רן דנקר אוהב להודות בדברים. הוא האחרון שיכחיש כי מבחינה מקצועית, שלהי העשור הקודם היו פחות טובים מבחינתו. הוא גם האחרון שיתבייש להודות כי כעת הוא חווה את ההפך הגמור. "יש עכשיו פיק, אני נוסע 180 קמ"ש בכל החזיתות", אומר הכוכב בריאיון לוואלה! תרבות.
בקרוב נראה את דנקר לראשונה שופט בתוכנית ריאליטי - "אקס פקטור" ברשת 13, שמן הסתם תזכה לרייטינג גבוה, וגם תבחר את הנציג הישראלי לאירוויזיון. בינתיים, בסוף השבוע עלה כאן "אחד בלב" בכיכובו, אחד הסרטים הישראלים המצופים של התקופה האחרונה, המגיע מבית היוצר של טליה לביא, מי שחתומה על סרט הפולחן "אפס ביחסי אנוש".
ומעל כל זה עומד "בית משוגעים", הלהיט שלו שהפך לאחד המושמעים בישראל של השנה האחרונה. "אני כמעט לא הולך לחתונות, אבל ממה שאני רואה באינסטגרם, אני נמצא כרגע בכל חתונה בישראל, כי 'בית משוגעים' נהיה להיט הרחבה הכי גדול כרגע", הוא מסכם.
דנקר אמנם לא מרבה לפקוד חתונות, ומספר כי את החתונה שלו עצמו עם בן זוגו איתי וייזר "עשינו בסלון, עם בוקסר ובלי אורחים חוץ מהילדות שלנו", אבל "אחד בלב" דווקא מתחיל רגע אחרי חתונה המונית, כנהוג לפי כללי הטקס בישראל. השחקן מגלם את החתן, מעצב גרפי בשם נועם, ואביגיל הררי את כלתו.
בין הנוכחים והנוכחות, בלטו גם האקסית המיתולוגית שלו והאקס המיתולוגי שלה. בשעת פתיחת המעטפות, בסוויטת המלון הירושלמי שבה הם אמורים לבלות את ליל הכלולות, החתן והכלה מגלים משהו שמערער את הברית ביניהם לפני שאפילו הספיקה להתהוות, והתגלית הזו מוציאה אותם למסע לילי ברחובות עיר הבירה. המסע יהיה עתיר תפניות ומפגשים עם שלל דמויות, אבל בלבו תעמוד כל הזמן שאלה אחת - האם מונוגמיה אפשרית?
"אני תוהה לגבי מונוגמיה כל יום בחיים שלי", אומר דנקר. "כרגע, היא מחזיקה, אבל האם אני רואה את עצמי כל חיי חי בזוגיות אחת וברורה בלי פרטנרים נוספים? אני לא יודע להגיד. זו שאלה מתהווה, והדור שלנו פתוח יותר לדבר עליה. הדור של ההורים שלנו לא מבין בכלל למה זה עומד על הפרק, ואני נראה שרוט ולא סגור על עצמי אם אני בכלל מעלה את השאלה. זה מזכיר לי את הדינמיקה בקהילה, שלא תמיד מכילה ביסקסואלים, ובאה בגישה של 'אם אתה הומו, אתה הומו, ואם אתה בי, אז אתה הומו מתלבט שלא סגור על עצמו'. אני אומר - 'זהות ומגדר יכולים להתפרש על פני קשת נורא רחבה, ואיזה כיף שיש לנו את החופש הזה לבדוק ולשאול".
הגיבורים בסרט הפכים מוחלטים. הכלה נוירוטית כמיטב המסורת של הקומדיות הרומנטיות של וודי אלן, ואתה קר רוח. למי מהם אתה יותר דומה?
"אני הרבה יותר הכלה מהחתן. אני הרבה יותר קפריזי, אוכל את הראש ומתפלסף. הראש שלי חושב כל הזמן בשמונה כיוונים במקביל ותמיד תוהה אם אני במקום הנכון בזמן הנכון. בסופו של דבר, עד כמה שאני תוהה ומטיל ספק, אני מנהל קריירה וחיי משפחה יציבים, וחי בבית במונוגמיה מוחלטת עם בן זוג ושתי בנות, ואני מאוד עקבי לגבי כל זה. עם כל זה שאני עוזב ומתפוצץ, בסוף אני תמיד נשאר".
