במסיבת הסיום של ארץ ישראל הישנה והטובה, יהורם גאון והקהל הכריזו: הננו כאן

    גאון חגג בהיכל התרבות עם הקהל במין פולחן משותף של העבר, כששריר הנוסטלגיה עובד שעות נוספות. אסתר עופרים הותירה את האולם המום מרוב יופי, הגבעטרון שר לשיבולים והצופים התמוגגו, במה שנדמה לעתים כמו מסיבת פרידה מעולם הולך ונעלם

    נדב מנוחין

    א. יהורם גאון אולי כבר לא יכהן כנשיא המדינה, ובכל זאת במופע "חוגג בגאון" שעלה השבוע בהיכל התרבות נשבה רוח לאומית משהו, עם ניחוח של אחדות ובעיקר טעם של פעם.

    הקהל שהגיע להיכל התרבות היה, באופן בלתי ניתן להכחשה, מבוגר או לפחות מבוגר ברוחו. אפשר היה לזהות בקהל בכירים לשעבר במערכת הביטחון, כמו גם עובדי סיעוד. ביניהם, בני הדור שבשבילו יהורם גאון הוא מרכז אמצע הדרך הישראלי, לא פחות סמל מאשר זמר.

    משום כך, זו לא הייתה רק מין מסיבת יום הולדת (המופע תוכנן לציין את הגיעו של גאון לגיל גבורות, אך נדחה עד להודעה חדשה אחרי שנגיף מסתורי החל להתפשט ברחבי העולם), אלא אירוע שהזכיר מעין חגיגת יום עצמאות מעידן אחר. כשגאון בן ה-81 נכנס לבמה לצלילי "שלום לך ארץ נהדרת" ושר "עבדך הדל נושא לך שיר מזמור", נדמה שהחגיגה הזאת לא מוקדשת לזמר לבדו, אלא לפולחן משותף, נוסטלגי ומלא בפאתוס - של דת המדינה.

    עוד בוואלה!

    הלב אף פעם לא טועה: זהבה בן כבשה את קיסריה, אבל היא לא באמת צריכה את זה

    לכתבה המלאה
    ניחוח של אחדות וטעם של פעם. גאון (צילום: הבלוג של יובל אראל)

    ב. גאון נמצא על הבמות משנות ה-50. הוא הוכשר בעידן בידורי שבו זמרים התבקשו גם להצחיק ולהיפך, ובכל מקרה הוא אוהב לדבר עם הקהל ולנצח עליו. במיוחד כאן, במגרש הכי ביתי שיש, הוא לא זקוק למאמץ רב מדי כדי שהקהל ייכנס למשחק.

    גם אם השנים עשו את שלהן, עוד יש לו, לגאון, קול עמוק עם כל המאפיינים המוכרים הייחודיים לו. אבל כעת, הוא נתן לקהל לשיר את הפזמונים, והם הופכים לחלק פעיל מאוד בביצועים. למעשה, הנוכחים כל כך נלהבים, שכמעט מפליא שהם לא קמים לרקוד, למשל, את "עוד לא אהבתי די".

    המכניקה ברורה, כששרירי הנוסטלגיה עבדו שעות נוספות. גאון פורס את המצע, והקהל מדמיין את השירים כמו שהם נשמעו בשיאם, ומצטרף אליהם בכל הכוח. זה לא משנה במיוחד אם זה מדויק לחלוטין. השיר משתחזר בפעולה המשותפת של שני הצדדים, לעתים עד לכדי התעלות.

    חברים במועדון אקסלוסיבי. גאון עם חברי הגבעטרון (צילום: הבלוג של יובל אראל)

    גאון לא פסח בסיפורים ובשירים כמעט על אף תחנה: להקת הנח"ל, התרנגולים, שלישיית גשר הירקון, קזבלן, אני ירושלמי, אלף נשיקות, נעמי שמר, שירי לדינו ומה לא. תמונות ישנות על המסכים, וצלילים ישנים על הבמה. "יש מקום" ו"בפרדס ליד השוקת", "לילה בחוף אכזיב" ו"קומי צאי", כל השפיל כולו. לעתים השירים התכנסו לתוך מחרוזות זריזות, כדי להספיק עוד משהו בתוך הליינאפ הארוך של הערב.

