מחאה שהצליחה: קראו פרק מתוך "אמא, יצאתי מלבנון!" מאת רחל מדפיס-בן דור

    הבוקר שאחרי אסון המסוקים היה הרגע שבו החליטה רחל מדפיס-בן דור, תושבת הגליל ואם לחייל קרבי, לעשות הכל כדי להוציא את חיילינו מלבנון. סיפורה המרתק של תנועת "ארבע אמהות" מובא בספר שכתבה מנקודת מבטה כמייסדת התנועה, על המכשולים והתלאות שבדרך. קראו פרק ראשון

    • ארבע אמהות
    וואלה! תרבות
    כריכת הספר "אמא, יצאתי מלבנון!" מאת רחל מדפיס-בן דור (צילום: ידיעות ספרים)

    לא היינו רק ארבע

    לדיון בנושא המלחמה בלבנון שהתנהל בעיתונות הקיבוצית הארצית נחשפתי לראשונה בכתבה של ערן שחר, בשם "אמהות בשירות הצבא". גיליתי אותה על דלת המקרר בביתה של יפה, אחת מחברותי מגדות. עם יפה נהגתי לשוחח כשהיה צורך לפרוק את הקושי הכרוך בשירות של בנינו שגדלו יחד ועתה התנדבו ליחידות מובחרות. ערן, שלחם בלבנון, הביע תמיהה על האמהות בישראל, שמקבלות בהכנעה את העובדה שבגיל מסוים בניהן נהפכים לחיילים וחייהם הופכים קודש לכל מטרה מדינית או צבאית. דבריו הממו אותי. איך הוא מעז להגיד את מה שאני חושבת בסתר לבי ולא אוזרת אומץ לומר בגלוי, בעיקר לא בחברה הקיבוצית שבה חיינו? "איך את, אמא, שדאגת תמיד שלא יהיה לי קר, שרצת אחרי עם סנדוויץ', שלקחת אותי לרופא על כל שטות שולחת אותי בקלות כזו למלחמה... האם אתן האמהות הישראליות איבדתן את האינסטינקט הבסיסי שלכן?" הוא שאל. וואו. הרגשתי שיש סוף סוף מישהו שמיטיב לבטא בצורה מדויקת את מה שמעיק עלי כל כך. לאחר שקראתי את הכתבה אמרתי ליפה שהייתי רוצה לדבר איתו.

    יום אחד נשארתי לאחר השיעור במכללת תל חי, שבה לימדתי, והתקשרתי אליו. בעודי יושבת במשרד וצופה מהחלון בערב היורד על הכפרים בלבנון התוודיתי בפניו כי גם אני, כאם, לא עצרתי את בני כשבחר ללכת במסלול המסוכן המוביל אל שדה הקרב בלבנון. סיפרתי לו קצת על פעילותנו בצפון ועל המכתב ששלחנו לחברי הכנסת לאחר אסון המסוקים. ערן הקשיב, שאל כמה שאלות והודה לי על ההזדהות עם דבריו. בתום השיחה ביקש, להפתעתי, להגיע עם צלם לביתי לצורך הכנת כתבה על אמא של לוחם בלבנון שגרה בצפון ומתנגדת למלחמה. לא חשבתי שאוכל לתרום תרומה משמעותית לנושא ושאלתי אותו, מדוע הוא מתעקש להגיע עד לראש פינה הרחוקה כדי לראיין אמא אחת שמזדהה עם עמדותיו. הצעתי לו שנסתפק בשיחת טלפון, אך ערן הפציר בי וטען שלמען המטרה המשותפת חשוב שניפגש לשיחה פנים אל פנים. הסכמתי בחצי פה וקיוויתי שישכח מזה, אך הוא חזר אלי כעבור כמה ימים כדי לקבוע מועד לפגישה. התקשרתי לחברותי וביקשתי שיצטרפו אלי, כי "מה כבר יש לי לספר לו?" יפה ורונית נעתרו לבקשתי, וביום הפגישה, בדרך חזרה מהעבודה, וידאתי עמן כי הן באות. הצעתי שיזמינו חברות נוספות, כדי ליצור רושם שמדובר בקבוצה גדולה יותר ולא רק ברעיונות של איזו אמא הזויה אחת.

