לא רק "ג'וני כמוני": לא בכל יום שומעים אלבום בכורה כמו של בר צברי

עברנו שנה, שני סגרים ומערכת בחירות אחת מאז כך שקל כבר לשכוח, אבל בערך בעונה הזאת של השנה ב-2020 כולנו התחלנו לזמזם "פתאום ג'וני כמוני", בעקבות האיש שהותש מחייו החומרניים והחליט לראות נופים ועולם. השם האלמוני יחסית מאחורי הלהיט הזה היה בר צברי, בוגר "אייל גולן קורא לך" והמחזמר "זה אני" - לא דמות מוכרת ליותר מדי ישראלים באותו זמן. אלא שהחיבור בין הסיפור הכלל-ישראלי על הרצון לברוח מהשגרה והפיוז'ן האפקטיבי של הגיטרות והסלסולים לתוך הפזמון הממכר עשו את שלהם. אי אפשר היה להתכחש לזה: צברי הצליח לקלוע כאן למשהו גדול יותר מאשר עוד שיר פופ רגיל.

כעת, שנה אחר כן, אלבום הבכורה שלו סוף סוף יוצא. "רוקנ'רול בצהריים" שמו, בעיבודים והפקה משותפים לו ולמוזיקאים עדי לוי ורון בקאל, והוא מקיים את ההבטחה במלואה. זאת תצוגת תכלית של כישרון גדול ומיוחד. יש בו, בבר צברי, משהו מרגש באמת: נדיר לשמוע אלבום בכורה של מוזיקאי כל כך בטוח בעצמו - ושיש לזה כיסוי; שיש לו זהות אישית מובהקת - ומרתקת; ושגורם לכל זה להישמע כל כך קל. 

אפשר לשמוע באלבום שלו שלל עקבות של המוזיקאים המזרחים הגדולים של הדורות האחרונים, מהחפלות בכרם התימנים דרך מרגול ועד קובי אוז, אבל הוא בכלל לא נשמע מיושן. להיפך, הוא משחק עם המסורת הזאת, גורם לה להישמע טבעית לגמרי ב-2021, מערבל בה כמובן רוקנ'רול בצהריים עם קריצות לשלמה ארצי ושלום חנוך, לכדי משהו חדש ומעניין. בכך, צברי ממשיך גל של מוזיקאים כמו שי צברי, לירון עמרם, שי נחייסי ונמצאים היום בחזית של המוזיקה המזרחית החדשה, ומאתגרים עוד ועוד את הגדרות המחוררים ממילא בין סגנונות שפעם נחשבו יריבים. 

אבל זה לא רק הסגנון המגובש, אלא גם המילים של השירים. צברי לא מסתתר מאחורי מילים מעורפלות ומתאר דמויות קונקרטיות בלי פוזה - אנשים צעירים, שלא לגמרי מוצאים את עצמם, אולי מהפריפריה או עם העיניים לשם ("טילים כמו גשם בעוטף ואצלי פצצות בראש", למשל. כשהוא שר על שטר של לאה גולדברג (שיר הנושא) או כשהוא מתפלל (ניצוצות), מאמינים לו. שיר האהבה-שנאה העירוני "חדרה" מגלם נהדר את הדמות הזאת, בהומור ובתיאור משובח של מקום שאיש לא יכתוב עליו עוד מילים כאלה.

צריך לומר בבירור: זאת רק תחילת הדרך. "רוק'נרול בצהריים" הוא לא אלבום מגוון מבחינת הנושאים שלו או ההשקפה שלו על העולם, לא כל השירים אחידים ברמתם ואין עוד שיר מנצח ברמות של ג'וני. אבל אם זאת ההתחלה, יכול להיות שנולד כאן כוכב. 

סטלה גוטשטיין, בקיצור סטלה גוט, מוכרת אולי מעט לעכברי אינדי מהרכבים כמו Bill and Murray, כנגנית בלהקה של אסף אמדורסקי. אחרי עשור של עשייה היא מגישה פעם ראשונה אלבום בעברית, שמתגלה כאחד הממתקים של הקיץ.

"ככה מרפאים" הוא אוסף שירים מצוין, רובם שירי אהבה-געגוע-תיעוב, חלקם עם גיטרות מהניינטיז ("קח את הכל"), אחרים הם המנוני סינתים מהאייטיז ("גשר מעריב"), אחרים עם אלקטרוניקה מעכשיו ("קמט"), ולמילים נוגעות ללב עד קורעות את הלב (למשל שיר הנושא, שמנסה להחזיק קשר משפחתי במציאות רגשים מורכבת). גוט, בעצמה מעצבת סאונד, הנדסה עולם צלילים נוגה, אפלולי ומטריד, ובעיקר נפלא, ואתם רוצים את האלבום שלה באוזניות שלכם.