הסרט מדבר על סוגיית האקסית המיתולוגית, וכיוון שאתה בעצמך נוגע בזה ב"בית משוגעים" עם השורה על נינט טייב, אני מרשה לעצמי לשאול מה יחסיך עם האקסיות.
"יחסים מצוינים. אולי זה בגלל העניין של היציאה מהארון - אין לי אקסים, רק אקסיות, אז הן מתייחסות למה שקרה כמעין גזירת גורל. אני מיודד עם כולן, לא השארתי פצועות בשטח".
איך הן הגיבו ליציאה מהארון?
"היו כל מיני בדיחות סטייל 'זה בגללי? הייתי עד כדי כך גרועה?' וכדומה, אבל בגדול, כל מי שהכירה אותי קצת לעומק הכירה את הפלואידיות ואת הנטייה שלי לחפש ולחקור, זה לא הפתיע אף אחת".
מי שיבואו ל"אחד בלב" עם ציפיה לקבל את "אפס ביחסי אנוש 2", יתאכזב (בשביל זה יש את "המפקדת"). לביא עוסקת כאן בחומרים אחרים לגמרי. אך כרגיל אצלה, התסריט שנון, הבימוי יצירתי והליהוק מוכיח את עצמו בגדול, כולל כמובן במקרה של דנקר.
יותר מאשר עם "אפס ביחסי אנוש", מתכתב הסרט עם יצירות קודמות שהתרחשו לאורך לילה אחד, למשל "שיגעון של לילה" של מרטין סקורסזי או "לפני הזריחה" של ריצ'רד לינקלייטר.
ברוח זו, אני שואל את דנקר מה הדבר הכי מטורף שקרה לו בלילה, ואין לו תשובה לכך - "אני חנון מדי בשביל הרפתקאות כאלה", הוא מסכם. אך כשאני בודק אם אי פעם היתה לו הרפתקה לילית רומנטית, דווקא יש לו תשובה יפה. סוג של.
"כשגרתי בניו יורק, פגשתי פעם מישהי ברכבת התחתית", הוא נזכר. "שנינו חזרנו מברוקלין למנהטן, והיינו כמעט לבד בקרון. התחלנו בשיחה גנרית, אבל מיד היתה בינינו כימיה, ומצאתי את עצמי מטייל איתה ברחבי העיר עד הזריחה. אני חושב שהתאהבנו ברעיון הזה של מפגש בין שני זרים. היה בזה משהו מסעיר. רגע אחד היא נראתה לי כמו בן אדם שרוט לגמרי, ורגע אחר כמו מישהי שאני מכיר, כי בכל זאת כבר ביליתי איתה כמה שעות. דיברנו על הכל. אני זוכר אותנו עומדים ומתפוצצים מצחוק בגלל כל מיני שטויות".
ו?
"היתה את המחשבה הזו, לאן זה הולך להתפתח? אבל לא נגענו אחד בשנייה, ואפילו לא החזקנו ידיים. אני אפילו לא זוכר איך זה נגמר. החלפנו טלפונים, אבל אחרי הלילה ההוא, מעולם לא דיברנו".
אתה מתחרט לפעמים?
"אני לא זוכר מאיפה היא היתה, נדמה לי שמחור כלשהו באמריקה. יכולתי לגור שם עכשיו ולגדל איתה ארבעה ילדים, אבל אני לא מתחרט על כל מה שקרה. בזכות החוויה הזו, למדתי משהו על עצמי - אני נורא ביישן בסיטואציות חברתיות, אבל בכל זאת הצלחתי להיפתח מולה ולזרום. היה לי אומץ להיזרק עם הסיטואציה, לא לשאול שאלות ופשוט להיות".
במהלך הסרט, החתן והכלה דנים בשאלה - עד כמה אכפת להם ממה שחושבים עליהם. עד כמה באמת?