    ערן הגיע לביתי אחר הצהריים, וכך גם יפה ורונית. בדרך מגדות לביתי הן אספו את מירי, שבנה שירת באותו צוות עם בנה של רונית. כך קרה שישבנו סביב שולחן האוכל בביתנו בראש פינה ארבע אמהות לחיילים ביחידות מובחרות הלוחמות בלבנון. תיארנו לערן את תחושותינו הקשות לגבי המלחמה שבנינו נלחמים בה, מלחמה שאבותיהם לחמו בה כשהחלה 15 שנה קודם לכן. "התעוררתי לפעולה מתוך תחושה של 'אין ברירה', מתוך ידיעה שעלינו לחנך איך לחיות למען ארצנו ולא לחנך רק איך למות למענה", אמרתי לערן והוספתי שאני מחויבת כאמא לעשות משהו לטובת הרעיון הזה.

    סיפרתי לו שאצלי במשפחה יש לי תמיכה מלאה, כולל מבני הלוחם, "אם כי הוא לגמרי לא מעורב", הדגשתי. ערן שמע מאיתנו על הרגשתנו לא רק כאמהות לחיילים אלא גם כתושבות הצפון, הקובלות על כך שהשהייה בלבנון איננה מגינה עלינו, אלא להפך, גורמת לנו סבל ומאלצת אותנו לחיות תחת אש. "אני לא חושבת שצריך להגביל את ההתארגנות לנשים בלבד. יכול להיות שאצלנו האמהות התפרצו התחושות האימהיות האינסטינקטיביות, ובגל השני יצטרפו אחרים שיתחברו לרעיון", קיוויתי.

    ערן העניק בכתבה מקום לבעיה שעמדתי עליה כבר בשלבים הראשונים של המחאה וניצבה בפנינו כמכשול לאורך כל הדרך. "מתייחסים אלינו כאילו כל המהלך שלנו נגוע בחוסר רציונליות... הייתי רוצה שלדברים שלנו יהיה תוקף מעבר לגימיק התקשורתי שבו אנו, תושבות הצפון, אמהות לבנים שמשרתים ביחידות מובחרות, אומרות משהו".

    את הכתבה סיים בשאלה, שניערה אותי וגרמה לי להבין את גודל האחריות שלקחתי על עצמי. ערן שאל, במילותיו האלמותיות של אלתרמן, "האם 'שירת האמהות' הזאת תהפוך ל'אגרוף רעם ניתך' או לעוד 'דומייה חזקה'?" מילים אלה הדהדו באוזני לאורך כל תקופת הפעילות והזכירו לי כי אין זו הרפתקה חולפת, אלא מסע ארוך שחובה עלי לסיימו ויהי מה. אף על פי שלא ידעתי לאן תוביל המחאה הקטנה שהתחלנו, דבריו חיזקו את נחישותי למשוך בעול. במשך כל שנות המחאה המשכתי לקבל עוד מסרים רבים ברוח זאת, מהורים ללוחמים ומהורים שכולים, מתושבי ותושבות הגליל ומאחרים, שסמכו עלינו וציפו שנשלים את המשימה.

    לסיום השיחה, הצלם הנציח את הפגישה המזדמנת. התמונה התנוססה בערב פסח על שער עיתון "הקיבוץ", העיתון הנקרא ביותר במקומותינו, וזכתה בשם הסמלי "ארבע אמהות".

    עוד בוואלה!

    "גם אם לא כל הקוראים מבינים את הזיקה היהודית, אני מבינה"

    לכתבה המלאה

    "אמא אדמה" - "העיקר זאת הרומנטיקה"!

