החיים מפתיעים לפעמים. גיא לרר ראיין את חבריו דניס צ'רקוב ומישל טרוני, והרס הרבה טקסטים של הרבה מבקרי טלוויזיה. טקסטים שהיה כיף לקרוא כמעט כמו שהיה כיף לכתוב. "סוף סוף ערוותו התגלתה ברבים", הייתה כותבת אחת המבקרות. "ברגע האמת, לרר העדיף את החברים שלו על פני הצופים שלו", היה כותב מבקר אחר. יכול להיות שזה הייתי אמור להיות אני. לעזאזל, זו הייתה יכולה להיות ביקורת שכותבת את עצמה. אבל הגורל רצה אחרת ולרר, מעצבן שכמותו, ניגש לריאיון עם החברים שלו בלי שום משוא פנים. להפך. במקצוענות שרחוקה מלהיות ברורה מאליה, לרר היה נחרץ ותוקפני מול המרואיינים שלו, וגם מספיק הגון וחומל כשצריך היה לתת להם לשטוח את דבריהם בלי הפרעה. המבקרים, בפעם הזאת, נשארו עם תאוותם בידם מול הריאיון הזה.
רבות נכתב וכנראה עוד ייכתב על סגנון העיתונות שמוביל גיא לרר. סגנון הגרילה שמביא את האמת לפרצוף בלי מתווכים ובלי איזו חזות דיפלומטית מנומסת. לרר כמובן לא המציא את סוגת העיתונות האזרחית, שמתמקדת בעיקר בנושאי המיקרו שמטרידים את הצופים, אך השימוש שלו ב"עיתונאים אזרחים" מסוגם של סימיון, דניס ומישל הניבה תוצאות שנויות במחלוקת. עם דבר אחד אי אפשר להתווכח - היא הפכה אותם מאנונימים לכוכבי רשת.
אם אכן נעשה עוקץ על גבם של לקוחות "אמוזה", החברה של דניס ומישל, אז לגיא לרר ומערכת "הצינור" יש מניות בהונאה הזאת, לכאורה. גיא לרר, שמבין בכדורגל לא פחות מאשר הוא מבין בעיתונות, מכיר כמובן את המונח המעצבן "אחריות שילוחית" ממגרשי הספורט. זה הולך בערך ככה: איש חסר חינוך מגיע ליציע בבלומפילד, מקלל את השופט בקריאה גזענית - ומי שמשלם את המחיר זה הבעלים של הקבוצה, יהודי חביב ומנומס שגר בכלל בקנדה. האחריות של "הצינור" לדניס ומישל הרבה יותר ברורה.
לרר עזר לאושיות לפרוץ את תקרת הזכוכית של הרשתות החברתיות. הוא ערב לשם הטוב שלהם, שעזר להם לבנות את המותג שלהם, שהתבסס כמעט כולו על שיווק עצמי. חשוב לא פחות, הוא העלים עין במשך תקופה ארוכה מהעיסוק המרכזי שלהם. קשה להאמין שהמערכת המשומנת של "הצינור" שמתפרנסת בדיוק מהסיפורים האלה, הצליחה לפספס סיפור בו נפלו מאות ישראלים למקרה עוקץ לכאורה. קשה להאמין שגיא לרר צריך לשמוע על הונאה של אנשים קרובים אליו דווקא בערוץ המתחרה.
למעשה, כבר באוגוסט הקודם זיהה סימי ספולטר, אושיית דיגיטל בעצמו, את הריח הרע שהגיע מהפרסומים של דניס ומישל ברשת. בפוסט שלא הזכיר בפירוש את שם החברה או אנשיה, ספולטר הציע מדריך מקוצר בעל שישה סעיפים לזיהוי מהיר של נוכלויות. הסעיף השלישי הוא הבולט ביותר: חברה שאינה פירמידה אינה צריכה להסביר כל הזמן שהיא לא פירמידה. "נאמר זאת כך", כתב ספולטר, "באתר של גוגל אין אזור שמסביר מה ההבדל בינם לבין פירמידות, יודעים למה? כי הם לא פירמידה". מדהים שבמשך קרוב לשנה, עיתונאי בעל אף רגיש לסיפורים אנושיים הצליח להתעלם מהריח המשונה שעלה מהפרסומים של חבריו ברשתות החברתיות.
