גילוי נאות: אני מת על פאולה רוזנברג, כבר נמאס לי להסביר למה ובטח שנמאס לי להתנצל על זה. פאולה היא בעיניי אחת מהמרעננות הרשמיות של הטלוויזיה הישראלית בשנים האחרונות, ודווקא בזכות אישיותה הנעימה היא מצליחה להיות אחת הדמויות הכי חתרניות על המסך של מפלצת הטלוויזיה של קשת. ועדיין, עם כל אהבתי לפאולה, גם אני ראיתי את גמר היורו אתמול, ולא את סרט הדוקו שלה, "כמו שאת". גם זוגתי ראתה את גמר היורו. גם בתי. השנה היא 2021 וההנחה כי נשים לא מתעניינות באירוע הספורט הגדול של אירופה מיושנת כמו הטענה שרק גייז צופים באירוויזיון. ההחלטה לשדר בערוץ המתחרה תכנית שמתאימה ל"בנות" אולי תצדיק את עצמה בטבלאות הרייטינג הפנימיות של קשת, אבל יש אירוניה מסוימת בלהחביא סרט שמוקדש להעצמה נשית במשבצת "האלטרנטיבה לאירוע הגדול ביותר בעולם".
את הסרט, שביים גל רז, זכיתי לראות באירוע פרטי שנערך ביום חמישי שעבר, בו נכחו כמעט רק נשים. עוד לפני שהסרט הוקרן, כבר בלטתי באירוע כמו אוהד של נבחרת ישראל בגמר היורו. זה לא קרה במקרה. הסרט, שעוסק בסוגיה אוניברסלית וחוצה מגזרים, פונה באופן כמעט בלעדי לקהל נשי. וזה בסדר. זו החוזקה של הסרט, בדיוק כמו שזו החולשה שלו. בין אם מדובר בבן זוג, אבא או בוס - אין ספק שלגברים יש השפעה קריטית על תחושת הערך העצמי והביטחון של נשים. זו נקודה כל כך ברורה מאליה, שדי ברור למה אין בכלל צורך להתייחס אליה בסרט שכזה, שממילא מוגבל בזמן.
גם את ההחלטה של רוזנברג להתמקד אך ורק בדימוי גוף של נשים, כאילו גברים לא ניצבים מול אידיאל יופי מעוות, אפשר להבין. זו לא רק הפטריארכיה הישנה והטובה שמאפשרת לגברים להתקדם ולחיות את חייהם תוך כדי התעלמות מפרסומות של בן זיני להסרת שיער גוף. פאולה לא הגיעה לשנות את העולם, לפחות לא בינתיים, אלא רק להציב זרקור על תופעה שיש לה בטן מלאה עליה (אין כוונה למשחק מילים). תופעה שהיא מכירה באופן אישי. בשלוש מילים: נשים שמורידות לנשים.
ושוב, הגישה של פאולה לתופעה די חתרנית. אל תתנו לחיוך שלה לבלבל אתכם, פאולה באה לעשות מהפכה. שמעתם אלף פעם על תרבות היופי המערבי שמקדשת נשים רזות וחטובות. שמעתם נשים שמאשימות את רותם סלע שהיא יפה מדי, את עדן פינס שהיא רזה מדי ואת גיא פינס שהוא נתן לכל זה במה. פאולה לא מתכחשת לכך שהתרבות הזאת קיימת, אבל במקום לחפש אשמים בחוץ, היא מפנה אצבע מאשימה פנימה. מאחורי כל אישה חסרת ביטחון עומדת אמא שאמרה לה שהיא צריכה להרגיע עם המתוקים.
אפשר לתהות, בציניות מתבקשת, אם זה לא קל מדי לגלגל את האחריות להורים, ובעיקר לאימהות - ועל הדרך לנקות מאחריות את העולם בו האימהות האלה צריכות לגדל את הילדות שלהן. ליתר דיוק: מתבקש לשאול איפה האחריות של גוף התקשורת המשפיע בישראל, זה שבמקרה שידר את הסרט (וקבר אותו מול גמר היורו), לכך שילדות מסתכלות במראה ושונאות את מה שהן רואות כי זה לא דומה למה שהן רואות בטלוויזיה.
ואולי זו בכלל התעסקות מיותרת, כי מה שחשוב זה מה שהגיע למסך של ערוץ הטלוויזיה הכי חזק כאן - והתוצאה הייתה חזקה, ובעיקר מעוררת שיח. היו שם ילדות קטנות, בנות 12, שסיפרו על הכאב הנפשי שמעורר בהן פיד האינסטגרם שלהן. לא משנה אם מי שאחראי לזה היא אמא שלהן, או אולי זה אבא שלהן, מארק צוקרברג או אבי ניר - מה שחשוב זה שסוף סוף נותנים להן קול. ולא פחות חשוב, מקשיבים להן. לא מוגזם לטעון שזה יותר חשוב מכל משחק כדורגל.