    לא שיערנו שהשם "ארבע אמהות" ישמש את מתנגדינו, שיציגו את היותנו אמהות כחיסרון ויסיטו את הדיון מהעיקר המלחמה חסרת התוחלת בלבנון. בראיונות הרבים שהענקנו לתקשורת לאורך הדרך ניסינו למקד את הדיון בסיום המלחמה וחשבנו שאם נדגיש את העובדה שגם אבות, בהם אנשי צבא בדימוס, שותפים לנו במחאה, יתייחסו אלינו יותר ברצינות, אך ללא הועיל. ההתעסקות במשמעות המילולית של השם אמנם משכה אלינו תשומת לב ועזרה ליצור עניין, אולם אי אפשר להתעלם מהחסמים התרבותיים שהערים הכינוי "ארבע אמהות" בדרכנו.

    השם שאימצנו לא התפרש באופן סמלי כפי שהיה במקור, אלא נתפס כפשוטו בתודעה הציבורית ובתקשורת, שחיפשה כל העת את הארבע. בכל הזדמנות שהיתה לי ניסיתי לערער על היחס המילולי גרידא כלפי השם שבחרנו בו והדגשתי שאנו לא תנועה שמובילות רק ארבע אמהות מסוימות, אלא הרבה אמהות, ועוד רבים שאינם אמהות. היה חשוב לי שאת פניה של התנועה ייצגו עוד נשים וגברים, בעיקר תושבי קו הגבול, שיתנו משנה תוקף למסר של התנועה. לכן בכל פעם שפנו אלי מהתקשורת, הצעתי שיראיינו ארבע מהדמויות המרשימות הרבות שאיישו את התנועה. לפעמים הצלחתי לשכנע את התקשורת שכדאי לחצות את "מחסום הארבע" ולהציג פנים נוספות, בעיקר כאלה שעדיין לא נראו על המסך. קיוויתי שכך נציג את התנועה על כל עוצמתה ויכולותיה ונצליח לעורר הזדהות ותמיכה רחבות יותר.
    כדי להעביר את המסר שהשם "ארבע אמהות" מסמל את כוח האימהוּת ההיסטורית, קשרנו בין הדימוי האימהי שאימצנו כסמל המחאה שלנו לבין המיתוס של ארבע האמהות מן המקרא. בכך קיווינו להעניק לזהות האימהית, שבחרנו בה לייצג את המחאה, גם רובד לאומי מסורתי. בישראל מקובל כי הציבור הדתי לאומי הוא שמשתמש במסרים ובציטוטים הלקוחים מהמקורות היהודיים כדי להוכיח פטריוטיות ונאמנות למולדת. כאשר בחרנו להשתמש בשם "ארבע אמהות", היה אך מתבקש שנעשה שימוש בטקסטים שמהם הוא נלקח כדי להעמיק את המסר שלנו.

    באחד המחקרים שנעשו על התנועה נבחן ניכוס המיתוסים הלאומיים על ידינו, וממצאיו הסבירו בצורה ממצה את כוונתינו: "עולם הדימויים שבו ארבע אמהות עשו שימוש במהלך פעולתן המיר סטריאוטיפים וסמלים שהציבור הורגל לזהותם בהקשרים אחרים והתיך אותם אל תוך שדה סמנטי חלופי (אך לחלוטין לא מנותק מן המקור המיתי שלו)... רוח החדשנות הזאת נועדה בעיקר להעמיק את זיקתן של קבוצות אלה [התנועות החברתיות שקמו בחיקו של העם היהודי] לקולקטיב ולצרפן לרצף ההיסטורי של העם".

