25 שנים עברו מאז שעלה לאקרנים הסרט "ספייס ג'אם" בכיכובו של מייקל ג'ורדן וגיבורי הלוני טונס. עבור מי שהיה ילד באותה תקופה, הסרט הפך לקלאסיקה מיידית. שובר קופות שהרוויח רבע מיליארד דולר בקופות, ועוד סכום מוערך של 1.2 מיליארד דולר במכירת מרצ'נדייז. וזה עוד לפני שדיברנו על סדרת הקומיקס, מכירות ה-DVD, משחקי המחשב וכו'. כמו המלך מידאס, שכל מה שנגע בו הפך לזהב, כך גם מייקל ג'ורדן המשיך להוכיח שהוא לא יכול להיכשל בשום תחום. אוקיי, אולי חוץ מבייסבול.
ההצלחה הגדולה של הסרט עודדה את חברת וורנר לעבוד על סרט המשך, שוב בכיכובו של מייקל ג'ורדן. ב"ספייס ג'אם 2" אמור היה כוכב הכדורסל לחזור ולשתף פעולה עם חבריו המצויירים מול חייזר מרושע וססגוני, תפקיד שיועד למל ברוקס האגדי. ג'ורדן לבסוף סירב לעשות את הסיקוול, והאחים וורנר קברו את הפרויקט. בהמשך עלו רעיונות לסרטי ספין אוף כמו "ספיי ג'אם" בכיכובו של ג'קי צ'אן, "גולף ג'אם" עם טייגר וודס, "רייס ג'אם" עם ג'ף גורדון, "סקייט ג'אם" עם טוני הוק ועוד רעיונות שנגדעו באיבם מהסיבה הפשוטה ביותר: אנשי וורנר חששו שבלי מייקל ג'ורדן, זה פשוט לא יעבוד. הם צדקו.
בהיעדר ג'ורדן, האחים וורנר הפיקו את "לוני טונס: חוזרים לאקשן" החביב והנשכח בכיכובם של ברנדן פרייזר, ג'נה אלפמן וסטיב מרטין. הסרט שיצא ב-2003 זכה לביקורות טובות יותר מאשר "ספייס ג'אם", אך נכשל בענק בקופות. בהוליווד כבר החלו לדבר על "קללת ג'ורדן". ב-18 השנים שעברו מאז, לא יצא אף סרט של הלוני טונס.
אחד מאותם ילדים שראה בזמן אמת את "ספייס ג'אם" המקורי היה לברון ג'יימס, אז עוד לא בן 12. לדבריו, זה הפך להיות החלום שלו. לא לשחק עם מייקל ג'ורדן, אלא עם באגס באני, דאפי דאק, סילבסטר וטוויטי. כעת הוא מגשים אותו ב"ספייס ג'אם: האגדה ממשיכה", שמגיע לבתי הקולנוע ברחבי העולם בסוף השבוע, כמו גם לשירות הסטרימינג HBO מקס מבית וורנר.
בעוד עולם הספורט ממשיך להתווכח בשאלה המתישה "האם לברון ג'יימס הוא כדורסלן גדול יותר ממייקל ג'ורדן?", לברון הצליח להוכיח בסרט החדש שהוא לכל הפחות שחקן קולנוע טוב יותר. גם התפקיד שנכתב לו היה מורכב יותר, אבל כאן למעשה נגמרת ההשוואה שעושה חסד עם הסרט.
הסרט הופקד בידיו של הבמאי מלקולם די לי, שכמו בן דודו ספייק לי, רוב סרטיו מבוססים על חוויות וגיבורים אפרו-אמריקנים. פתיחת הסרט עוד השאירה איזשהו פתח ליצירה עם עומק קולנועי כלשהו, עם הצגתו של לברון ג'יימס כדמות שחורה מורכבת, שהגיעה מעוני ועבודה קשה והפכה לעשירה מעבר לכל דמיון - אלא שהאקספוזיציה הקצרה נשכחת מהר מאוד. לרגעים נראה שאנשי השיווק של וורנר השתלטו על עבודת הבימוי של הסרט חסר הנשמה הזה.
