לפני עשור, "הערת שוליים" ערך את הקרנת הבכורה שלו במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן, ובסופו של דבר יצא מן האירוע עם פרס התסריט. בכך, הוא נרשם כסרט הישראלי האחרון שמשתתף במעמד הנוצץ. בעשר השנים שעברו מאז, רשמה התעשייה המקומית הישגים רבים, אבל היא לא הצליחה לחזור למשבצת הזו, הנחשבת לאחת היוקרתיות שיש לעולם הקולנוע להציע, אם לא ליוקרתית ביותר.
הרצף הזה נעצר אתמול, כש"הברך" של נדב לפיד זכה לקיים את הפרמיירה העולמית שלו במסגרת הליגה של הגדולים והגדולות. מבחינת הבמאי, זו היתה עליית מדרגה נוספת ומתבקשת בקריירה. אחרי שקטף לפני כשנה וחצי את פרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין, כעת הוא מתמודד על דקל הזהב בפסטיבל קאן, הנחשב יותר.
יחד עם המעמד הזה, באים גם גינונים טקסיים למיניהם, בראשם הקרנת גאלה על השטיח האדום, והיום הצוות של הסרט יקיים גם מסיבת עיתונאים רשמית בפסטיבל. ואולי חשוב מכל: הקרנה במסגרת התחרות הרשמית ממקסמת את החשיפה והתהודה, כך שכמעט כל כלי תקשורת בינלאומי משמעותי שנמצא בקאן צפה אתמול ב"הברך" וכתב עליו.
ואחרי כל ההקדמה הזו, ניגש לסרט עצמו. כיוון שהוא יעלה לאקרנים בישראל ממש בקרוב, כבר בסופ"ש הבא, לא נרחיב עליו כעת, אלא נסקור אותו בקצרה.
ובכן, קודם כל, למי שייכת "הברך"? התשובה, שלא צריכה להפתיע את מי שמכיר את הקולנוע הישראלי, היא לעהד תמימי, והאזכור של איבר הגוף הספציפי מתייחסת לאמירה של בצלאל סמוטריץ', המוזכר כאן בשמו כמות רבה של פעמים. בזמנו, חבר הכנסת צייץ (ונחסם בשל כך מטוויטר), שהנערה הפלסטינית "היתה חייבת לחטוף איזה כדור בפיקה של הברך".
גיבור "הברך", ככל הנראה אלטר-אגו של לפיד, הוא במאי קולנוע בגילומו של אבשלום פולק, המבקש לביים סרט על תמימי. בינתיים, הוא יוצא לערבה לשוחח עם הקהל על עבודתו במסגרת אירוע של מועדון התרבות המקומי והממשלתי, ופוגש שם פקידה צעירה וזוטרה למדי, אותה מגלמת נור פיבק, שמתגלה כמשרתת צייתנית של הממשלה וההנחיות החדשות שלה. כדי לקבל את המיקרופון, הוא צריך קודם כל לחתום על מסמך לפיו יתחייב לדבר רק על נושאים מוסכמים מראש. זהות יהודית? רצוי. הכיבוש? בשום פנים ואופן לא.
הבמאי מנסה להילחם בכך, אבל מה הסיכוי שלו לנצח את ההתערבות הממשלתית? שווה ערך לסיכוי לנצח את מחלת הסרטן שאוכלת את אמו, כך ש"הברך" הופך לקינה ופרידה משתי אימהות - האם
הביולוגית שלו, שגוססת; ומולדתו ישראל, שכבר לא מאפשרת לו לחיות בה.
יש כאן כמובן ממד אוטוביוגרפי: ערה לפיד, אחת העורכות הוותיקות בתעשיית הקולנוע הישראלית, שהיתה גם אמו של הבמאי ושותפתו המקצועית הקבועה, הלכה לעולמה לפני שנתיים, והוא עצמו, לפחות לפי הדיווחים בתקשורת, מעתיק את מגוריו לצרפת, אם כי צריך לציין שבהפקת "הברך" השתתפו חברות הפקה והפצה ישראליות, וגם קרן הקולנוע המקומית.
הסרט מתאר מצב לפיו מימון שכזה חוסם את חופש הביטוי, אבל העובדה היא שזה לא מפריע לו להשתלח בחופשיות בכל מה שאפשר. מבין הסרטים הישראלים הבולטים שנעשו בשנים האחרונות, "הברך" הוא אולי זה שמשמיע את הביקורת הפנימית החריפה ביותר.
הביקורת הזו לעתים ספציפית - למשל, מתקפה ישירה על סמוטריץ', שזוכה כאן ליחסי ציבור שבטח לא חלם עליהם; אבל גם כללית יותר. לפיד מזדעק כאן לא רק על המתקפות נגד חופש הביטוי, המחשבה והיצירה שאפיינו את הממשלה הקודמת, אלא גם נגד מה שהוא רואה כתהליך הוולגריזציה וההשטחה של החברה המקומית, והוא עושה זאת בדרך שרבים ודאי יפרשו כפטרונות והתנשאות.
מצחיק שיונייטד קינג, חברת ההפצה של הלהיט הטרי "לשחרר את שולי", עומדת גם מאחורי הסרט הזה, שגם כן יעלה למסכים בקרוב. יחד, שני הסרטים מייצגים את שני הקצוות של התרבות המקומית: מצד אחד, וולגריות שחוצה את הטעם הטוב, ומצד אחר סנוביות קיצונית לא פחות. כנראה שבחברה קיצונית כמו שלנו, יש מקום רק לשני המנעדים הללו.
אך ב"הברך" יש גם משהו אוניברסלי. ביציאה ממנו, אמר לי אחד מבכירי מבקרי הקולנוע בפולין "אהבתי את הסרט גם כי הוא מייצג נאמנה את מה שמתרחש היום במדינה שלי". והיו לסרט עוד מליצי יושר רבים. בין הביקורות המשתפכות אפשר לציין את זו של לז אנרוק הצרפתי, שקבע כי "לפיד הופך לאחד הבמאים הטובים בעולם". לאור התגובות המעולות, אפשר כבר להמר כי הוא לא ייצא בידיים ריקות מטקס הפרסים, שיתקיים בסוף השבוע הבא. הבלוג Jigsaw Lounge, המתמחה במלאכה הנישתית של תחזיות לקראת טקסים כאלה, העלה בעקבות אירועי אמש את המועמד הישראלי למקום הרביעי בטבלת הסיכויים לזכייה בדקל הזהב, כשמעליו אגב סרטיהם של הבמאי המרוקאי נביל עיוש ושל הבמאי האיראני אסגר פרהדי, ובמקום הראשון "ממוריה" של אפיצ'טפונג ויראסתקול התאילנדי.
גם עליית הסרט לאקרנים אצלנו מתוכננת למועד הזה, ואפשר רק לדמיין מה היה קורה לו מירי רגב עדיין היתה במשרד התרבות. מה, למשל, היא היתה אומרת על מעין סצינת חלום בה אחת הדמויות מספרת מעשייה שלפיה קצין בצה"ל אילץ את חייליו לבלוע גלולות ציאניד בלי שום סיבה מוצדקת? "הברך" ייאלץ להסתדר בלי יחסי הציבור החינמים מטעמה, בהנחה המושכלת שחילי טרופר לא יישא את הלפיד בשמה.
התחזית לגבי "הברך" אופטימית גם בגלל מבנה חבר השופטים והשופטות השנה בקאן. הוא כולל בין השאר את מגי ג'ילנהול, שהפיקה את העיבוד האמריקאי ל"הגננת" של לפיד וכיכבה בו, ובראשו עומד ספייק לי - שאוהב את השילוב בין פוליטיקה וקולנוע, ובסרט הישראלי יש הרבה פוליטיקה והרבה קולנוע.
