בגיל ארבעה חודשים בלבד, יכול להתהדר נח פרייס-לפיד ברזומה שיש למעט תינוקות, אם בכלל: בשבועות האחרונים, הספיק לבלות הן בפסטיבל רוטרדם, בו הציגה אמו נעמה את "המורה לפסנתר" בהשתתפותה, והן בפסטיבל ברלין, בו הקרין אביו נדב את סרטו "מילים נרדפות", ואף זכה עליו בדב הזהב. "אני קורא תיגר על כל התינוקות בני הארבעה חודשים בעולם", אומר האב המאושר, "תמצא לי עוד אחד שכבר הספיק להיות בשני הפסטיבלים האלה".
לבכורה העולמית של "מילים נרדפות" התייצבה משפחת לפיד בהרכב מורחב ובין-דורי: נח, כמובן; הוריו; דודו איתמר, אחיו של נדב וקולנוען מבטיח בזכות עצמו; וסבו חיים, שהשתתף בכתיבת התסריט של "מילים נרדפות". הרכב מורחב - ובכל זאת חסר, חסר מאוד.
"הקודקוד של המשפחה לא היה", אומר חיים, ומתכוון כמובן לזוגתו המנוחה, אמו של נדב - ערה לפיד עליה השלום, מעורכות הסרטים הוותיקות והמוערכות בישראל, שהיתה שותפתו המקצועית הקבועה של בנה וגם בילתה עמו בחדר העריכה של "מילים נרדפות", אך מתה בקיץ האחרון לאחר קרב קצר במלחמת הסרטן, ולא הספיקה לראות את הסרט על המסך הגדול.
"דווקא בגלל שבאנו עם כל המשפחה, זה הדגיש עוד יותר החיסרון של ערה", אומר חיים בריאיון משותף עם בנו לוואלה! תרבות, המתקיים לרגל צאת הסרט לאקרנים כאן בסוף השבוע האחרון. בנו מוסיף - "הנסיעה הזו הדגישה את מה שיש ואת מה שאין, את מי שנמצא ואת מי שאיננו. הבכורה מבחינתי היתה אירוע קשה מאוד. מה אני אגיד? ברור שזה אכזרי בצורה נוראית".
"מילים נרדפות" הוא סרטו הארוך השלישי של לפיד, אחרי "השוטר" ו"הגננת" שזכו להערכה ולתהודה בינלאומית והפכו אותו לשם מבוקש גם בניכר. כתוצאה מכך, מדובר הפעם בהפקה המשותפת לישראל, גרמניה וצרפת, והיא הצטלמה בפריז ודוברת צרפתית, כשבצד טום מרסיה הישראלי מככבים בה שני כוכבים צרפתים עולים, קוונטין דלמור ולואיז שביאוט.
"נסענו לפריז לפני תחילת הצילומים, לפגוש את המפיקים ולראות איפה הסרט הולך להצטלם, וזו היתה נסיעה מאושרת", מספר חיים. "כמובן שתמיד כיף להיות בעיר הזו, אבל הפעם היה משהו מיוחד, כי ידענו שנדב הולך להגשים חלום מסקרן ומאתגר - ואז הגיעה המחלה, ודווקא כשהפרויקט הגיע לשיאו, ערה לא היתה איתנו לראות את זה".
איך היה לכם להיות יחד כמשפחה בפסטיבל ברלין? התבוננתי בכם מהצד וזה היה נראה מאוד חמוד, ומצד אחר מאוד מתיש - לא קל להסתובב בשדה עם מוצץ ביד אחת ודב זהב ביד השנייה.
"ערה ואני אף פעם לא לקחנו את נדב ואת איתמר לחו"ל כשהיו קטנים, עשינו את הדרך הקלה", אומר חיים. "אז הסתכלתי על נדב ונעמה והערכתי את האומץ שלהם לקחת איתם את נוח. להיות במאי קולנוע דורש לכאורה התמסורת טוטאלית, בטח בפסטיבל קולנוע, והנה הם הוכיחו שאפשר לשלב את זה בהרמוניה עם חיי המשפחה".
