארן גילאן ולנה הידי, יש בסרט עוד שמות מוכרים: אנג'לה באסט, מישל יאו וקרלה גוג'ינו מגלמות את המתנקשות, וגם פול ג'יאמאטי הוותיק משחק תפקיד משמעותי. בצידם צריך לציין שם מוכר פחות - קלואי קולמן, בת 12 בסך הכל, שהקסימה לפני שנה ב"תרגול בריגול", בו עשתה את תפקידה הקולנועי הגדול הראשון, וכאן ממשיכה להתגלות כילדת פלא.
אך יש בסרט דמויות רבות, ולעתים מגלמים אותן שחקנים פחות מוצלחים, בלשון המעטה. "מילקשייק אבק שריפה" נרכש בידי נטפליקס אך לא הופק בידיה, והתקציב הצנוע שלו ניכר - גם במגבלות הליהוק וגם במגבלות ההפקה. כמה מסצינות הפעולה מצולמות בחללים קטנים, בטח יחסית לרוחב היריעה שפפושדו מבקש להקיף.
ערכי ההפקה הללו מצרים בתחילה את צעדיו של "מילקשייק אבק שריפה", אך הוא מצליח להתגבר עליהם ולהתרומם, והולך ומשתפר ככל שהעלילה מתקדמת. קרן גילאן היא נכס לכל סרט, וגם כאן; הצבעים המונוכרומטיים יפים ומוסיפים דוך של מלנכוליה; רוב סצינות הפעולה, בעיקר אלה מן המערכה השנייה והלאה, מבוימות לעילא, ופפושדו גם מיטיב להשתמש בעריכה ובמוזיקה כדי לשלב בין האקשן לדרמה בצורה סוחפת ומרגשת. הפסקול כולל להיטי עבר, בראשם אחד של מרקורי רב, ומוזיקה מקורית שכתב פרנק אילפמן, איתו הבמאי עבד כבר ב"מי מפחד מהזאב הרע".
כמו הסרט ההוא, גם "מילקשייק אבק שריפה" מושפע מטרנטינו, ומסרטים מוקדמים יותר שהשפיעו על הבמאי האמריקאי עצמו. קל לזהות כאן למשל קריצות למותחני הפעולה פורצי הדרך של ג'ון וו, ל"ההרג" ו"התפוז המכני" של סטנלי קובריק ו"ניקיטה" של לוק בסון, בין השאר. כל זה מלמד על ההשכלה הקולנועית של פפושדו ועל טעמו הטוב, אבל גם על העובדה שמותחן הפעולה הזה פועל במחוזות מוכרים ונדושים למדי.
אך ככל שהסרט מתקדם, כך מתחוור שהוא יותר מסתם חיקוי או מחווה. קודם כל, כי יש לו סטייל משלו, שבא לידי ביטוי לא רק במשיחות המכחול הגדולות, אלא גם בדברים הקטנים. הז'קט שהגיבורה לובשת, למשל, ראוי להפוך לפריט אספנים.
יש סרטים מסוגננים שהם לא יותר מאריזת צלופן המכסה על אוויר חם, אך זה לא המקרה. אם כבר נכנסים להשוואה הבלתי נמנעת בין פפושדו ופטרונו האמריקאי, זה המקום להזכיר כי טרנטינו הוא לא רק מאסטר בכל הקשור לצד הוויזואלי, אלא בראש ובראשונה אדם חכם ועמוק, שמהרהר בסרטיו על שאלות מעניינות.
ברוחו, "מילקשייק אבק שריפה" משתמש בקשית שלו כדי לדוש לאורך כל הדרך בשאלה אחת: ייחודו וכוחו של הקשר בין אם ובתה. סצינות הקרב והדיאלוגים האינטימיים חושפים כאן שכל צבא שבעולם יהיה בסופו של דבר חזק פחות מאהבת אם, וזה הופך את הסרט לעוף מיוחד - מותחן פעולה מדמם שמעורר את הרצון להתקשר לאמא שלך ולמסור לה את אהבתך.
הסרט עוסק במה שיש לאמהות ולבנות, ובמה שאין למי שאינם כאלה. לא נוכל לפרט יותר מדי, אך נאמר כי ברגע שיא דרמטי, מתברר מאיפה נובעים תסכוליו של הארכי-נבל: מכל מה שהפסיד בגלל שהוא אבא, ולא אימא. זה רגע חזק עד מאוד, מבחינה תסריטאית ורגשית, אבל הוא גם חושף את החולשה המובנית של "מילקשייק שריפה": מדובר הרי בסרט שכתבו שני גברים על כמה נשים, אז אולי לא פלא שבסופו של דבר, הסצינה הכי חזקה בו היא בקולו של גבר.
החולשות שיש בסרט לא מונעות ממנו להפוך ליצירה יפה, סוחפת ומרגשת. הן גם לא מנעו מנטפליקס לזהות את הפוטנציאל, שלו ושל הבמאי. קל להמר שלפפושדו צפויות גדולות ונצורות בהוליווד, לפחות אם יידע לשחק בקלפים שלו נכון, ובפעם הבאה אולי גם יתקרב קצת יותר לתקציבים של טרנטינו. עכשיו נותר לו רק לעבור לצפון הישן, להפוך לחלק מהמשפחה של צביקה פיק וללמוד קצת עברית.