    ג. האורחים הראשונים שהעלה גאון אל הבמה היו חברי הגבעטרון, כמוהו זוכי פרס ישראל לזמר עברי - מועדון שמניין חבריו (בפרט החיים) מצומצם למדי. על כל פנים, אם גאון הוא סמל של איזו "ארץ-ישראליות", הרי שחבורת הזמר מקיבוץ גבע נמצאת, כדימוי, בקצה של הסקאלה הזאת. הם עשו יחד באופן מתבקש את "אור וירושלים", וגם את "ארץ צבי" ו-"רוח מבדרת" הרוסי, ואחר כך השאיר גאון את הבמה לחבריו. לבד הם עשו את "ים השיבולים", "עמק שלי" ו"בת שישים" כמובן (ברקע על המסך התנוססה דמותו של בן גוריון, השד יודע למה).

    ואם כבר אנחנו בענייני מורשת: אחת מנציגות הלהקה ביקשה את רשות הדיבור באחת בהפסקות בין שיר לשיר, ועמדה על כך שהגבעטרון כבר 73 שנה מפיץ מעל הבמות את השירה העברית והצהירה כי ההרכב ימשיך לעשות זאת. היא זכתה לתשואות, וכמוה גם חברת הלהקה המבוגרת ביותר שעמדה על הבמה, שקיבלה סולו מרגש.

    במילה אחת: פלא. עופרים (צילום: הבלוג של יובל אראל)

    בהמשך, אחרי עוד כמה שירים של גאון סולו, הוא העלה לבמה את אסתר עופרים - "הגדולה מכולן" כפי שהציג אותה. עופרים, באמת מגדולות הזמרות הישראליות בכל הזמנים, לא מתגוררת בישראל ומופיעה כאן לעתים רחוקות, כך שהיא במידה רבה הפרס הגדול של הערב. ואכן, מה שהיא הפיקה מתוכה היה פלא. בקול צלול ועדין, היא הותירה את היכל התרבות המום.

    הם ביצעו בדואט את "לילה לילה", ואחר כך היא שרה לבדה את הקלאסיקות "התרגעות" ("אם יש אי שם רחוק"), "היו לילות" בביצוע מושלם, שהוביל צופים רבים לקום ולמחוא לה כפיים, ושיר נוסף המזוהה איתה מאוד: "שיר הנודד" ("מי יתנני עוף") על הציפור המבקשת לנוח ואין לה קן. הרבה מילים חולפות בראש כדאי לתאר את ארבעת השירים האלה: יפהפה, טהור, הדבר האמיתי, בראבו, מדליית זהב. הכל התגמד ליד זה.

    ד. גאון עוד שב לאמן את שרירי הנוסטלגיה פעם נוספת. "איפה את אהובה" ("הימים שלא ישובו"), ו"איפה הן הבחורות ההן", המשיך עם ההתחייבות "אנחנו לא נפסיק לשיר" וסיים עם "על כל אלה" כשהקהל כולו עומד, כאילו היה זה המנון חליפי. אתם מזהים לבד את הדפוס שבשירים.

    לא יפסיק לשיר. גאון (צילום: הבלוג של יובל אראל)

    כן, בסך הכל זאת הייתה חגיגה, ככותרת המופע, אבל היא נדמתה גם למסיבת פרידה. ואולי מוטב: מסיבת הסיום של ארץ ישראל הישנה והטובה. בחיוך ובהכרזה שלא נפסיק לשיר ושהבשורה תמשיך הלאה, אבל גם תוך הבנה משותפת כי מדובר בתרבות שהולכת ונעלמת, שמעלה על נס סגנונות, מושגים וזכרונות שנמוגים לאיטם לתוך השכחה הקולקטיבית.

    וגם השירים גוועים. לאורך המופע אי אפשר היה להימנע מהמחשבה שלא יהיו עוד הרבה הזדמנויות לשמוע חלק מהשירים האלה בביצועים חיים, לפחות לא באופן שקרוב כל כך למקור. כבר היום הם כמעט ואינם נשמעים עוד, זוכים רק למעט אוויר לנשימה ברצועות נוסטלגיות ברדיו, באירועי שירה בציבור ובפסטיבלים של זמר עברי, בדרכם אל קהל שפוחת עם השנים.

    לכן, מלא פאתוס או לא, מושלם או לא, העיקר היה לשמוע ולהשמיע את השירים. לכן הקהל חגג כל טיפה שקיבל, וגאון לא הסיר את החיוך מפניו כל הערב. רק כי כולם התעקשו להצהיר: הננו כאן.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully