מעט לפני סיום הריאיון לא יכולתי להתאפק יותר. מדוע קסנדרה? נניח שג'ולייט לואיס, שם מצויין לדעתי, החליטה שהיא צריכה שם עט - מדוע האישה הכה משכילה הזו, המתמצאת בשלל מיתולוגיות, החליטה לבחור בשם קסנדרה קלייר? שמה של אחת הנשים הכי חסרות המזל במיתולוגיה היוונית?
קסנדרה היא בתם של פריאמוס והקובה מלכי טרויה, האחות של הקטור, פאריס והשאר. היא קוללה בידי אפולו שאמנם תהיה נביאת אמת - אבל איש לא יאמין לנבואותיה. כל משפחתה נהרגה במלחמת טרויה, היא נלקחה כשפחה בידי אגממנון, המנצח, וכשהגיע לביתו נרצחו הוא וקסנדרה בידי אשת אגמנון, קליטמנסטרה, שלא סלחה לו, ובצדק, על שהקריב את בתם איפיגניה לאלים. סיפור המוכר לכל חובבי מיתולוגיה יוונית - וכמובן לכל מי שלמד בשיעורי ספרות על הטרגדיה של בית אורסטס. אז מכל השמות הזמינים - לבחור בשם שכל כולו אומר מזל רע?
לא, צוחקת קסנדרה (קסי בפי כל), "ממש לא בחרתי בו בגלל המשמעות, וגם לא כי הוא מצלצל יפה: כשהייתי ילדה בת 11 אמרתי לאמי שאני רוצה להיות סופרת, חולמת להיות סופרת אבל אני לא יכולה להיות סופרת - הרי אני רק ילדה קטנה. ואז אמי הלכה וקנתה לי ספר, כתביה של ג'יין אוסטן שכתבה אותם באותו גיל ממש. והסיפור הראשון נקרא "קסנדרה היפה" - סיפור שהקדישה אוסטן לאחותה, קסנדרה. אהבתי את הסיפור, אהבתי את הדחף, ממנה לקחתי דוגמה - ומכאן שם העט".
כיום קסנדרה קלייר היא שם מוכר בתחומה - פנטזיה אורבנית, פנטזיה למתבגרים (מבוגרים צעירים נשמע לי מעט מופרך. נישאר עם מתבגרים - ואם מישהו נפגע אני מתנצל מראש). סדרות ספריה הפכו ללהיטים בעולם כולו: בימים אלה יוצא לאור בהוצאת מודן, בתרגום של דידי חנוך, הספר השני בטרילוגיה החמישית, ושמו "מלכודת הספר הלבן". הטרילוגיה הזו נקראת "קללות קדמוניות" - הספר הראשון בה הוא "מגילות הכשף האדומות", והשלישי שיצא בעתיד נקרא "הספר השחור של המתים".
את הטרילוגיה הזו קלייר אינה כותבת לבדה - היא משתפת פעולה עם סופר המד"ב והפנטזיה ווסלי צ'ו (ספרו "חייו של טאו" יצא לאור בעברית בהוצאת נובה). למה בעצם? "רבים מהספרים כתובים מנקודת המבט של מגנוס ביין - (מכשף בן אלמוות, בנו של אשמדאי, הומוסקסואל, המסייע ללוחמי הצללים), ורציתי לכתוב עם מישהו שיכול לכתוב מנקודת המבט של מכשף גיי מזרחי - אמנם ווס איננו מכשף, וזה קצת עצוב", צוחקת קלייר, "אבל היו לנו כללים ברורים - היה ברור שזה העולם שאני יצרתי, שהדמויות פועלות במסגרת העולם הזה, שלא נשנה אותו, וצ'ו הוא אדם בלי אגו גדול, הסכמנו על כללי היסוד - והייתה לי זכות המילה האחרונה".