הדמויות ב"מילים נרדפות" נמצאות הרבה לפני השלב בו יקימו המשפחה. הגיבור הוא צעיר ישראלי בשם יואב, שהשתחרר מצה"ל ועבר לעיר האורות בניסיון להשתקע בפריז ולהתכחש לזהותו הלאומית - שתי משימות שיתגלו כבלתי אפשריות מבחינתו. הסיפור הזה מבוסס במידה מסוימת על קורותיו של נדב לפיד עצמו, בן 43 כיום, שעבר את החוויות הללו בתחילת העשור הקודם. לכן, בגלל היסוד האוטוביוגרפי החזק, הרגיש שהפעם הוא לא יכול לכתוב את התסריט לבד.
"בסרטים הקודמים שלי, אבא שימש עורך תסריט", אומר נדב. "הפעם, זה עבר שלב. עד כמה שהעבודות הקודמות שלי היו קרובות אליי, הפעם זה היה כל כך קרוב, שהרגשתי שאני צריך מישהו שירחיק את זה ממני ויעזור לי".
"נדב כותב בצורה שונה ממני", מוסיף אביו, סופר פורה שהוציא שלל רומנים. "בגלל הרקע הספרותי שלי, אני חותר לכיוונים קצת יותר עלילתיים, והוא יותר חופשי ופואטי, אז עיבינו והשלמנו אחד את השני. היינו יושבים בבתי קפה, נדב היה מביא את המחשב שלו ובדרך כלל כותב את הגרסה הראשונה, עד שאני עברתי עליה. היו סצינות מסוימות שכתבתי מלכתחילה. כל אחד היה כותב בעצמו, ואז היינו מתדיינים".
שיתוף הפעולה המשפחתי הניב פירות, כפי שתעיד העובדה הבאה: ביום פגישתנו, תיבת הדואר של נדב כבר היתה חסומה לגמרי, מרוב ברכות על הזכייה בדב הזהב, פניות מפסטיבלים נוספים שרוצים להקרין אותו וכיוצא בכך. "חזרתי ישר לתוך קלחת", הוא מודה. "גם אם אחיה עד גיל אלף, לא אספיק לענות לכולם".
"התגובות מהקהילה הקולנועית נורא חמות", מתגאה חיים. "מה שהכי ריגש אותי בפסטיבל ברלין, היתה ההבנה שהקהילה הזו מאושרת מהזכייה, כי 'מילים נרדפות' הוא סרט משמעותי עבורם, והם שמחים שסרט כזה זוכה בפרס".
נדב, גם סרטייך הקודמים היו אמנותיים, מאתגריים וקולנועיים מאוד - אבל "מילים נרדפות" רדיקלי עוד יותר.
נדב: "יש תופעה של במאים שעושים סרט ראשון ומיוחד ואז משתמשים בהצלחה שלו כדי לגדול, כמו שמפיקים אוהבים לומר, שזה אומר לגדול רק בהכנסות, אבל לקטון בתעוזה. עולם הקולנוע מלא במאים מאובנים שמחייכים בחליפות, וזה נורא. להפוך לאושיה ממוסדת של הקולנוע הבינלאומי זו סכנה גדולה, שמעוררת בי את התשוקה לבעוט גם בזה וגם בדב הזהב, אם כי זה דב נחמד".
"זה תהליך ידוע", מוסיף חיים, "איך הסופר המצליח משתעבד למכונה. מהבחינה הזו, העובדה שאף פעם לא הייתי סופר מאוד מצליח, מאוד משחררת. אם נדב כן הפך לבמאי מצליח, אז הוא צריך להיזהר מהסכנה הזו".
"בא לי לאכזב את אוהביי ולשמח את שונאיי", מסכים בנו. "הסרט האחרון שעשית הרי תמיד הופך לאויב הכי גדול שלך. אם הוא נראה לי טוב, אז הוא הופך בעיני למעין מתאגרף שעומד מולי וקשה לי לפצח לו את הגולגולת. לשבת ולראות אותו זה סיוט מבחינתי".
נדב, אתה חושב שיש מכנה משותף בין הסרטים שעשית עד כה?
