הכותרת הגדולה של אתמול לא הייתה על עצם מותו המפתיע והעצוב של רוני דניאל. הכותרת האמיתית של היום הייתה: "לא באמת הכרתם את רוני דניאל". הספד אחרי הספד, סיפור אחרי סיפור, אנקדוטה אחרי אנקדוטה - הרשתות החברתיות התמלאו בעשרות פוסטים של חברים וציוצים של עיתונאים שמשרטטים תמונה ברורה: אדם מיוחד הלך לעולמו אתמול. מענטש אמיתי. עיתונאי בטעם של פעם. אל תתרגשו מהדמות הרגוזה שהוא שיחק על המסך שלכם במשך עשרות שנים, הוא היה משהו אחר לגמרי. מין דובי גדול עם לב זהב, שאי אפשר שלא לרצות לחבק. הדמעות זלגו מעצמן.
בתוך ים ההספדים, בלט בכישרונו הגדול עמית סגל - ככל הנראה הכותב החד ביותר במערכת חדשות 12 - שעוד לפני שיבש הדיו הווירטואלי על הפושים שהודיעו לכולנו על מותו של דניאל, כבר הבריק בטור הספד מנוסח לעילא. מי ידע שאפשר להתרגש עד דמעות מטור של עמית סגל? בדיעבד התברר שזה היה רק הסיפתח.
הסיפור המרגש של יאיר שרקי שהפך לוויראלי על הפעם שהכתב הצבאי המיתולוגי הגיע לפלוגה של אחיו כדי להביא לו סיגריות, המונולוג קורע הלב של רינה מצליח, אדוה דדון שהצליחה לצמרר במילה אחת בלבד, הדמעות של קרן מרציאנו, הכתבה של דני קושמרו, פתיח המהדורה המצמרר של יונית לוי - ומעל כולם ברהנו טגניה. אותו ברהנו שתמיד מספר לנו את הסיפורים הכי עצובים וטראגיים בפרצוף קר רוח פרץ בבכי כשסיפר על החבר שלו, המנטור שלו. כל האנשים שאנחנו מכירים עם פני פוקר המקצועיים לפתע נחנקו מדמעות, כולל הכתבים הצבאיים הכי קשוחים. אלה שלא מתרגשים מפיצוצים, שלא בורחים מאזעקות. הם מעולם לא נראו יותר אנושיים.
מעבר למילים הטובות, כולם גם חזרו על אותה מנטרה: רוני לא היה רוצה את כל זה. כולם הסכימו שאם הוא היה רואה את שעות השידור הרגשניות שהוקדשו לדבר מותו, הוא היה צורח על כולם לחזור לעבודה האמיתית. זאת לא עיתונות. ולמען הסר ספק, זה נכון. השידורים בחדשות 12, לרבות המהדורה המרכזית, חרגו מכל פרופורציה - ואולי דווקא בגלל שזה היה לאיש שכל כך חרד מלהפוך את עצמו למרכז הסיפור החדשותי, זה לא הרגיש בכלל מוגזם. יש ערבים שמותר לחרוג מהכללים השמרניים, ואתמול היה ערב כזה.
רוני דניאל היה הבאפר האולטימטיבי שהפריד בין עולם העיתונות הישראלי ההולך וגווע, לבין עולם התקשורת המסחרית שהשתלט על העסק. נציג בכיר מהדור שלא יודע מה זה "קליק בייט" או איך להוסיף לינק בביו, אבל כן יודע איך להנגיש סיפור עיתונאי לאנשים, פשוט כי הוא ידע להיות איש בעצמו. איש שיודע להביא עובדות יבשות, ולא שוכח להרטיב אותן עם הרגש האותנטי שלו. הוא הרגיז את הימין ואת השמאל במידה שווה. הוא הפך לאולטרא-פטריוט בעתות מלחמה, והיה המבקר הכי גדול של הצבא בעתות שלום. הוא לא היה שופר של אף אחד.
גם אחרי עשרות שנים בערוץ 2, רוני דניאל לא הפך ל"מר טלוויזיה", פשוט כי הוא התעקש להמשיך להיות עיתונאי. כזה שחי את השטח, מכיר את השמות של הכלבים של כל סמח"ט, ובאיזה בסיס טירונים יש בכל רגע את בתי השימוש הכי נקיים. הופעתו הטלוויזיונית, כמו אישיותו, הייתה סוערת וכובשת - ובכך הוא הביא למעסיקיו את החבילה המלאה, בלי לוותר על האתיקה הבסיסית ועל האני מאמין שלו. באופן אירוני כמעט, מותו הסיר סופית את המסכה מעל פניה של המהדורה המרכזית של חדשות 12. מדובר בטלוויזיה נהדרת, שנעשית לא פעם על חשבון העיתונות. במותו ציווה לנו דניאל את הסגנון הטלוויזיוני שהוא לא פעם לעג לו במופגן.
רינה מצליח וקרן מרציאנו דיברו בערוץ 13. אלון בן דוד הגיע לערוץ 12. זה היה יפה. התחרות, כמו הציניות, נשכחה ליום אחד. הסיקור של מותו הטראגי של עיתונאי, בכיר ככל שיהיה, מעולם לא זכה לתהודה כזאת. זו הייתה טלוויזיה מצוינת, על נפיל עיתונאי נדיר, וזה נעשה במקצוענות ומודעות עצמית גבוהה מאוד. עכשיו הם צריכים להחליט האם זה היה ערב חד פעמי, או שאולי מותו של רוני דניאל יסמל גם את סופו של עידן. רוני לא יהיה שם כדי לצעוק עליהם: "טוב, בסדר, שמענו אתכם".