היקום שבראה קלייר מוכר למיליוני מעריציה בארצות הברית - ובעולם כולו: מרבית ספריה תורגמו לעברית וזכו להצלחה אדירה. עולמה הוא העולם שלנו. בערך. כלומר אנו לא מלווים כמו בספרי פנטזיה רבים את הגיבורים במסעם דרך נניח מורדור, או ווסטרוז, או שלל ארצות פנטזיה אחרות. בספרי הפנטזיה הקלאסית, הרקע הוא לא פעם היערות של אירופה מזמן ימי הביניים: כאשר הקוסם המרושע סארומן פונה לתעשייה, זו נקודת שפל. הגעגוע של הפנטזיה, כמו גם של המשוררים הרומנטיים, הוא אל הטבע הבתולי.
" זו הייתה החלטה מודעת לגמרי לקחת את היערות והמפלצות המפחידות אל עולמנו", אומרת קלייר. "העולם המודרני דחק את העולמות האלה - את היערות, את המקומות האפלים והמאיימים. אז אם יש איום, אם יש מפלצות, איפה הן תהיינה? בערים. ובהתאם גם האבירים של פעם חייבים להשתנות, להפוך לוחמים מודרניים (בערך - הנשק שלהם נותר חרבות מיתולוגיות, רונות קסמים וכו' מצד אחד, מצד שני הערפדים לא רק מעופפים, הם גם רוכבים על אופנועים המונעים באנרגיית שדים. בלילה בלבד, כמובן; א"נ). ציידי הצללים מבוססים עדיין על ג'ורג' הקדוש ההורג את הדרקון - אבל מועתקים לימינו, והם לא הורגים דרקונים - הדרקונים מזמן בעל חיים מוגן. שדים, כמובן, הם עניין אחר".
שלוש מהטרילוגיות המרכזיות על לוחמי הצללים האלה - שתי טרילוגיות "בני הנפילים" וסדרת "מכשירי התופת" המתרחשת בלונדון הויקטוריאנית - יצאו לאור בהוצאת גרף. שתי טרילוגיות נוספות - סדרת "מיומנויות אפלות" וסדרת "קללות קדמוניות" בהוצאת מודן. ישנה סדרה נוספת, שאינה בעולמם של בני הנפילים, "מגיסטריום", שיצאה לאור בהוצאת כנרת זמורה.
עלילות ספרי ציידי הצללים של קלייר מתארות את מנהטן ולוס אנג'לס של ימינו, את לונדון הוויקטוריאנית - תחתיהן ומעליהן יש עולמות אחרים עם שערים המובילים לחלקם. בעולמנו שלנו ישנם ציידי הצללים, מסדר עתיק וחשאי שנוצר כדי להגן על בני האדם. הם נלחמים בשדים המגיעים מממדים אחרים, וגם בציידי צללים שהקימו ארגון פשיסטי הרוצה בטוהר הגזע שלהם, ומתנגד לבריתות. מדובר בעצם בשלום קר ובעייתי מאוד של ציידי הצללים עם שוכני התחתיות - מכשפים, ערפדים, אנשי זאב, בני הפיות. לוחמי הצללים, הלא הם בני הנפילים - כן, אלה מהתנ"ך - נוצרו בידי המלאך רזיאל להגן על בני האדם. יש להם כלי נשק מסורתיים, רונות מרפא ומלחמה, והם נסתרים מעינינו, בני האדם הרגילים. תאמינו לי, לחובבי פנטזיה - כמוני למשל - זה הכי הגיוני בעולם.
יש בספרים אווירה נוצרית - לא הנצרות של ישו, זו של הפניית הלחי השנייה. הנצרות החמורה, הלוחמת, הנאבקת בחטא, הנצרות של הצלבנים ושל אבירי השולחן העגול.
"אני לא נוצריה, אני יהודייה, גדלתי כיהודייה, אני נשואה ליהודי" אומרת קלייר - "אז מבחינתי המיתולוגיה הנוצרית היא רק עוד מיתולוגיה לבזוז. אחרי הכל, לכל תרבות יש מלאכים ושדים משלה, רוחות רעות וטובות - אנחנו היהודים מניחים בסדר פסח כסא לאליהו הנביא, אולי יגיע, רזיאל הוא מלאך יהודי, וגם לילית ומזיקים יהודים במקור".
אחרי ההצלחה האדירה של "עיר של עצמות" הגיעו "עיר של אפר" ו"עיר של זכוכית" והשלימו את הטרילוגיה הראשונה, שגיבוריה ישובו שוב ושוב בספריה של קלייר: לוחם הצללים ג'ייס, קליירי בעלת הכוחות האדירים, אלק הפרבטאי של ג'ייס - כלומר צמד לוחמים הנאמנים זה לזה עד מוות בלחימה וחברות - איזבל אחותו של אלק, וסיימון, יהודי אגב, חבר של קליירי ההופך בשלב מסוים לערפד.
"אהבתי לכתוב את סיימון כיהודי. יש רגע שבו הוא פוגש את המלאך רזיאל האומר לו, נער יהודי ניו יורקי צנום, אני רואה שאתה אחד המכבים. גם אם לא כל הקוראים שלי מבינים את ההקשר - אני מבינה, ואני נהנית מכך וקוראי היהודים מבינים", אומרת קלייר. נשאלת כמובן השאלה מה יפעל על ערפד יהודי - לא מים מקודשים מהכנסייה, לא הצלב - אבל זה סיפור אחר. ולידיעת הקורא ציון ברוך: קלייר - מיוזמתה! - הדגישה עד כמה היא אוהבת את ג'ודה, הדמות והסדרה.
ההשראה לטרילוגיה המציגה בפנינו את בני הנפילים, ההשראה ליצירה כולה, היא אחת מיצירות המופת של הספרות האנגלית - "גן העדן האבוד" מאת ג'ון מילטון, והציורים המופלאים של בלייק. היצירה מהמאה ה-17, שמספרת את הסיפור הידוע על נפילת האדם מגן העדן. אבל היא הרבה יותר מכך - היא מספרת על נפילת המלאכים הגאים, ובראשם לוציפר. השטן הוא הגיבור. המלאך יפה התואר שנפל מגן העדן ומשחית את בני האדם. הוא מהדהד ביצירה - ולא נעשה ספוילרים. המוטיב החוזר הכה ידוע שאומר הרוע בסדרות, ומצטט את מילטון: "עדיף למשול בגיהנום מאשר לשרת בגן העדן". תאמינו לי, אומר אשמדאי באחד הספרים באשר לכך - עשיתי את שניהם. שם משפחתו של אותו צייד צללים נופל הוא מורגנשטרן - כוכב השחר, כינויו של לוציפר.
קלייר לא מפסיקה לכתוב. מאז שנת 2014 היא כותבת בממוצע שני ספרים בשנה. על עולם בני הנפילים לבדו היא כתבה עד כה 29 (!) ספרים, ואמורים לצאת עוד חמישה - האחרון בסדרת "קללות קדמוניות", האחרון בסדרת "השעות האחרונות" (שטרם תורגמה לעברית), והטרילוגיה האחרונה שמתכננת קלייר לכתוב על העולם הזה - "הכוחות המרושעים".
מכיוון שיש שבע טרילוגיות, על עולם לוחמי הצללים, בני בריתם, אויביהם, ובהם יש בני אלמוות ומה לא - אתם בהחלט עלולים למצוא עצמכם קוראים להנאתכם, נניח, טרילוגיה אחת ולמצוא בה לפתע ספוילרים אגביים לסדרה אחרת - מותו של אהוב, זהות הבוגד ומה לא. לא פלא שחלק נכבד מהאתר של קסנדרה קלייר מוקדש לסדר הנכון שבו יש לקרוא את הספרים, והוא לא דווקא זה הכרונולוגי. הסדרה הנוכחית, המעולה - שבה יוצאים לשלל הרפתקאות המכשף מגנוס ביין ואהובו, צייד הצללים אלק לייטווד, מתרחשת למשל באמצע ציר הזמן של שאר העלילות.