נדב: "במסיבת העיתונאים בפסטיבל ברלין, כשעניתי בחיפזון ובתשישות, אמרתי שאני מתפלא איך זה שאין יותר צעירים ישראלים שעוזבים את הארץ. מה שאני רוצה להגיד זה שמי שהכי מעניינים אותי, זה הישראלים שנותרים פה, והעיסוק בישראלי שעוזב הוא מבחינתי דרך לעסוק באלה שנשארו - וזה, בתשובה לשאלה שלך, המכנה המשותף לכל סרטיי. אני מנסה להאיר את הכלל דרך היוצא מן הכלל. ב'הגננת', הילד המשורר שופך אור על המלון באילת, למשל".
חיים: "ובכל הסרטים יש התנגחות עם החברה הישראלית".
נדב: "בכולם יש קטע של להגיד לישראלים מילים קשות על ישראל. ב'השוטר', הגיבורה האנרכיסטית בגילומה של יערה פלציג עומדת עם מניפסט מול המצלמה וקוראת 'אנחנו בניה של מדינה מכוערת'. אני חושב שקולנוע צריך להעמיד אותך בקרב מול עצמך. יש לי קושי גדול עם סרטים שלא עושים זאת".
ויש אנשים שקשה להם עם סרטים שכן עושים זאת. תשמע, הראיון מתקיים לפני יציאת הסרט ויתפרסם אחריה. אני מניח שבזמן הזה יתפרסמו עליו שלל תגובות שיאשימו אותו באנטי-ישראליות, אוטו-אנטישימיות ומה לא. נדב, בוא תכין תגובה מראש.
נדב: "דווקא בגלל שהסרט רדיקלי סגנונית, הוא לא מרצה לא את השמאל ולא את הימין. אין מפלגה שיכולה להתפאר בו או להרגיש קרובה אליו. אין כאן סוגיה קונקרטית. אני לא שואל אם החיילים במחסום בסדר או לא, אלא עוסק בשאלה כללית יותר. הסרט גם לא מותח ביקורת על חלקים בישראליות אלא על מהות הישראליות, ונוטל בה חלק וקרוב אליה. מה שיפה בקולנוע זה שאתה לא צריך להיות בצד של הצודקים, ולפעמים אלה שלא צודקים יפים יותר מאלה שכן צודקים, והעולם יותר מעניין.
"קח למשל את הסצינה עם איש הביטחון הישראלי שעולה למטרו, מתקרב לאנשים בכוחניות ומזמזם להם את 'התקווה' באוזן. הוא סמל לאיך 'התקווה' הפכה להמנון של הקלגסים, אבל הגיבור הראשי אוהב אותו והמצלמה אוהבת אותו והסרט מתרפק עליו באיזשהו רוך. הוא קלגס, אבל גם מישהו שהסרט מתרגש ממנו. מן הבחינה הזו, אני חושב שהסרט הוא לא ויכוח במדור המאמרים, אלא יצירה שמציבה אתגר פוליטי עמוק ואמיתי, עטוף בהמון רגשות".
חיים: "כשסרט רומנטי מציג יחסי אהבה-שנאה בין הגיבורים, זה נראה לנו מובן מאליו, אז למה שלא נקבל גם יחסים כאלה בין אדם למדינתו? אין ב'מילים נרדפות' בעד או נגד, יש פה פקעת רגשות מאוד חריפה".
נדב: "כל מי שינאץ ויקלל את הסרט יודע שאת המריבות הכי לוהטות הוא מנהל עם משפחתו, עם חבריו ועם אהובת לבו. כל אחד יודע את זה. חוץ מזה, בצרפת בכלל תופסים את 'מילים נרדפות' כביקורת עליהם ועל אירופה בכלל עוד יותר מאשר כביקורת על ישראל. ישראל מוצגת פה כמקום שמשוכנע בצדקתו המוחלטת? גם צרפת".
נדב, במסיבת העיתונאים אחרי שובך לארץ, בעקבות ההצהרה של מירי רגב שלא צפתה בסרט אבל היא מקווה שהוא בסדר, שאלו אותך מה היא תחשוב עליו אחרי שתצפה בו. אני רוצה להתחכם, ולאור שם המשפחה של לשאול מה יאיר לפיד יחשוב עליו, אפילו שככל הידוע אין ביניכם קשר משפחתי.
חיים: "אני מקווה קודם כל שהוא לא ייכנס לסחרחרת הפוליטית, וישים לב שנדב זה מישהו ששירת בצבא והשירות שלו היה מאוד משמעותי, ואף קיבל הוקרה כחייל מצטיין".
