החיים בישראל יכולים להיות מטורפים, כידוע, כשחגיגות וכאבים, אסונות וריקודים - ובעיקר המון פוליטיקה - מתערבבים כל הזמן זה בזה. "בכל שעה עגולה", מחזה חדש מאת יחזקאל לזרוב ובבימויו שמוצג כעת בתיאטרון גשר, עוסק גם בכך. במרכזו בתיה כץ (אורנה בנאי), קריינית חדשות לשעבר שמשתחררת אחרי 25 שנה (!) מהכלא, והוא מלווה אותה לסירוגין בין שתי תקופות זמן, לפני ואחרי, 1995 ו-2020. בתקופה הראשונה היא אישה צעירה ללא משפחה שמחפשת את דרכה בעולם, מכורה לחדשות, שנגררת על ידי חברתה הטובה (הילה פלדמן) לקלאב מד באכזיב ומתאהבת שם באהרן, איש שב"כ אובדני שסוחב פוסט טראומה מלבנון (מיקי לאון).
בעוד בתיה מגשימה את חלומה והופכת לקול שמקריא את החדשות, רצח רבין מסחרר את הזוגיות המתפוררת שלה ושל אהרן, ומקצין את עמדותיה הפוליטיות, עד כדי מעשה רדיקלי שמוביל אותה אל הכלא לשנים ארוכות. כעבור 25 שנה, כשהיא יוצאת מחדש אל העולם, מרירה ובודדה, היא מגלה עולם שמצד אחד השתנה לחלוטין, ומצד שני חלקים ממנו נותרו בדיוק אותו הדבר.
העלילה מזגזגת בין כאן ואז, ולפעמים נקטעת, באופן סימבולי, על ידי ריקוד לצלילי להיטי בריכה אולטרה-שמחים מעידן הקלאב-מד כמין מחזמר שחור-מריר, מאגאדו-דו-דו-דו שממילא תפקיד חשוב בעלילה, דרך YMCA ועד גרסה לריקוד הברווזים שיוצאת משליטה, בביצוע אינטנסיבי יוצא מן הכלל של טלי אוסדצ'י. כאן למעשה טמון לב הסיפור: בין פנטזיית החופש והכיף נטול הדאגות לבין הכאבים שסוחבים איתן הדמויות הראשיות. במערכה האחרונה, את הקלאב מד הישראלי יחליף נופש בקריביים, רחוק רחוק.
נושא צדדי אחר בהצגה עוסק בתקשורת, ובפרט בעולם החדשות, ובתפקיד שהיא ממלאת ולא ממלאת בחיינו. עבור בתיה המכורה לחדשות כל דיווח חשוב, אלא שכעבור 25 שנה היא משוכנעת שהדבר היחיד שמשנה למי שמקשיב למהדורות הוא מה השעה (ומכאן שם ההצגה). מכאן גם הפרשנות המאוחרת שלה למעשה שהוביל אותה אל הכלא, מה שנראה לה בזמנו כדבר שיכול היה להיות בעל השפעה דרמטית על חייהם של אנשים רבים ובפועל לא עשה דבר מלבד להרוס את חייה.
למרות הנושא הדרמטי, זאת הצגה מצחיקה למדי, רצופה בחילופי דברים שנונים, ואני יכול להעיד שפרצי צחוק לא הפסיקו להישמע בקהל לאורך הערב. לא במקרה היא מובלת על ידי קומיקאית מנוסה וחריפה כמו אורנה בנאי. קשה להתעלם מהליהוק הזה - בנאי, סמל של הניינטיז ואדם פוליטי למדי - מצליחה להציג היטב דמות שאינה יכולה בשום מצב להישאר אדישה למה שקורה. לאון אף הוא משכנע בהצגת המלנכוליה של אהרן, שמנסה להטביע את הכאבים שלו בבילויים וריגושים. יחד עם זאת נדמה שלרוב הדמויות האחרות במחזה יש תפקיד קטן מאוד, אינסטרומנטלי למדי, בעלילה שמקיפה את בני הזוג. עם מה שיש לו, הצוות מסביב עושה עבודה נהדרת - נציין במיוחד את נטשה מנור ("היורשת", "משיח"), שכל רגע שלה על הבמה פשוט נפלא.
פשטני מאוד
על אף שההצגה בהחלט מהנה ומשעשעת ברובה, קשה לומר שהיא מפתחת עד הסוף את הנושאים שבמרכזה, ולעתים הדיון בהם, בעיקר במישור הפוליטי אך לא רק, הוא פשטני מאוד. הדבר נכון בפרט לעיסוק ברצח עצמו, שהוא התבנית שעליה מושתת הסיפור - באופן המילולי ביותר: הבמה מעוצבת כמו מדרגות עיריית תל אביב בכיכר. בסצינת מפתח, הרצח משוחזר על הבמה כשגיבורי המחזה מחליפים את היורה והנרצח - מטאפורה גסה מבחינה אמנותית ובלתי משכנעת מבחינת התוכן להתפתחויות האישיות בחייהם, ובכלל הקשר בין הסיפור הרומנטי הפנימי לסיפור הלאומי הרחב הוא רופף למדי.
בשולי ההצגה נמצאים אירועי השנה החולפת, עם רמיזות לקורונה ולמחאת בלפור. ואמנם, ההתמכרות לחדשות עדיין כאן, הביקוש לנופש במלונות מרקיע שחקים, פוסט טראומה עדיין מרסקת לוחמים לשעבר והוויכוח בין ימין ושמאל, מן הסתם, טעון כתמיד. "בכל שעה עגולה" מביטה באירוניה גובלת בייאוש על הזמנים שמשתנים בלי להשתנות, ועל ההתפכחות לנוכח העובדה הזאת. אם לא נצחק על כך, כנראה שנצטרך לבכות.