אכן, אהובו. קסנדרה קלייר לא רק מנסה להעביר לקוראים את ערכי הפנטזיה מפעם - אומץ, חובה, אהבה, נאמנות - אלא גם ערכים מודרניים יותר. "אני מקדמת, בהחלט, ערכים ליברליים: הכלה, נגד שנאת זרים, נגד גזענות - כולל בקרב ציידי הצללים, שחלקם מתנגדים לציידי צללים המתרועעים יותר מדי עם שוכני תחתיות, חלקם לא מספיק טהורי דם".
וכן, יש בספריה של קלייר גיבורים שהם להט"בים בגלוי - ולא רק הומוסקסואלים ולסביות אלא גם טרנסג'נדרית. לא מובן מאליו. כשגיששתי בעדינות לגבי היחסים בין אלק צייד הצללים למגנוס - בכל זאת, אלק הוא נער בתחילת הספרים ומגנוס הוא מכשף בן 400 - קלייר מזנקת: "אלק בן 18! בתחילת הסדרה הוא בן שמונה עשרה פחות חודשיים - הוא אינו קטין! נזהרתי מאד בנקודה הזו!",
את ההשראה המסוימת הזו קיבלה קלייר ממקום אחר: "בסדרה דמדומים יש סיפור אהבה בין אדוארד, ערפד שגילו מאות שנים לבין הנערה בלה שעדיין איננה בת שמונה עשרה", היא אומרת. "הרי זו אחת הפנטזיות - סיפור אהבה עם ישות עליונה, בת אלמוות לכל צורך מעשי".
כל ציידי הצללים יפים, גיבורים, עושים את הדבר הנכון, נאמנים לחבריהם ולאהוביהם, עד הסוף. מושלמים בעצם. "לא", מוחה קלייר. הם לא. "הם פזיזים ונמהרים, מקבלים החלטות רגעיות בלי לחשוב על התוצאות. הם טועים לא פעם. אלה צעירים שהמנדט שלהם הוא להגן על האנושות, על כן הם חייבים להיות טובים יותר, אמיצים יותר, מוכנים להקריב את עצמם. אם הם נאלצים לבחור בין אהוביהם לבין העולם הם חייבים לבחור בעולם. עניין אותי לחקור את המשא הזה, איך הוא מונח עליהם כנטל, משנה את החלטותיהם ואת חייהם - והוא עושה זאת, שוב ושוב".
שיתוף הפעולה עם ווסלי צ'ו בסדרת "הקללות הקדמוניות" אינו הראשון של קלייר. היא כבר כתבה את סדרת "מגיסטריום", המתרחשת בבית ספר לקוסמים, עם הסופרת הולי בלק. "כתיבה היא אולי העיסוק הבודד ביותר - איך בדיוק זה עובד, לשתף פעולה עם אדם אחר?" אני שואל.
"אחד הדברים שמצאו חן בעיניי בכך הוא שכתיבה בשיתוף היא מעט פחות בודדת", משיבה קלייר. "הדבר הטוב ביותר בכתיבה לבדך היא השליטה שיש לך על הספר, שזה נכון בכל סוגי הכתיבה - למעטו כתיבה עבור הוליווד, שם אתה מאבד שליטה על התסריט. אין פלא שכל הסופרים שעבדו עבור הוליווד - פיצג'רלד, סטיירון - אמרו שזה גיהנום. זו עסקה: אני מוותרת על שליטה מוחלטת אבל יש לי אדם להתייעץ איתו, לדבר איתו. החלפה ושיתוף רעיונות, החלפה ושיתוף יצירתיות. עם הולי בלק יצרנו סדרה מאפס, שלא כמו בסדרת הקללות הקדמוניות, וכך נאלצנו ליצור כללי יסוד - למשל עם הולי היה לנו כלל - היו פעמים שאני רציתי דבר אחד, היא דבר אחר וההסכמה מראש הייתה שבמקרה כזה מוצאים פתרון שלישי המקובל על שתינו".