    השם שקיבלנו על עצמנו פעל לעתים כחרב פיפיות וגרם לספקות בקרבנו לגבי יעילות הייצוג האימהי. לתחושות אלה היה ביטוי גם בכתבות שנכתבו על אודותינו, כמו למשל הכתבה "לא לאמהות בלבד" של העיתונאית ניצה בן שלמה מקיבוץ עמיעד השכן. "השם ארבע אמהות", כתבה, "הוא שם ייחודי ומעורר כבוד במפגש הראשון עמו. יש בו ניחוח תרבותי פיוטי כמו שמו של בית קפה ספרותי חדש בשינקין או שם למחזה עכשווי מאת שמואל הספרי... יש בו שמץ של חידתיות". עם זאת, היא הזהירה שהכרזתנו על עצמנו כתנועה של אמהות אינה רלוונטית בהכרח לנושא המחאה שלנו ואף עלולה להזיק למטרה המוצהרת. לטענתה, עובדה היא שגם גברים יכולים להצטרף לתנועה, כך שאין מדובר בעניין כיתתי צר, אולם קבוצה שבוחרת בייצוג אימהי מעבירה מסר של הפרדה על בסיס מגדרי.

    דבריה חידדו כאמור את החשש מפני בחירת זהות שתציג אותנו רק כקבוצה של אמהות ותוליד מאבקים נוספים העלולים לעכב את השגת המטרה, במקום להחיש אותה. כך או אחרת, מילותיה של בן שלמה שיקפו את האופן שבו התקבל השם בציבור והבהירו עוד יותר את השלכות הבחירה שלנו על התהליך המורכב, הכרוך בשינוי התודעה הציבורית שאליו כיוונו:

    את מלחמת לבנון יזמו גברים, את ההסתבכות בבוץ הלבנוני יצרו גברים ואת ההחלטה להישאר שם החליטו גברים, אבל בתוצאות הקשות נושאות נשים. נשים ידועות כבעלות לב רגיש יותר מן הגברים וכשוחרות שלום, ועוד יותר מהן האמהות... תפיסה זו נקלטת... אף אם כוונתה של קבוצת ארבע אמהות אינה לצאת חוצץ נגד "עם הגברים" אלא להסיג את צה"ל. הבידול המיני והמשפחתי עלול לגרום נזק, כיוון שהוא משדר פטרוניות או ליתר דיוק מטרוניות מתנשאת, החשודה כנגועה בדעות קדומות בדבר חלוקת התפקידים בעולם בין נשים לגברים. וגרוע מכול, היא מציגה את נושא היציאה מלבנון כנחלתן של כמה "משוגעות" מהצפון שיש להן חשבון פתוח נגד הגברים. מי שמייסד קבוצה המניפה את נס היציאה מלבנון צריך... לבנות התארגנות עממית מגוונת ודמוקרטית במובן הייצוגי.

    התייחסתי לקולות כאלה משום שהם שיקפו את הלך הרוח ששרר בציבור וגם בתוכנו, בהיותנו חלק מהחברה. למרות זאת, לא רציתי לדחות את התיוג האימהי האותנטי שלנו ובחרתי לנצל את יתרונותיו ולמקסם את דימוי האם הלוחמת למען שלום משפחתה, שבכוחה להבקיע את חומות האיבה המסַכנות את יקיריה. בעזרת כינויים דוגמת "כוח אמא" והשם המיתולוגי שאימצנו קיווינו למנף עוד יותר את המסר.

    בסוף השבוע של 3 4 ביולי 1997, שבו דנה העיתונות המקומית בהשפעת הזהות האימהית שלנו על המחאה, התקיים כנס ההקמה של התנועה בצפון. אחד הנושאים שעל סדר היום היה שם התנועה. אמנם השם "ארבע אמהות" כבר השתרש בציבור, אך היתה פתיחות גם לרעיונות אחרים. רצינו שדעת הרוב תקבע. בתום פרק הדיונים החליטו המשתתפים והמשתתפות ברוב קולות להשאיר את השם "ארבע אמהות", שמדגיש את הזהות האימהית, ולהוסיף לו את המטרה "לצאת בשלום מלבנון". זאת, למרות המודעות לחסרונותיו של השם ולהסתייגות שעורר בחלק מתומכינו.