עוד נרחיב על כך כשהסרט יעלה, אבל אחזור כאן על משהו שכבר כתבתי לא פעם: אפשר להגיד על לפיד הרבה דברים, וכנראה שעוד יגידו, אבל אני לא מבין איך מישהו שאוהב קולנוע יכול שלא להתרשם מן השימוש שלו במבע הקולנועי. עוד יותר מאשר בסרטיו הקודמים, הבמאי עושה בו שימוש יצירתי, מפתיע, חצוף, ערמומי ומסעיר, ולשם כך נעזר בכל הארסנל שעומד ברשותו - לא רק הצילום של שותפו הקבוע שי גולדמן, אלא גם העריכה והפסקול, למשל. סצינות ריקוד כבר הפכו לסימן היכר של הקולנוען, וכאן יש כמה וכמה שכאלה. "הברך" הוא סרט שנמצא בתנועה תמידית. כרגע, נראה שזו תנועה לכיוון מעלה.
היו מי שכתבו כי "הברך" מייצג יחסי אהבה-שנאה מול ישראל, וזה נכון. ניכרת בו הרבה אהבה למולדת, וממנה נובעת הביקורת. בהקשר זה, יש לציין כי זו ביקורת שמגיעה גם מתוך מקום של פריבילגיה: כל השותפים הישראלים לעשייה הם יהודים. אפילו את הדמות של תמימי מגלמת שחקנית יהודיה ואשכנזית (מילי עשת).
לעומת זאת, בסרט ישראלי אחר שיוקרן בפסטיבל, צוות השחקנים והשחקניות פלסטיני ברובו. מדובר ב"יהי בוקר" של ערן קולירין, שיערוך את הקרנת הבכורה שלו מחרתיים (שבת) במסגרת הצד "מבט מסוים". הדרמה הזו מבוססת על כתביו של סייד קשוע ומככבות בה בין השאר ג'ונה סולימאן, ארין סבה, אלכס בכרי וסלים דאו.
אמש, פרסם הצוות הפלסטיני הודעה, שכמעט ולא זכורות לי כמותה בתולדות פסטיבל קאן, בה הכריז כי לא ישתתף בהקרנת הסרט בריביירה, והסביר למה.
"אנחנו גאים בהשתתפות בסרט ונרגשים שנבחר להשתתף בפסטיבל", אמרו. "עם זאת, אנחנו לא יכולים להתעלם מן הסתירה: הסרט עוסק בדיכוי הפיזי והמנטלי של העם הפלסטיני, אך הוא מוקרן בקאן תחת התווית של 'סרט ישראלי' בזמן שישראל ממשיכה לקיים טיהור אתני ואפרטהייד נגד העם הפלסטיני. לקבל את זה יהיה לנרמל את האפרטהייד ולאפשר את ההכחשה וההלבנה של הפשעים נגד הפלסטינים'. הסירוב שלנו להשתתף בפסטיבל קאן תחת ההגדרה של 'סרט ישראלי' הוא לא רק צעד סימבולי. אנחנו מתנגדים לשילוב שלנו באמצעות ההדרה והמחיקה שלנו. אנחנו קוראים לקהילה הבינלאומית להעצים את הקולות הפלסטינים ולהתנגד לכל דיכוי קולוניאליסטי נגדם".
ההודעה פורסמה בפייסבוק, אלא מה, ובמאי הסרט שיתף אותה וכתב "אני אוהב את האנשים האלה, מכבד את ההחלטה שלהם (אם כי אני עדיין מאחל שהם היו באים לחגוג את האמנות שלהם עמי) ותומך במאבק שלהם. תודה על המילים היפות". יש לי תחושה עמומה שהסיפור לא יסתיים כאן, וגם לא בקאן.
כעבור כמה שעות הגיב שר התרבות, חילי טרופר למחאה. "ראוי שמי שידע לבקש תקציב מהמדינה כדי ליצור סרטים ונהנה מכספיה, לא יתבייש בישראל. חופש הביטוי הוא חשוב ודווקא מי שנהנה ממנו, מהאפשרות ליצור בישראל, מההזדמנות לקבל תקציב מהמדינה שלנו כדי להגשים את חלומותיו ואת רעיונותיו, מוטב שיחסוך מאיתנו את ההתנערות מכל אלה בבואו לפסטיבל בינלאומי", מסר טרופר. "אמשיך לפעול על מנת לשמור על חופש הביטוי וכמובן להיות גאה במדינת ישראל ובתעשיית הקולנוע המצליחה שלה".