"פעם, 80 אחוז ממה שעשיתי היה תלוי במה שחושבים עליי. היום, זה עשרים אחוז, ואני מאמין שבגיל שמונים זה יהיה רק שמונה אחוזים. אני עדיין שואל את עצמי אם אוהבים אותי, אם חושבים שאני אמן, אם חושבים שאני מוזיקאי טוב או שחקן טוב ואם חושבים שאני עמוק, אבל זה כבר פחות דומיננטי מפעם".
"מה הדימיון בין טליה לביא וג'ורדי? אחת השאלות הקלות ששאלו אותי בחיים"
כמו מאות אלפי ישראלים וישראליות, גם דנקר ראה את "אפס ביחסי אנוש" בקולנוע בזמן אמת. "הלכתי עם חברה טובה, שוחרת קולנוע כמוני", הוא נזכר. "בדרך כלל, אנחנו אוהבים לרכל על מה שאנחנו רואים, אבל הפעם שתקתי, עד שהתפוצץ ממני צחוק ורציתי לקום ולצעוק 'בראבו'. הסרט היפנט אותי בגלל הציניות, הסרקזם ועומק המחשבה שהיו בו. אפשר היה לראות שעומדת מאחוריו מישהי עם טעם ספציפי, וזה מאוד דיבר אליי. הרשים אותי גם שיש שם אנסמבל של שחקניות מעולות, מהתפקיד הכי גדול ועד התפקיד הכי קטן, ברמה כמעט אחידה".
כמה שנים לאחר מכן, מצא עצמו דנקר מלוהק בידי לביא לתפקידו הקולנועי הקומי הראשון, לאחר שהרשים בתפקידים דרמטיים ב"עיניים פקוחות", "חסר מנוחה" ו"מוטלים בספק", למשל. "אני קומדיאן, כמו שטליה קוראת לי, והיה לי ברור שיגיע הרגע שאעשה קומדיה", הוא אומר. "באודישן הראשון הצלחתי לגרום לה להתפוצץ מצחוק, והייתי מאוד גאה שאני מצליח להצחיק אותה. אותי ליהקו ראשון, ואז התחילו החיפושים אחר הכלה. עשיתי מבחני התאמה מול כמעט כל שחקנית מוכשרת בישראל. בדרך כלל, בשלב הזה, בוחנים רק שתיים-שלוש שחקניות, אבל הפעם בחנו עשרים. היו הרבה אופציות, אבל אביגיל הביאה משהו ייחודי".
התצוגה שלך בסרט היא ההפך מאובר-אקטינג. עד כמה זה מכוון?
"המסך הגדול תופס את הפנים שלנו בצורה נורא קיצונית, ואני לא יכול לשאת הבעות קיצוניות. זה לא מה שהפנים שלי רוצות לשדר. עם זאת, אני לא יכול להגיד שהייתי מודע יתר על המידה למנעד התזוזות של הפנים שלי, כי מודעות כזו היתה הורסת לי את ההופעה. כן הבנתי שסערת הרגשות מתחוללת עמוק בתוך הדמות שלי, ושהיא לעולם לא תחצין את הסערה הזו. בעיני, בכל הקשור לתגובה קומית, תגובות מעודנות זה הרבה יותר מצחיק".
איך היה לעבוד עם טליה?
"אני בא מתפיסה גמישה יחסית, שלפיה אתה בא לצילומים בלי בהכרח לדעת איך תרים את הכוס ואיך תניח אותה על השולחן. טליה, לעומת זאת, יודעת בדיוק-בדיוק מה היא רוצה. זה יכול להיות מאתגר, אבל מצד אחר, ידעתי שהיא לעולם לא תלהק מישהו אם היא לא בטוחה בו בכל מאת האחוזים, אז הייתי מאוד רגוע, כי ידעתי שהיא סומכת עליי. היו פעמים שנדרשתי לחזור על משפט 15 פעם עד שאמרתי אותו לשביעות רצונה, אבל הלכתי איתה עד הסוף".
הנה שאלה שמעולם לא חשבתי שאשאל - איך אתה משווה בין טליה לביא וג'ורדי?