אלא שכמו בכל סרט בו יש גיבורה מעוררת השראה, צריך להיות גם נבל. במקרה שלנו הייתה שם את עינב בובליל, כמין קרואלה דה ויל שלא מודעת לקרואליותה. אישה מלאה בדימוס, שהפכה לרזה שמלאה בעצמה. היא אמא לשלוש בנות ובן, שלא מתביישת לדבר על הבעיות בדימוי עצמי שהיא יוצרת אצל הבנות שלה כשהן עומדות ממש לידה. לצערה של פאולה רוזנברג, זה יהיה הקטע שכולנו נזכור מהסרט שלה. זה קצת לא הוגן, אבל ככה זה טלוויזיה. המהות תמיד מפסידה לסינק שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים.
האם בובליל טועה בדרך שהיא מגדלת את הבנות שלה? אני באמת לא יודע. קטונתי. אני לא איש מקצוע, אם יש בכלל מומחה שיכול לקבוע בצורה נחרצת שאמא אוהבת את הבת שלה בצורה לא נכונה. הרשת סערה אתמול סביב הקטע של בובליל, בעוד אני בחרתי לראות אישה שמאוד חרדה לגורל בנותיה, גם מבחינה חברתית וגם מבחינה בריאותית. ייתכן שכמו כל ההורים, גם אם היא עושה טעויות בדרך שלה לגונן על הבנות היקרות שלה. אני מניח שבאותה קלות שאפשר היה למצוא פסיכולוג שהיה טוען שבובליל עושה נזק לבתה הקטנה, כך אפשר היה למצוא פסיכיאטר שהיה סותר את דבריו, או להפך. אולי זאת הסיבה שרוזנברג פשוט ויתרה על שיח המומחים הטרחני, ונתנה לתמונות לעשות את שלהן. והתמונות האלה לא נותנות מנוח.
לא באמת צריך להיות מומחה בשביל להרגיש אי נוחות מול ההתנהלות האנושית הכל כך בסיסית של מאמא בובליל. מצד שני, ניתן לטעון, במידה לא מבוטלת של צדק, שבובליל עצמה היא קורבן. כוכבת ריאליטי נשכחת שעברה שינויים קיצוניים בחייה האישיים, ועשרות אייטמים במדורי סלבס התעסקו בממדי גופה המשתנים, שמוצאת את עצמה מסבירה למה היא לא מרשה לבת הקטנה והחמודה שלה ללבוש חולצת בטן (בזמן שהיא, עצמה, חושפת בטן חטובה). ואולי דווקא בגלל זה קשה שלא להרגיש שהסרט חיפש את הדוגמאות הקיצוניות ביותר, במקרה של סלבס, במקרה כאלה שהיה ברור מראש שיעשו רעש.
וחבל, כי בובליל היא דמות מאוד משנית בסיפור. היו בסרט גם נשים אמיתיות, וילדות אמיתיות - כולן מאוד אמיצות מעצם הבחירה להשתתף בסרט חושפני כל כך (כן, כולל זאת עם הפה הגדול שנזפה ברוזנברג בפרצוף על כך שבחרה להצטלם בחזיה ותחתונים, גם היא אמיצה). הייתה שם גם אמא שהבינה בזכות שיחה אחת עם פאולה כמה היא טעתה בדרך שהיא תקשרה עם הבת שלה על הדיאטה שלה. זו הייתה שיחה נעימה, שאפשר ללמוד ממנה הרבה. ובכלל, הסרט כולל כל מיני פניני חוכמה קטנים מהחיים, שנשזרים יחד בצורה לא דידקטית אלא נעימה ומעוררת השראה. זה לא סרט שמאכיל בכפית עם מדריך להתנהלות נכונה בתוך עולם מלא בסכנות, אלא סרט שנותן דרור לאישה שהחליטה לצאת מחוץ למעגל ההרסני הזה, שהחליטה לעשות את הדבר הנועז ביותר שאישה יכולה לעשות וזה לאהוב את עצמה. כל הורה (ממש לא רק אימהות) יכול לקחת משהו מהסרט הזה. חבל אם כל מה שניקח ממנו זה זיכרון שעדיף להדחיק של פליטת ריאליטי שעדיף היה שנשכח.
בקטנה
לצד הרבה רגעים מרגשים, וכמה מונולוגים קורעי לב של צעירות שסיפרו על ההתמודדות שלהן עם דימוי הגוף, נצץ כמו זרקור באפלה דווקא רגע די זניח מבחינה טלוויזיונית. זה קרה כשפאולה רוזנברג חזרה הביתה מסט הצילומים, וביקשה להתייעץ עם בעלה ליאון ושתי בנותיה לפני שהיא מפרסמת ברשתות החברתיות תמונה שלה בתחתונים וחזיה. זה גם הרגע האנושי בו אנחנו רואים כמה במשפחת רוזנברג מאמצים את הגישה לה מטיפה פאולה. ליאון מפרגן בטירוף לרעיון, בעוד הבת הבכורה שואלת בחוכמתה: "למה את צריכה אישור של המשפחה?". מקרה מובהק של תפוח שלא נפל רחוק מהעץ, וטוב שכך. כמה גאווה.