    בין העשרות הרבות של נשים וגברים שהגיעו לכנס מרחבי הארץ היו גם משפחות שלמות, דבר שאפיין מאוד את התנועה מבחינה דמוגרפית לאורך כל הדרך. התכוננו לכנס זמן רב לפני כן, ובתוך כל ההכנות לא התפנינו להזמין את התקשורת. התייחסנו לתהליך בניית התנועה כאל אירוע פנימי, ובכלל באותה עת, פרסום פעילותנו עדיין לא נתפס אצלנו כהכרח למען מימוש המטרה. הכנס החל ביום שישי בערב בחוג בית רב משתתפים בראש פינה ונמשך למחרת ביום פעילות שלם במחניים, שנפתח במפגש היכרות ובהרצאה על תולדות העימות בלבנון. חציו השני של היום הוקדש לקבלת החלטות הנוגעות למבנה הארגוני, שהכנו מבעוד מועד והצענו למליאה. חילקנו את משתתפי הכנס לעשר קבוצות עבודה כדי שלכל אחת ואחד תהיה אפשרות להביע דעה. את המסקנות של הקבוצות העלה רמי על לוח מרכזי, שבו הוגדרו עקרונות התנועה ודרכי פעולתה. בסופו של הדיון הבאנו את כל ההצעות והרעיונות להצבעה של כלל המשתתפים.

    בכנס הצגנו גם את עמדת התנועה באשר להסתבכות בלבנון; כיצד לבנון, שפתחה לפני ישראל את שעריה כדי להתמודד עם מפקדות אש"ף שפעלו נגדנו משטחה, הפכה לאויב; כיצד לאחר גירוש ערפאת וארגונו ללוב ולתוניסיה חיזק צה"ל את אחיזתו בשטח, מחשש לאיום שיעי שיגיע מצפון לרצועת הביטחון; כיצד כתוצאה מכך טורטרה האוכלוסייה המקומית במחסומים ובעוצר שהאיצו את ההידרדרות הכלכלית בדרום לבנון; כיצד מתוך המצוקה של תושבי דרום לבנון התעצם ארגון חיזבאללה, שתמך בכלכלה המקומית במימון איראן והבטיח לשחרר את השטח; כיצד גם לאחר שפסקו החדירות לישראל, צה"ל וצד"ל שליחו המשיכו להילחם בלבנון, ובתקשורת בארץ קראו לזה "היתקלויות עם מחבלים"; כיצד עומעם מספר הקורבנות ונמשכה הצגת החיילים כגיבורים בעת שהיו עסוקים בעיקר בהגנה על עצמם; וכיצד אפשר למצוא בעיתונות דיווח בשולי החדשות, על פגיעה של צה"ל וצד"ל במטרות אזרחיות בלבנון, ולא פעם זה מה שהביא לירי אל עבר ישראל.

    הצגנו למשתתפי הכנס את המידע שלפיו הדיונים המבצעיים בצה"ל עסקו רבות בסיכון הכרוך בניוד הכוחות ובשהייתם בשטח לבנון. עלינו לדרוש מקובעי המדיניות להפנות את היצירתיות המחשבתית לסיום המלחמה ולא רק לחשיבה איך לשכללה, טענו. עד עתה המציאו טובי המוחות רעיונות מגוונים שנועדו להגן על הכוחות הנעים בשטח לבנון ועל החיילים שהתבצרו במוצבים, שלפי דעת מומחים רבים, עיקר משימתם היתה להגן על עצמם.