"אתה יודע מה, זו אחת השאלות הכי קלות ששאלו אותי בחיים. שניהם, טליה וג'ורדי, כמו בולדוג שנתפס לך על הצוואר ולא ישחרר. שניהם יודעים בדיוק מה הם רוצים. שניהם סוסי עבודה שבאים לעבוד ולא לחרטט. שניהם עושים את הפופ הכי טוב בתחומו. בשניהם יש גאונות, אבל גם צניעות. הם לא בטוחים בזחיחות שגם הדבר הבא שלהם יהיה מצוין, אלא מקווים לכך בענווה".
"אפס ביחסי אנוש" התקבל כאן בקונצנזוס ביקורתי נדיר. "אחד בלב" זוכה אף הוא לקבלת פנים חמה, אבל מסתמן שהפעם הביקורות יהיו מעורבות יותר. לדנקר לא תהיה זכות להתלונן - הרי הוא בעצמו עומד בקרוב לבקר את כל מי שמולו, בכובע שלו כשופט ב"אקס פקטור".
"אתה תמיד רוצה שכולם יאהבו את מה שהם רואים. ברור שהייתי רוצה שכולם יכתבו 'תצוגת משחק מבריקה של רן דנקר, שמגלה יכולות קומיות ורבדים חדשים', וברור שפחות נעים לקבל ביקורת אחרת", הוא אומר. "בסופו של דבר, אני המבקר הכי גדול של עצמי, ואני מאמין שזה נכון לגבי כל אמן אמיתי. אני אוהב לקרוא ביקורות חכמות, ואני חושב שלמבקרים ולמבקרות יש תפקיד חשוב בתיווך של ידע מקצועי לקהל. כך או כך, המילה שלהם וגם המילה שלי היא אף פעם לא המילה האחרונה. אני לא צריך לספר לך שהרבה פעמים, דברים שקיבלו ביקורות לא טובות דווקא זכו להצלחה, וזה קרה גם לי עם שירים".
למה החלטת ללכת ל"אקס פקטור"?
"כבר הרבה שנים מציעים לי, ובמשך שנים נמנעתי מזה, כי שאלתי את עצמי 'מי אני שאבקר אנשים אחרים'? עכשיו אמרתי לעצמי כך: 'אני כבר 37 שנה על הכדור הזה, ועשרים שנה מתעסק באמנות על כל גווניה. יש לי המון מה לתת, בטח לאנשים צעירים שרק מתחילים את הקריירה שלהם. זו לא ביקורת, זו ביקורת בונה שהם יוכלו לקחת ממנה משהו להמשך. אני לא בא ואומר להם 'אתה גרוע' אלא 'בי זה לא נגע' או 'לא הלכת עד הסוף' או 'אתה יכול לחפור ולגלות עוד רבדים'. היו שנים שהייתי אומר 'אני לא אביב גפן, מי אני שאשפוט'. היום אני אומר 'מה ששלי שלי, וזה הרבה'. אני מרגיש מוכן ובשל להיות שופט בתוכנית כזו, אולי גם בזכות זה ש'בית משוגעים' שטף את המדינה. זה נתן לי רוח גבית להגיד 'אני ראוי, אני בא'".
למה בעצם לבחור את השיר לאירוויזיון ולא לשיר אותו בעצמך?
"זו שאלה מעולה, ואני כל הזמן חושב לקום ולהגיד 'חברים, אכלתם את הראש, זה אני. בוא נשלח אותי'. אולי זה עוד יקרה".
היתה לך איזושהי אינטרקציה עם סיימון קאוול?
"אני לא זוכר מי זה, אין לי מושג. היה דיבור עליו לפני הצילומים, אבל מעבר לכך שמו לא הוזכר, ואני מאוד שמח שהוא לא פה. זה היה יכול לחרבן את שולחן השיפוט, ולהפוך אותו למשהו מלאכותי ומזויף, רק בשביל הגימיק. אנחנו חמישה שופטים סופר דעתנים והקשת נורא רחבה. כולנו נותנים מאה אחוז".