נדב: "מה יאיר לפיד יחשוב? אולי שהסרט עונה על השאלה הכי מפורסמת שלו - 'מה ישראלי בעינייך'?"
חיים: "הגיבור כאן מאוד ישראלי. בחריפות שלו, בישירות, בחוסר השקט, במשיכה לגבריות ולקרביות, ברצון לאהבה ובנהייה לתרבות אחרת, כבן למדינה קטנה עם ארכיטקטורה מכוערת שמגיע לפריז ומשתכר ממנה".
נדב: "מה שיש בו ואין מספיק בישראל זה את התיעוב העצמי, את הקונפליקט עם עצמך".
חיים, כשאתה קורא ביקורת לא טובה על נדב, איך אתה מרגיש? האם, במידה ויורשה לי להשתמש בדימוי מעולם הכדורגל האהוב על בנך, בא לך לזנק על מי שכתב את זה, כמו אבא שמרביץ לאוהד שקילל את בנו?
חיים: "תראה, יש לי ניסיון שלי...ביקורות קשות זה דבר קשה. הפסיכולוגים מדברים על הפגיעה הנרקיסיסטית. כשפוגעים ביצירה של מישהו, הוא מרגיש כאילו פגעו בו עצמו. זה כמו שחקני שח שמרגישים שהם עצמם הם אלה שהביסו אותם על הלוח. בסופו של דבר, זו שאלה של מינונים. אם אתה מקבל כמות סבירה של שבחים, היכולת שלך להכיל גם את המאמרים הקשים גדולה הרבה יותר. אם השליליות היא הטון השולט, זה יכול לכבות את היוצר, וכבר היו מקרים כאלה".
נדב - כמוני, היו רבים שאהבו מאוד את סרטך הארוך הראשון, "השוטר". מצד אחר, מי ששנאו אותו - שנאו עד כלות. עד כמה זה איים לכבות אותך, בעיקר בהתחשב בעובדה שזו היתה עבודת הביכורים שלך?
נדב: "היו באמת שתי ביקורות נורא נורא אלימות. הרגשתי שחושבים שאם יצרחו בקול, אני פשוט אקפל את הזנב ואלך ללמוד ספרות השווואתית באוניברסיטה. מה שהדהים אותי, זה שהם לא הבינו את ההכרח שלי ליצור סרט כזה, סרטים כאלה. מבחינתם, הבחירה האמנותית שלי היתה מצועצעת, מודעת ולא כנה. הם לא הבינו שאני לא יכול שלא לעשות את הסרטים האלה. ואם כבר מדברים על ביקורות, אני רוצה להגיד לך משהו, אבנר".
חיים, נראה לי שהבן שלך הולך להיכנס בי.
נדב: "כן, בקר את המבקר. קראתי שכתבת שלפעמים הסרט מזכיר וידיאו ארט. אני לא מקבל את זה. אני חושב שזה סרט במלוא מובן המילה, וככה עושים קולנוע. אני לא תוחם את עצמי לאולם 17. אני לא בא לייסר את הצופה שבסוף ההקרנה יגיד לי 'התייסרתי, תודה לך אדוני'. יש כאן המון פאן. זה סרט שצוחקים בו ושרים בו ורוקדים בו ועושים בו סקס. הוא רוקנרול. העובדה היא שהיו מבקרים שתיעבו את הסרט, אבל אלה שאהבו אותו, ראו בו יצירה רגשית, והחריגות הצורנית שלו נגעה להם בלב".
השיחה מתקיימת בדירתו של חיים בצפון הישן, בה נדב גדל מגיל תשע עם הוריו ואחיו, עד שעזב את הקן - כיום הוא מתגורר במרחק נסיעת אופניים משם. הדירה הצנועה מתאפיינת בעיקר בספרייה רחבת הידיים שלה, עדות גם לאופייה של המשפחה: לא רק האב חטא בכתיבה, אלא גם בנו, שעשה זאת עוד לפני תחילת הקריירה הקולנועית שלו. קודם כל, כזכור, עלילת "הגננת" מבוססת אף היא על חוויותיו האישיות - בגיל ארבע התחיל לכתוב שירה, ברמה גבוהה להפליא לגילו, עד שיום אחד הפסיק. בבגרותו, הוציא לאור בתחילת העשור הקודם ספר בשם "תמשיך לרקוד" (הוצאת בבל).