עולם הפנטזיה, ועוד יותר ממנו עולם המדע הבדיוני, היו כאלה שכתבו גברים עבור נערים. אני מפריז, אבל רק במעט. זה היה מועדון בנים. לא עוד. קלייר בהחלט אוהבת את המאסטרים הגדולים של העבר, טולקין למשל, אבל מי אהוב עליה בתחום כיום, אם נוריד את חברותיה?
"בעולם המודרני, מייגן ווילן טרנר, טמורה פירס, סמנתה שאנון. פירס במיוחד היוותה השראה עבורי - כשקראתי בספריה, כנערה, שנערה הורגת דרקון, התלהבתי מכך שנערה יכולה לעשות דברים כאלה. הייתה שורה של פריצות דרך - סדרת 'הארי פוטר', אחת החשובות בהן, שהוכיחה שאישה יכולה לכתוב את סדרת הפנטזיה המצליחה בעולם".
ואם אנו עוסקים בנשים - עם כל הכבוד, ויש, ללוחמים עזי הנפש בספרי "ציידי הצללים", זו לא סדרה שבה יש לוחמים והאישה מחכה להם במתח בבית. הנשים - בעצם נערות - הן הגיבורות האמיתיות. הן מניעות את העלילות.
"כשהתחלתי לכתוב לא היו הרבה בנות גיבורות. גברים עשו את העבודה ופתרו בעיות. תקופת הנעורים לבנות היא זמן רגיש, אין לך שום כוח, את לא בטוחה שתוכלי לשנות דברים חשובים בעולם, ובאמצעות הכתיבה ניסיתי להעביר מסרים: את יכולה להיות אמיצה, את יכולה לבטוח באינסטינקטים שלך, את יכולה לשנות את העולם. וכעת אני מקבלת המון תגובות מנערות הכותבות לי: קליירי לימדה אותי, כריסטינה לימדה אותי, וזה משמח אותי מאוד", אומרת קלייר. "כנערה ספרים היו חשובים לי, שינו את האופן שבו הסתכלתי על העולם. וזה חשוב לי כיום".
קלייר נולדה בטהרן, איראן. בגיל חודש הייתה בתרמיל הגב של אביה בטיול בהודו ונפאל. הדימוי שלי כמובן הוא של הורים מוצ'ילרוס, הרפתקנים המטיילים במזרח. לא בדיוק. "אבי היה פרופסור ללימודי עסקים בין לאומיים, וכל פעם שהוצעה לו עבודה בחו"ל הוא לקח אותה מיד, ובתום הלימודים היינו נשארים באזור ומטיילים בו, וכך חרשנו את העולם כולו: הוא היה בלונדון סקול אוף אקונומיקס, באינסיאד בפריס, בטהרן, בטוקיו, איפה לא. רק ל-13% מהאמריקנים יש דרכון, כלומר היו מחוץ לארצות הברית, והנתון הזה מאוד מפחיד אותי", אומרת קלייר.
המשפחה יהודיה - אבל יהודים חילונים. חוגגים את ראש השנה ופסח, מחוברים בהחלט למורשת, לתרבות וגאים בה. "כשיצא הספר הראשון היה לי אירוע הקראה בספריה, והורי באו. והיו ארבעה איש באירוע... והם ניחמו אותי - לא נורא, תוכלי לעשות דברים אחרים. לא מזמן חזרתי לאותו מקום לאירוע הקראה נוסף - והיו אלף איש".