הבעיה היא לא רק בהשוואה בין לברון למייקל, אלא בסיפור עצמו. בסרט המקורי לקחו את סיפורו האמיתי של מייקל ג'ורדן, שפרש מכדורסל וסבל מקריירת בייסבול מדשדשת, והכניסו אותו לתוך סרט מצויר של קצת פחות משעה וחצי. על הדרך היה שם את ביל מארי ואת ווין נייט (ניומן מ"סיינפלד") בתפקידים קומיים קלילים. זה היה כיף. הפעם לקחו את הסיפור של הוליווד ועולם הקולנוע המסחרי המודרני, עטפו אותו בקצת חוסר הבנה בטכנולוגיה, ודחפו אותו לגרון של מעריצי לברון ג'יימס. גם עם תוספת של חצי שעה, איכשהו התוצאה הרבה פחות כיפית.
האזכור של HBO מקס (שלא זמין בישראל) אינו מקרי. הסרט החדש, באורך של כמעט שעתיים, הופך ברגעים רבים לתשדיר שירות מתיש ודי מביך לתכנים הזמינים בשירות הסטרימינג של וורנר. באופן אירוני/מודע לעצמו/מטומטם לחלוטין התסריט מתייחס לכך. דמותו של לברון ג'יימס מגיעה בסרט לאולפני וורנר, שם מציעה לו בכירה בחברה (שרה סילברמן בתפקיד קטן שלא מנצל את כישוריה הקומיים) להשתלב באופן וירטואלי בתכני וורנר. לברון מסרב להצעה בתוקף וטוען שמדובר בפיץ' נוראי. "אחד הדברים הגרועים ביותר שאי פעם שמעתי", תוקף לברון את הרעיון המטומטם. ואז הסרט עושה בדיוק את זה.
(מכאן והלאה ספוילרים)
לברון מוצא את עצמו בצורה מאוד לא אלגנטית בעולם של משחקי הכס, בזה של הארי פוטר, של המטריקס, סופרמן, וונדר וומן, באחד היקומים של "ריק ומורטי" ולבסוף, מכל מאורות הג'ין בכל העולם, הוא היה חייב להיכנס דווקא למקום של ריק בליין בקזבלנקה. מעניין כמה ילדים יבינו את הרפרנס הזה, או בכלל.
כמו בסרט המקורי, גם הפעם סצנת השיא בסרט כוללת משחק כדורסל של לברון ג'יימס וגיבורי הלוני טונס נגד נבחרת של מפלצות, אלא שבהחלטה מוזרה הקהל במשחק מורכב מדמויות מתוך עולמות התוכן הנוסטלגיים של וורנר, במין אורגיה מוזרה של נוסטלגיה ושיווק. כאן הכל הופך להיות דפוק במיוחד.
בזמן שעל המגרש מתקיים משחק כדורסל בין שחקן הכדורסל הטוב בדורו לבין דמויות CGI, העיניים מתחילות לנדוד אל הקהל שמעודד מסביב למגרש. יש שם בין השאר את הג'וקר מבאטמן, הליצן פניוויז מסרטי "זה", "המסכה" של ג'ים קארי, דורותי והמכשפה הרעה מהמערב, וולדמורט, ההלכים הלבנים מ"משחקי הכס" וכן, גם את חבורתו של אלכס מתוך "תפוז מכני". אתם יודעים, המצחיקולים שמתעללים בהומלסים קשישים ואונסים את נשות החברה הגבוהה. צחוקים! מן הידועות הן שאף סרט ילדים לא באמת יכול לעבוד בלי חבורת אנסים סדיסטית. ממש מעניין מי הגאון באחים וורנר שחשב שדמויות מ"תפוז מכני" יתאימו לסרט של באגס באני.
כדי להוסיף חטא על פשע, כל הדמויות בקהל מונפשות באנימציית תלת ממד בסיסית וחסרת חיים לחלוטין. לא שציפינו שיביאו את בטי דיוויס כדי לגלם את בייבי ג'יין (בחיי שזה קורה שם) או את הנזירות המקוריות שספגו התעללות מינית ב"שדים" של קן ראסל (לכו תסבירו את זה לילד שלכם) כדי לגלם את הדמויות המוכרות, אבל הבחירה להציב דמויות ממוחשבות ברמה הנמוכה ביותר, נראית קצת מוזר בסרט עם תקציב של 150 מיליון דולר. דווקא ברגעי השיא של הסרט קשה שלא לשים לב שהדמויות המונפשות אפילו לא טורחות להסתכל לכיוון בו מתרחש האקשן, דבר שהזכיר בעיקר צפייה במשחקי מחשב משנות התשעים.
וזה לא נגמר רק בדמויות המשניות, אלא גם בדמויות הקלאסיות של באגס, דאפי, אלמר פאד וחבריהם. כדי לתת טאץ' מודרני לסרט, הוחלט שבחלק המרכזי של הסרט הדמויות יקבלו שדרוג ל-3D, עובדה מצערת מאוד בהתחשב בכך שכל הקסם הקלאסי של הדמויות פשוט נשחט עם הגעתו של הממד השלישי. העיניים של באגס נראות חסרות חיים, ההבעות "הסקסיות" של לולה הפכו לזומביות, אפילו ההומור של דאפי פתאום מרגיש כמו משהו גזעני שאנחנו לא אמורים לצחוק עליו.
ואז הגיע רגע הסיום של המשחק שנמתח הרבה מעבר לרצוי, באופן שגרם לסדרת גמר ה-NBA להיראות כמו עניין קצר וקולע. מסיבות טכניות סבוכות שספק אם קהל היעד הצעיר בכלל יכול להבין - באגס באני נאלץ להקריב את חייו למען לברון ג'יימס. אני אחזור על המילים האחרונות, כי זה לא משהו שחשבתי שאי פעם אאלץ לכתוב: באגס באני מקריב את חייו. מת. נפח את נשמתו האחרונה. הלך לפגוש את היוצר שלו. דמותו המיתולוגית נמחקת מהמסך וגופו נהפך לכוכב בשמיים. זה קרה באמת. בסרט ילדים. ילדה בשורה מאחוריי החלה לבכות, ילד אחר דרש מההורים שלו ללכת הביתה. ההורים זינקו מהכיסאות וברחו מהאולם בבהלה.
זה היה אחד מרגעי ה-WTF הגדולים ביותר שזכיתי לראות על מסך קולנוע. לוקח הרבה יותר מדי זמן עד שהסרט מחליט להוציא אותנו מההלם. הכיתוב על המסך אומר "שבוע לאחר מכן", ובסצנה הבאה לברון ובנו כבר משתובבים להם עם כדור, כאילו לא רק לפני שבוע באגס באני הקריב את חייו בשבילם. לבסוף באגס חוזר כמובן, ומסביר ללברון שהוא דמות מצוירת אז הוא לא יכול למות. לברון שמח, אבל לא חושב אפילו להתקשר לילדיו הקטנים ולבשר להם שהם יכולים לקום מהשבעה.
בעיה ענקית נוספת של הסרט, ביחס למקור ובכלל, ניכרת בעיקר אצל הנבל: בסרט המקורי מדובר בחייזר מצויר עם מיניונים משעשעים. הפעם מדובר בדון צ'ידל, שחקן האופי המצוין שאמנם נותן הופעה מעולה, אבל רק ממחיש כמה כל הסיפור של הסרט מטופש לעילא.
צ'ידל מגלם אלגוריתם ממוחשב בשם אל-ג'י רית'ם (הבנתם את התחכום?) שגורר את לברון ובנו דום (סדריק ג'ו) לעולם השרתים של האחים וורנר, ולמעשה גורם להם להתחרות ביניהם במשחק כדורסל. חובבי המשחק שיחשבו שההקדמה הארוכה והסבוכה תהיה שווה לפחות בשביל קטעי הספורט, יופתעו לגלות שלעומת הסרט הראשון, הפעם אין מדובר באמת במשחק כדורסל, אלא בגרסה בשם "דום בול". כביכול גרסה יצירתית של המשחק, שנראית בעצם כמו חיקוי ל-NBA JAM הקלאסי, שם מקבלים נקודות לא רק על הסלים שקולעים, אלא גם על סגנון. כך למשל, בקטע שאולי אפשר להכתיר כנוראי ביותר בסרט, פורקי פיג פוצח בקטע ראפ ארוך וזוכה במלא נקודות.
בעוד בסרט הראשון מה שמנצח את המשחק עבור מייקל ג'ורדן וחבריו הוא הכישרון שלהם, כאשר באגס נותן להם לשתות מים ואומר להם שזה השיקוי שהופך את ג'ורדן לכל כך גדול. בסרט החדש באמת יש "שיקוי", כאשר בנו של לברון מסדר לו "צ'יט" שעוזר לו לנצח את המשחק עם יתרון. אגב, הניצחון של מייקל ג'ורדן בסרט הראשון היה בתוצאה הקסומה 77:78, בעוד בסרט החדש לברון מנצח בתוצאה המטופשת 1041:1042. ייתכן כי מדובר בחץ ביקורת כלפי משחק הכדורסל המודרני, זה שבו שולט לברון ג'יימס, אבל קשה להאמין שמי שכתב את הסרט הזה אוהב מספיק כדורסל בשביל שיהיה לו אכפת מזה.