"גדלתי בבית עם ספריות גדושות, וכמו שהציטוטים הספרותיים ב'מילים נרדפות' ממחישים, כבר בגיל ארבע היו מקריאים לי את ה'אילידאה' וה'אודיסיאה'", מספר נדב.
"ג'ינג'י" לא קראת?
נדב: "לא, לא היו פה דברים כאלה. אני זוכר שבימי שבת היתה לנו פעילות קבועה במשפחה - לקחנו את כתב העת 'מאזניים' וקראנו יחד את מדור השוואת תרגומי השירה שלהם. היו לוקחים שם שיר של ייטס, למשל, ומשווים בין ארבעה תרגומים שלו לעברית".
חיים: "וואו, לא ידעתי שהייתי כזה. עכשיו אני נזכר".
נדב: "ההורים שלי מספרים לי שכשהייתי קטן והיה תוקף אותי רעב במיטה, הייתי יוצא עם הספר וקורא להם איזה תיאור מאוד ספרותי מתוכו כדי לרמוז להם להאכיל אותי".
חיים: "הוא היה מזעיק אותי 'אבא, אבא' ואז קורא לי 'הם אכלו את הפכסמים'. הבנתי מה הוא רצה ואמרתי לו 'אבל כבר אכלת', ואז הוא היה קורא לי עוד איזה תיאור בסגנון 'ואז הם ביתרו את קתלי החזיר' והבנתי שאין לי ברירה, אלא להביא לו עוד אוכל".
נדב: "ספרות היתה מאוד משמעותית עבורי. כשהתחלתי ללמוד בסם שפיגל, פגשתי הרבה שגדלו עם מצלמה ביד, אבל אני החזקתי אותה לראשונה בלימודים. נכון, אמא שלי היתה עורכת סרטים, אבל לא היה לי מנוי לסינמטק, לא ראיתי הרבה קולנוע איכותי, לא הכרתי מושגים מקצועיים ולא דמיינתי את העתיד שלי בקולנוע. קראתי הרבה ספרים ודמיינתי את עצמי שם. מילים הלהיבו אותי. רק כשהגעתי לפריז, התחלתי להתלהב גם מתמונות".
חיים, היית רוצה שנדב יכתוב עוד ספר?
חיים: "נדב סופר מוחמץ במידה מסוימת, כי הקולנוע שבה אותו. האם הייתי רוצה שיוציא עוד ספר? אני חושב שזה אתגר שיכול להיות מעניין מבחינתו. אבל כיוון שהוא והקולנוע, איך לומר, מסתדרים לא רע, אני לא יודע כמה זה דחוף".
נדב, עבודת הכתיבה הראשונה שלך היתה במדור הספורט של "העיר". העורך - ארי פולמן, בעצמו במאי מהולל וזוכה פרסים. אני בספק אם יש עוד מדור ספורט שהצמיח שני קולנוענים כאלה.
נדב: "ביום שהשתחררתי מהצבא, צבעתי את השיער לפלטינה והגעתי עם הקיטבג למערכת 'העיר' לראיון אצל ארי. הוא הפך לדמות משמעותית בחיים שלי. עד שפגשתי אותו, לא ידעתי שקיימים אנשים כאלה. הוא מאוד השפיע עליי - בפראות שלו, בפנטסטיות, בצורת ההתבוננות על המציאות. האם הזמנתי אותו לצפות ב'מילים נרדפות'? כמובן. מה הוא אמר? תשאל אותו. לא רוצה להשוויץ".
ולאור שמו של הסרט, אני חייב לסיים בשאלה - מה המילה האהובה עליכם בעברית?
חיים: "זו שאלה מוזרה. קפץ לי לראש 'תוחלת', אבל אני לא בטוח. 'מנעמים' נשמע לי עדין מדי. אולי 'נחרץ'?"
נדב: "אני אוהב את המילה 'שם'. ואת 'חלילית'".
חיים: "נדב ניגן על חליל צד כשהיה צעיר".