    אשר להנעת הכוחות, אחת הדרכים לעשות זאת היתה במשאיות צבא, כשהחיילים יושבים בשתי שורות לאורכן. עד מהרה התברר שהמשאיות הן מטרה בולטת בשטח והן קיבלו את הכינוי "ברווזים במטווח". לכן עברו להטסת החיילים במסוקים אל המוצבים בלבנון. אך בשיטת ניוד זו היו עלולים לירות על כלי הטיס, וכדי למנוע זאת הם טסו בחשיכה, באורות כבויים. כך היה גם באסון המסוקים, שהתרחש בלילה סוער. מזג האוויר והנוהג לטוס ללא אורות הובילו לאסון, שהיו שתיארו אותו רק כתאונה. אנחנו הדגשנו השכם והערב שחלליו לא נהרגו בתאונה, אלא נפלו במסגרת המלחמה בלבנון, באירוע שמשקף את המלכוד אליו נקלע צה"ל.

    בהמשך גיבינו טיעונים אלה ואחרים בנתונים ובמספרים, ומנגד הצגנו גם את טענותיהם של המתנגדים ליציאה. הפרכנו את הטענות שהתבססו על הפחדה ועל איומים ממוחזרים, שלא היתה להם כל אחיזה במציאות, כמו למשל שחיזבאללה ירדוף אחרי צה"ל לתוך שטח ישראל. נהגנו לפתוח כל מפגש, אזורי או ארצי, בלימוד משותף, במטרה לספק למשתתפים מידע שיעזור להם להיות בקיאים בפרטים.

    את כנס ההקמה לא יכולנו לסכם בצורה קולעת יותר מאשר בסיפור ההומוריסטי שכתב דני שטיינברג על ההסתבכות בלבנון:

    היה לי חבר. אפילו חבר טוב. לא כל יום נפגשנו, אבל תמיד ידעתי שאפשר לסמוך עליו. פעם אפילו התארחתי אצלו ארוכות ומשפחתו קיבלה אותי יפה מאוד. גם השליכה עלי אורז כמנהגם.

    בפעם השנייה שביקרתי אצלו זה היה כדי לעזור לו לסלק שכנים שעלו על אדמותיו. הוא לא אהב אותם וכיוון שגם אני לא, חברנו יחד וגירשנו אותם. הם לא חזרו יותר. אחר כך נשארתי בביתו והיה לי מאוד נעים. הרי היינו חברים. כמה פעמים ביקש ממני בעדינות שאצא ואחזור הביתה, אבל הסברתי לו, לטמבל הזה, שהכול למענו, שיחכה קצת. התחיל לדבר לא יפה ואפילו קילל. לא היתה לי ברירה קשרתי אותו ואת משפחתו בחדר צדדי והשתכנתי קבע אצלו בבית. הגיעו חבר'ה וניסו לשכנע אותי שאצא. לא הסכמתי והתחלתי לחשוד. ידעתי שמשהו לא בסדר, אבל לא הבנתי מה. כשעברו לאלימות החזרתי להם מנה כנגד מנה. נכון שכולם היו חברי, אבל לפי התנהגותם הבנתי שאם זאת התודה שלהם, אינני יכול לסמוך עליהם. מאז מפעם לפעם הם מכניסים לי ואני מחזיר להם. נכון שכואב לי, אבל אני מחזיק מעמד. הם גם אומרים שיום יבוא ויחזירו לי שבעתיים, מה שרק מחזק אצלי את ההרגשה שטוב עשיתי שנשארתי.

    עכשיו מתקרב יום השנה למועד שבו הצלחתי לחסל את מנהיגם. בעצם לא היה לי דבר נגדו, פרט לכך שהבטיח שאם אסתלק משם הוא יהיה מוכן לשכוח. לא הבנתי על מה הוא מדבר. אני יודע שהולך להיות קשה ואני עומד לחטוף, אבל אני שומר על ערנות ומתכונן.

    תגידו, באמת יכול להיות שהכול בגלל שנשארתי אצלם בבית יותר מדי?