בסופו של דבר, למרות הריאיון המצוין שהציג את לרר במיטבו, ייקח קצת יותר מזה כדי להסיר את הכתם על התוכנית. איך יכול להיות שדווקא "הצינור", שדואגת לחלשים בחברה, לקשישים, חיילים משוחררים, משתפת פעולה עם אנשים שלכאורה הפילו בפח בדיוק את האנשים האלה? ואולי זו בדיוק המוטיבציה שלרר היה צריך בשביל לצאת לריאיון חד וחריף כל כך. צריך עוד הרבה שפשוף של אקונומיקה על הכתם הזה, אבל הריאיון הזה היה הצעד הראשון בדרך לניקיון כפיים.
התחקיר של חדשות כאן על חברת "אמוזה" הציג האשמות חמורות ביותר נגד הבעלים המפורסמים, אבל גם אם יתברר כי כל הטענות שקריות (באמוזה מאיימים בתביעה נגד תאגיד השידור) יש בו תזכורת לכמה הישראלי הממוצע לא מבין מהחיים שלו כשזה מגיע לכסף. אנשים בוגרים שמאמינים שניתן לעשות "הכנסה פאסיבית של 80 אלף שקל בחודש" כמעט מתחננים שיעקצו אותם. למעשה, זה לכאורה בדיוק מה שקרה.
זו הזדמנות להזכיר שלא מדובר במקרה חד פעמי. ישראלים מסיימים בית הספר כשהם יודעים לצטט בעל פה את הצהרת כורש, אבל לא יודעים איך לוקחים משכנתא. חיילים משתחררים מהצבא כשהם יודעים לפרק M16 אבל לא יודעים מה זה ביטוח פנסיוני. רבים מאיתנו סובלים מאנאלפביתיות פיננסית לכל דבר, ומתביישים להודות בזה. זה כר פורה לנוכלים שיודעים לזהות את התמימות הזאת כהזדמנות עסקית.
יכול להיות שדווקא המקרה הזה, שזוכה לסיקור חדשותי גדול מהרגיל בזכות הדמויות הצבעוניות שקשורות בו, יניע שינויים דחופים בקידום אוריינות כלכלית בישראל. יש לנו ראש ממשלה שעשה אקזיט נאה ושרת חינוך שבאמת אכפת לה מחינוך לשם שינוי, אולי מהם תגיע ישועת החינוך הפיננסי? אין צורך שילדים יצאו מבית הספר וידעו לחזות את תנודות המניות בנאסד"ק, אבל לפחות שיבינו שאם מישהו מציע להם להתעשר בלי לעבוד - הוא משקר להם. אם מישהו מציע להם הצעת השקעה שנשמעת טובה מכדי להיות אמיתית - היא כנראה באמת כזאת.
באוקטובר האחרון, לאחר שהציל כלב מתוך דירה של מתעלל בבת ים, כתבתי בעמוד הפייסבוק שלי שאם מישל טרוני ירוץ לראשות הממשלה מחר, הוא לוקח בהליכה. לא עברה שנה והמציאות הוכיחה לי כמה צדקתי. והרי מה אוהבים פה במדינה יותר מראש ממשלה שמבטיח הבטחות שווא, יודע לעשות כסף ומגיב בתוקפנות נגד עיתונאים? ולא, אני לא מתכוון לראש ממשלה מסוים, תתקדמו.
"בחיים אני לא אפגע בשום בן אדם, ומי שיפגע אני אכנס באמא שלו", אמר טרוני בלי טיפה של מודעות עצמית לגיא לרר בריאיון במוצאי שבת, והמשיך קו פאסיב-אגרסיב לוחמני די מוזר שהתחיל כבר עם הביקור של כתב כאן 11 דניאל אלעזר במשרדי אמוזה. והרי לכם ההגדרה לצביעות: טרוני, שהתפרסם מפריצה (מוצדקת) לבתים של מתעללים בכלבים לכאורה, זועם שעיתונאי מגיע למשרדים של חברה כדי לשאול את הבעלים שאלות לגיטימיות.
כאן זה המקום לשבח, גם אם באיחור, את עצבי הברזל של אלעזר, שעמד מול איומים בתביעה ולחצים פופוליסטיים אחרים לפני שידור התחקיר, והצליח לשמור על קוליות גם מול מישל טרוני כשהציג מולו את החיקוי המצוין שלו ל"ענק הירוק". זה אותו דניאל אלעזר שניהל במקצועיות וקור רוח את זירת הלינץ' בבת ים במאי האחרון, תוך כדי שהוא מותקף על ידי המון. אין הרבה אנשים שהיו מצליחים לשמור על קור רוח במצבים האלה, ואיזה נכס זה לכל כלי תקשורת שיש לה עיתונאים כאלה, שלא מפחדים מהאמת, קשה ככל שתהיה.