"יש מלחמה של בני האור בכוחות האופל"
דנקר משוחח בהתלהבות על "אחד בלב" אף שהצילומים הסתיימו לפני שלוש שנים, ומועד היציאה המקורי היה לפני יותר משנה. "דברים טובים ממשיכים לפעום בך, ואני מדבר עליו כאילו הוא נעשה אתמול", אומר השחקן. "כבר חשבתי שיוציאו אותו היישר למסך הקטן, ואני שמח שהתעקשו על הקולנוע. כשראיתי אותו בקולנוע, גיליתי מחדש את הערך של הפורמט הזה. יש משהו בחוויה הקולקטיבית, בצחוק המדבק של הקהל, שהופך את החוויה למעצימה ומרגשת יותר".
את הוריו של דנקר בסרט מגלמים אורלי זילברשץ-בנאי (אלא מה) ומאיר סוויסה. "האבא בסרט כל כך מרובע ופרקטי, שהבן שלו מרגיש שהוא צריך למרוד בו", אומר הכוכב, בנו של השחקן אלי דנקר. "אצלי, אבא שלי הוא בעצמו ילד בן ארבע, מורד נצחי. אני בן לשני הורים מאוד פרומים וחופשיים, אמנים נטולי קווים אדומים. לעומתם, כל החיים הרגשתי שאני צריך להיות המסודר במשפחה, לא שזה תמיד הצליח לי".
לפני כחודש, ראש מועצת מטה רמון רוני מרום השתמש במילים בוטות כדי לצאת נגד קיום אירוע גאווה במקום, ורן דנקר לא נשאר חייב, לא בזמנו ולא עכשיו. "אני לא מבין איך אדם משפיע בישראל יכול להתבטא בצורה אומללה כזו", הוא מצהיר. "אני לא יכול לשתוק מול אמירות כאלה, ואני לא מבין אותן. תחיה את חייך כמו שאתה רוצה, עזוב אותנו ואל תתערב. זה מבאס מאוד. יש בישראל שתי מגמות מנוגדות: הפתיחות הולכת וגדלה מצד אחד, אבל גם השמרנות מצד אחר. מבחינתי, זה מאבק בין כוחות האור לכוחות האופל".
לאיזה שינויים אתה מחכה?
"יישום חוק הפונדקאות. אני מאוד רוצה לעשות את זה בישראל. לא רוצה לבזבז את כל הכסף והזמן על מקום אחר, ואני מאוד מקווה שלשם זה הולך".
הלכת למזרקה כשהתחלף השלטון?
"לא, אני חושב שהיתה לי הופעה באותו ערב, אבל מאוד שמחתי. חיכיתי לכך המון זמן. עוד מוקדם להגיד אם הממשלה החדשה טובה או לא, אבל הרענון היה הכרחי. זה ברור לחלוטין".
האלבום הקודם שלך פחות הצליח. יש שיר מתוכו שהיית רוצה שיגלו מחדש?
"כן, שיר שנקרא 'בית'. זה שיר היציאה מהארון שלי, והפעם הראשונה שכתבתי שיר אהבה לגבר. זה שיר שהוא אולי הקצה השני של 'בית משוגעים' והוא ממש פועם בי".
אם לא "בית משוגעים", מה שיר השנה שלך?
"נדוש, אבל 'End Of The Road' של נגה ארז. ברגע ששמעתי אותו אמרתי 'פאק, זה טוב'".
שמעת גם את הריב שלה עם הצל וחבריו?
"לא קראתי את הסיפור לעומק, אז אני לא פה כדי להגן עליה. מהיכרות איתה, היא אדם הומני ומקרב, ואני בעד אנשים שמעבירים ביקורת. נורא אוהבים אצלנו לרומם אנשים ושנייה לאחר מכן לתת להם פטיש על הראש. רגע אחד זה נגה ארז, רגע אחר זה נדב לפיד, ותכף ימצאו מישהו אחר".
דיברנו על חתונות, אז בוא נסיים בהלוויות. איזה שיר יהיה בהלוויה שלך?
"חשוב לי רק שלא יקברו אותי בטקס דתי בבית קברות, אלא שישרפו אותי ואז ישימו שיר מעולה וירקדו".
שיר של רדיוהד? נדמה לי שאמרת לי פעם שזו הלהקה האהובה עליך.
"לא לא, אני לא רוצה שיר עצוב כזה. אני רוצה שיר שיחגוג את החיים".