    "אל תגידו יום יבוא - הביאו את היום"

    גם לאחר ההחלטה הרשמית על קבלת השם "ארבע אמהות לצאת בשלום מלבנון", לא פעם ההיצמדות של התקשורת לחלקו הראשון בלבד והצורך שלה ב"רביעייה פותחת" גרמו לנו לסטות מן העיקר. טענתי כי השם הוא סמלי וכי נשים וגברים מכל רחבי הארץ נוטלים חלק מרכזי ומשמעותי בהפצת הרעיון בציבור ובתקשורת, בישראל ובעולם. בכתבה בשם "צבא האמהות" סופר על הנשים המצטרפות אלינו הן ממניעים פמיניסטיים והן בשל היותן אמהות לחיילים. עוד סופר שם כי בתנועה משתתפים גברים ואפילו קבוצת סטודנטים בשם "הבנים של ארבע אמהות". בעיתון אחר נכתב: "גם אבות דורשים לצאת מלבנון".

    ואכן, במשך הזמן זכו גם קולות האבות להישמע בתקשורת. כתבת שער ב"סגנון" של "מעריב" תיארה את תהליך ההצטרפות של האבות, שהשתכנעו כי יש אמת בטענות שלנו. כשבן זוגי רמי נשאל בה כיצד הצטרף אלינו, הוא סיפר על המחסום התודעתי שעמד בפניו, לפני שנשאב כל כולו למחאה: "ראיתי אותן יושבות, מדסקסות על המצב בלבנון ומבקשות לעשות מעשה. הלכתי סחור סחור, לא מצאתי לעצמי מקום... באותו זמן האמנתי שאסור לערער על סמכותו של הצבא לפסוק בעניינים האלה. נשביתי בגישה הביטחוניסטית. הייתי שבוי כמו כולם בקונספציה מוטעית... כנראה מדובר בתהליך התפכחות של מדינה. יש כאן מלחמת התשה פוליטית שהולכת ומסתבכת. האמהות הבינו זאת ראשונות".

    היה מעניין לשמוע אותו אומר זאת בקול רם לראשונה, כי אצלנו היה מובן מאליו שיש לכולנו חירות לבחור עיסוק או "תחביב" בלי צורך באישור או בהסכמה מיוחדת, והיה ברור שאם מתאים ואפשר, הבית מתגייס לסייע בפרויקט. כך קרה גם כשהתחלתי במחאה. רמי הקשיב לקולות, ובעיקר היה שם למלא את חלקי החסר בבית, ואני שמחתי בכך. בהמשך, כשהמחאה השתלטה לא רק עלי אלא גם על המרחב הביתי, הוא נסחף לתוכה יחד עם הילדים, וכל אחד מהם תרם לה את כישוריו. העיסוק הבלתי פוסק במחאה העצים את האינטנסיביות של חיינו וחיזק אצלי רגשות אשם על כך שאינני זמינה מספיק לילדי הצעירים. אבל אז, ברגעים שבהם היה העומס כבד מנשוא, מיד עלו לפנַי דמותו של בני הלוחם והמעמסה המוטלת עליו בשדה הקרב והתמלאתי כוח להמשיך הלאה. "תעשי רבע ממה שהוא עושה שם", מלמלתי לעצמי כמנטרה.

    כמיטב המסורת של תנועות מחאה בישראל, גם אנחנו קיימנו בין שלל הפעילויות הפגנות בצמתים בכל רחבי הארץ, בעיקר בימי שישי. ארגנו את ההפגנות האלה בעיקר כדי לשמור על נוכחות במרחב הציבורי, לחזק את הקשר בינינו ולתאם את הפעילויות הבאות. באזור שלנו התכנסנו מדי פעם עם תום ההפגנה בביתי כדי לסכם את תוצאות הפעילות, לנתח את ההישגים והכישלונות ולקדם רעיונות חדשים. באחד המפגשים הללו השתתפה גם שכנתי, אביגיל מור, אשר בשונה מרובנו היתה אם לתינוק, אדם, שהשירות הצבאי עדיין היה רחוק ממנו. כמוה הצטרפו אלינו אמהות צעירות נוספות, שרצו להבטיח כי ילדיהן הקטנים לא יצטרכו להילחם בלבנון כשיגדלו. כך קרה שישבנו ודיברנו על הבנים שאולי יצאו השבת ועל מה שעשינו השבוע בניסיון להציל חיי דור אחד, בעודנו מוקפות בילדים בני דור אחר.

