מאז מופעי הסטנדאפ של האייטיז לא שמענו כל כך הרבה על העדה הפרסית, ומכאן אנו למדים שאם חסרה עלילה ממלאים אותה בפולקלור. במקצה הימני דני, פרי אהבתם של אתגר קרת ויהונתן גפן; במקצה השמאלי שני, פרסיה וממוצא פרסי. הוא רוצה "ליידי מוחזקת", ולא מבין בכלל מה הוא איחל לעצמו. שניהם קיבלו מההורים את התחושה שהם לא מספיק אז הם החליטו לאכזב אותם סופית על המסך.
יעל מבקרת בדירות של השניים. אצלו שיעור בוטניקה, אצלה שעת תה עם חנה בבלי ובאופן כללי הסיורים האלה מתחילים להרגיש כמו פינה של מנחם הורוביץ. אם תשאלו אותי, יעל מיצתה כמונו, בטח אחרי שיעור הנימוסים אצל שני. "מה עניינים?", שואלים אותה המומחים במפגש המשותף. "טוב". "מעטפה?". "יאללה". שני מתבשרת שתתחתן, תגובתה זהה לתגובתי בפתיחת ביצת קינדר. יש מצב שהתעפצה תוך כדי. ובכל זאת, לאמא מוכרחים לספר. "אמא, אני מתחתנת", היא מדווחת לה בהתרגשות של סירי. "מזל טוב, הבית מסודר?". מדהים איך אנשים הם תמיד הילדים של ההורים שלהם.
במשפחתו של דני החתן האנרגיות עולות, וכולם מתפללים שיביאו לו שחומה. במזל, להזכירכם, שני פרסיה, וסצנת הצהלולים שלאחר מכן מדגימה זאת היטב. שמעו, לא יודעת, באמת עדיין יש אנשים שכל כך מחוברים לשורשים? זה נראה כאילו ההפקה אמרה לה, "שומעת? צריך סצנה של פרסיות, תרימו מימונה". "מימונה זה לא שלנו". "לא נורא, תעשי מופלטות". "אני פרסית". "מה יש לכם? אורז?". "גדלתי על תבשיל כפרי". אבל בסדר, העיקר ששמח.
זו העת למדידות והמלבישה חוזרת על הטקסט היחידי שלה: "ראית כבר את הכלה ונראה לי שהיא מאוד תאהב את זה". יותר מזה כבר יהיה צריך לשלם לה. גם שני מודדת, שמלה יפה יש לומר. אמה שלה, כרגיל, לא מרוצה, ושני מנסה להסביר לה שזה מה שהיא אוהבת אבל נופלת על אוזן המן. דני מנסה להשתלב במרקם הקהילתי ומזכיר לה שהיא מנסה להקים כאן משפחה, דהיינו, "פמיל". יש משהו בדני, שלא משנה כמה הוא מתבזה אני פשוט אוהבת אותו. אולי זו ה-ר', אולי זה החן הכללי ואולי כי הוא מגיב לי באינסטה. כנראה האופציה האחרונה.
בשעה טובה אנחנו מקבלים הפסקה מקלטת הילדים "עולם קטן" וקופצים לירח הדבש של קארין, שאכן קמה מאופרת (!!!) ואיתה איתמר "מגניב שדיברת", שמפתיע אותה בבוקר עם מצלמה לפרצוף. קארין רוצה לדפוק לו את המצלמה בראש, תגובה לגיטימית לכל הדעות, ואילו איתמר מתבאס שהיא לא שטותניקית כמוהו. אני הייתי מתבאסת על בן אדם שמכנה את עצמו "שטותניק", אבל אפשר להבין אותו. היא כבדה. בידורית מהלכת בהשוואה לשני, ועדיין.
בחוג קדרות קארין משתתקת, ומשאירה את איתמר לנהל לבדו שיחה עם גברת חרסינות. בארוחה שהזמינו להם ממגדל הטוסט סניף כיכר השעון, היא מבקרת אותו על שעשה "שואו", ומסבירה: "פיניתי לך את הבמה". "מקסים", משיב לה איתמר, ומתכוון "אמן ימס לך האיפור בחומצה". הוא מזהה את הנימה השיפוטית שלה מתחת לניסוחים הדיפלומטיים, וייאמר לזכותו שגם מצליח לנהל על כך שיחה כנה ומכבדת. אני איתו. הוא אוהב אנשים, הוא חברותי - למה עינה צרה על זה? להשערתי, הביטחון העצמי של איתמר מאיים עליה. היא נמשכת אליו, ופוחדת שאם תראה את זה הוא יפנה לה גב. אולי הייתה רוצה משהו מהביטחון הזה גם לעצמה. אחרי הכל שניהם יפים ומושכים, פשוט הוא, בניגוד אליה, יודע את זה.
קארין, יש לומר, מבינה מהר שטעתה ומושיטה לו יד לפיוס, אחת היכולות החשובות ביותר בעיניי לניהול מערכת יחסים טובה ומתמשכת. שניהם בסופו של דבר מתגלים כאנשים בוגרים ונבונים, ולכן עד כה הם הפייבוריטים שלי, למרות כל המגרעות. אלוהים יודעת שהסיכוי לכל זוגיות בתכנית הזו שואף לאפס, אבל בינתיים, אני שמחה שהשלימו. מי היה מאמין שבתוך ארבעים ושמונה שעות גם יתחילו להראות סימני חמידות. שרק ייזהר על האיפור, ויהיה בסדר.
בינתיים הזוג החדש מתקרב לרגע החופה, והאווירה כבר רוגשת: ההורים שלו מתפלמסים על תזונה מופחתת מלחים, אמא שלה מצטערת שיצאה מהבית. "איך שתתנהגי שם, שמרי על עצמך", היא מאחלת לבתה, ככל הנראה בברכה פרסית מסורתית. "בן כמה בני? דני?", היא שואלת את הורי החתן, בסצנה שבה אבחר אם אצטרך לצפות באחת לשארית חיי. כמה סאבטקסט, כמה אי נוחות. "היא מאוד רוחנית", מצהירה אם הכלה. "דני עושה יוגה", עונה אמו של בני. "מדהים", מסכם האב. אלוהים, שמישהו בבקשה כבר יגיש את הגונדי.
הכלה מאיסטנבול נכנסת לחופה. הדרבוקות נותנות קולן. כוס נשברת, ולמרבה ההפתעה, שני יוצאת במחולות. זו הכי הרבה תנועה שהייתה לה לאורך הפרק הזה, ואולי בחיים בכלל. בשיחה שלאחר החופה, מגלה דני בלי ה-ר' את מה שכולנו כבר יודעים: לפחות כלפי חוץ, אין אדישה ממנה. מי יודע מה היא חושבת עליו. דני, מצדו, נראה מרוצה מבחינה חיצונית, אבל שם פחות או יותר זה נגמר, והפער הראשון ביניהם נחשף עם גלגול העיניים שלו על הטבעונות שלה. יאללה, הבחורה חסה על חיות, זה לא כזה מופרע. תתקדם.
כמו מעיין ועמרי, גם אותם שולחים לאיי סיישל. מישהו יכול להסביר לי את החוקיות כאן? למה חלק נשלחים לחוף אינסטגרמי מושלם וחלק לבית ספר שדה? יש לי תחושה שככל שיש פחות כימיה כך ההפקה מפציצה בתפאורה. בינתיים, בדומה למעיין ועמרי, גם כאן השיחה לא מתרוממת והם נשלחים לאי המתים.