עם כל ההצלחות, הכישרון, ההומור, העלילות וכל השאר, יש כישלון אחד משמעותי - העיבודים לקולנוע וטלוויזיה. העלילות ממש משוועות לעיבוד, והרי כולנו מכירים את העיבודים המעולים ל"הארי פוטר", "שר הטבעות", טרילוגיית "צל ועצם" ומה לא. במקרה של קלייר העיבוד לקולנוע נכשל, וגם סדרת הטלוויזיה. בימים אלה יש דיונים לעיבודים נוספים להוליווד - אבל הם עדיין חשאיים. נתאזר בסבלנות.
ודברים נוספים? האם מקנן בקלייר הליצן המצליח השואף לשחק את המלט? האם היא תעזוב את אידריס, מולדת ציידי הצללים, ואת מאבקם הנצחי, לטובת ספרי מתח למשל? "כן, בהחלט! אני רוצה לספר כל כך הרבה סיפורים - היסטוריה, מתח, מסתורין, פנטזיה גבוהה".
ובעניין פנטזיה גבוהה, או פנטזיה קלאסית, בסגנון טולקין למשל - היא כבר החלה: קלייר כותבת סדרת פנטזיה מסורתית, ושם הספר הראשון בה, בתרגום חופשי, הוא "תופס החרב". על פי החוזה ימנה כל אחד מהספרים 200 אלף מילה, מה שמעלה את השאלה - למה? למה ניתן לכתוב ספרי מתח, מסתורין, מדע בדיוני, פרוזה, כל ז'אנר שתעלו על הדעת בספר אחד, אבל פנטזיה היא טרילוגיה, לפחות, ויש סדרות המגיעות לעשרות ספרים? ההסבר של קלייר הוא שצריך לבנות את העולם, צריך להשקיע בו, לספר לקורא את הפרטים שלו - וזה לוקח יותר מספר אחד. אולי.
בימים אלה מתחקרת קלייר לטובת הספר את תולדות הקהילה היהודית בוונציה בתקופת השיא של הרפובליקה, שגרסת פנטזיה שלה תהיה הרקע לספרים. קשה או קל יותר מפנטזיה שגיבוריה הם נערים? "לי זה קשה לי, כי עד כה עסקתי רק בפנטזיה למתבגרים", אומרת קלייר. "כעת הגיבורים הם אנשים מבוגרים, עם כל מה שמעסיק מבוגרים - גם בעולם הפנטזיה: נישואין, ילדים, עבודה, וכל השאר".
מה בעצם ההבדל בין ספרות למתבגרים וספרות מבוגרים? הרי הספרים שבנעוריי נחשבו ספרי נוער היו פעם ספרים למבוגרים - גוליבר, ספרי ז'ול ורן, דיקנס וכל השאר. מה בעצם הופך את ספריה של קלייר לספרי מתבגרים, ספרי נוער או איך שלא נגדיר אותם? "זה מאוד פשוט", היא מסבירה, "מדובר בסך הכל בסיווג בספריות ובחנויות הספרים בארצות הברית: אם הגיבורים שלך הם עד בני תשע עשרה, הספר מוגדר אוטומטית כספר Young Adults, והוא על מדפי המתבגרים, שהם הקהל הקורא אותם בעיקר. אם הגיבורים הם מבוגרים, הוא מועבר לאזור אחר בחנות הספרים, אזור המבוגרים".
קלייר מגדירה את עצמה ינשוף - היא קמה מאוחר ועובדת עד שעת לילה מאוחרת. ההספק שלה אדיר, והיא רק רוצה להמשיך ליצור גיבורים, ובעיקר גיבורות, שאנו מזדהים איתם, עם כאביהם, שנינותם ומאבקיהם שוברי הלב. אחרי הכל, הם רק נערים ונערות המגנים עלינו מפני האופל. תמיד הזדקקנו לגיבורים, תמיד כמהנו אליהם, תמיד הם שבו את דמיוננו - והם באו. לפחות בספרים.