    אדם התינוק עם תלתלי הזהב זחל על הרצפה וליקט פירורי עוגה שמישהי הביאה, ילדי הצעירים סתיו ואשחר התגנבו לשולחן ולקחו חטיפים, ואילו אנו שתינו תה עם לואיזה מהגינה ודיברנו על הצורך בעליית מדרגה ברמת הפעילות. הרעיונות היצירתיים לפעילות זרמו, ותהינו כיצד נצליח להעמיס על עצמנו עוד מחויבויות ובו בזמן לטפל בילדים הצעירים ולהמשיך במרוץ אחר פרנסה ופיתוח הקריירה.

    בתום הפגישה, לאחר שכולם התפזרו, פנתה אלי יפה ארבל, חברתי מגדות, ואמרה לי: "השלב שאנחנו נכנסות אליו ידרוש זמן רב יותר מכפי שאני מסוגלת להקדיש לפעילות, ולכן אני נאלצת לפרוש". הצטערתי מאוד לשמוע זאת. יפה היתה חברה קרובה שלי, וראייתה את המאבק והשקפת עולמה הפוליטית היו זהות לשלי. חברות וחברים בתנועה באו והלכו כל הזמן, אך עזיבת חברות מהמעגל הקרוב פגעה בכוח העמידה שלי ואף עוררה בי מעט ספקות. כמה זמן אצליח אני להחזיק מעמד? הרהרתי. האם יגיע השלב שבו גם אני לא אוכל להמשיך עוד ואיאלץ לפרוש, לפני סיום המשימה? בסופו של דבר דווקא המצבים האלה חיזקו אצלי את הנחישות ואת התחושה שחובתי המוסרית היא להמשיך עד ליציאה מלבנון שתוביל, כך הערכנו, לסיום המלחמה.

    לשמחתי, לאחר עזיבתה של יפה התגייס רמי בכל המרץ למאמץ ה"מלחמתי" שלנו. לפני כן הסתכם תפקידו בהעברת הפקסים שהגיעו למשרדו, ועתה הוא נרתם למשימה ויחד עם רונית טיפל בצד המנהלי, עד ש"במשך הזמן... הפך לאם הרביעית". בתקופה ההיא הרבינו להיפגש בשעות הערב בביתנו שבראש פינה. לקראת אירועי מחאה או הפגנות התפרשנו בחדרי הבית ובמרפסת וכתבנו על לוחות פלסטיק את הסיסמאות שחיברנו, בהתאם למקום, לזמן ולאירוע שבגינם יצאנו להפגין: "מלכודת לבנון האומנם אין פתרון?" "חבל על הדם", "אמא, שכחו אותי בלבנון", "אתם אדישים והם נהרגים", "להגן מהגבול" וכמובן "לצאת בשלום מלבנון" הסלוגן שהיה חלק משם התנועה וייצג את משאלת הלב שלנו. בעיתון של ראש פינה והסביבה תיארו כך את המחאה שלנו: "ביתם השלו של רחל ורמי בן דור בשכונת הזיתים מתפקד בשבועות האחרונים כחמ"ל לכל דבר. הורים ובני נוער נכנסים ומבקשים לעזור, הטלפון לא מפסיק לצלצל, צוותי צילום יוצאים ובאים. גל האהדה שזורם אליהם מכל קצווי הארץ מפתיע גם אותם". שמחנו מאוד על התמיכה מבית, שעזרה לנו להרגיש כי העם איתנו.


    "אמא, יצאתי מלבנון!: סיפורה של מחאה שהצליחה" / רחל מדפיס-בן דור. הוצאת ידיעות ספרים.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully