אמנם יולי, אבל נדמה שמזמן גלידה לא השתלטה כל כך על סדר היום כפי שאירע אמש, כשחברת בן אנד ג'ריס העולמית החליטה שלא תמכור עוד מוצריה בהתנחלויות, בעוד הזכיין המקומי מצהיר שלנוכח התנגדותו לצעד - הרישיון עמו לא יחודש ופעילות הרשת בישראל תופסק ב-2022. בהתחשב בעוצמת המותג והנושא הטעון ממילא, הפרשה סוקרה בהרחבה ועוררה תגובות רבות, חלק לא מבוטל מהן על הקשת האינפנטילית. מבלי לזלזל בסכנת החרם ומשמעויותיה האסטרטגיות, צריך לדבר גם על האופן שבו נבחרי הציבור שלנו התייחסו לדיווח הזה.
שלל פוליטיקאים ניצלו את הכלים הווירטואליים שברשותם כדי להגיב להחלטת מותג הגלידה, לצד עקיצה, תמונה שלהם עם גלידה או בלעדיה או השטחה קיצונית של ההתרחשות, אך היו כאלה שהגדילו לעשות. למשל, שרת הכלכלה (!) אורנה ברביבאי, שהעלתה סרטון טיקטוק שבו היא נכנסת למטבח בביתה, מספרת ש"חטפה קריזה מידיעה ששמעה ברדיו", מוציאה קופסת בן אנד ג'ריס מהמקרר ומשליכה אותה לפח. "תודה רבה לכם, בזה זה נגמר". הסרטון חצה את גבולות הרשת ושודר בתכנית "חי בלילה".
@ornabarbivai מתוקים, התבלבלתם ##benandjerrys
♬ צליל מקורי - Orna Barbivai - אורנה ברביבאי
זה סרטון אווילי מכמה בחינות. כך למשל, שרת הכלכלה משליכה בעצם תוצרת ישראלית לפח, אבל אולי אם לא הייתה מסתפקת בידיעה ברדיו היא הייתה עשויה להבחין בהבדל בין החלטת החברה העולמית להתנגדות של הזכיין הישראלי, שהוא ועובדיו - התעשייה הישראלית - הם אלה שייפגעו בסוף מהחרמה מקומית ומהשלכה הצהרתית של המוצרים לסל האשפה. אבל הנקודה היא אחרת: השרה פטרה נושא כלכלי, אסטרטגי ופוליטי מורכב בסרטון אגבי של כמה שניות, בשביל הלייקים כמובן וסיכוי לתשומת הלב שטמון במחווה חסרת הטעם.
זה לא היה סרטון הטיקטוק היחיד שעורר עניין אתמול. לברביבאי קדם סרטון מגוחך של ח"כ יואב קיש, מברך על כך שלא יהיו פיליבסטרים בכנסת השבוע. קיש, הרוקד באופן משונה ביותר אם יורשה לי, הודבק על רקע סרטון טיקטוק מצליח מאוד בעצמו, שבו קבוצת חברים רוקדת בעצמה גרסה איטית של הלהיט "Alors On Danse" של הזמר הבלגי סטרומאה.
קשה לתאר כמה מבוכה מעוררת ההתרחשות הזאת. לא בגלל כישורי המחול של קיש, כבודם במקומם מונח, אלא מפני שלא ברור למה היינו זקוקים לסרטון כזה מאדם שהיה סגן שר עד לא מזמן, ומפני שנראה שאין דבר שפוליטיקאים לא יעשו ושאין גבול להשתטות שהם מוכנים להפגין כדי לנסות ולקבל התייחסות.
ההקשרים של הסרטונים שונים, אבל המהות דומה: גם אם נושא פחות דרמטי עמד כאן כל הפרק, בדומה לסרטון של ברביבאי, גם הריקודים של קיש המחישו עד כמה הוא והשרה המכהנת סבורים שצריך להתייחס לציבור כאל מטומטם, ומגיע לנו יותר מזה.
אלא שהמדיום הוא המסר. אמנם, הרשתות החברתיות אפשרו קשר יותר ישיר בין הציבור לנציגיו, אבל גם השחיתו את השיח. אם פחות מ-280 תווים הורידו את השיח הישראלי לתחתית החבית, פורמט שנועד לעורר עניין באמצעות שניות ספורות של וידאו מוביל את נבחרי הציבור להתנהג כמו הקהל העיקרי של הרשת החברתית - ילדים; ואם טוויטר הפך את הפוליטיקה הישראלית - ולא פחות ואולי בעיקר גם את הסיקור שלה - למלחמה בלתי נגמרת של עקיצות ותגובות מתחכמות, הטיקטוק מאיים להפוך אותה גם לאינפנטילית מתמיד.