בואו, הכל עליו: המסיבה של יוני בלוך הקפיצה את תל אביב

    שש הופעות שעושות סולד אאוט בתוך דקות דווקא למוזיקאי שלא הוציא אלבום חדש מזה 13 שנה. ומי בקהל? בני נוער שבקושי נגמלו מחיתולים כשהוא עבר להייטק. עמית סלונים הלך לראות את הקאמבק של יוני בלוך, התופעה התרבותית הכי מרתקת בישראל, וחזר עם מסקנה מסתורית

    • יוני בלוך
    חגיגת יום הולדת 40 שאפשר רק לחלום עליה בהייטק. יוני בלוך (צילום: אורית פניני)

    אי אפשר לשפוט את התופעה התרבותית שהיא יוני בלוך בכלים המסורתיים שנמצאים ברשותם של מבקרי מוזיקה. מאידך, אין להרבות בישויות יותר מכפי הצורך. די ברור שיש כאן מאגיה שחורה. זה ההסבר היחיד. היהלום הבלתי מלוטש מבאר שבע מצא את דרכו אל מערת פלאים, איפשהו ביער דודאים, ושלף ממנה את המנורה המוזהבת של אלאדין. למישהו יש הסבר הגיוני יותר למה שקורה השבוע במועדון הבארבי בתל אביב? שש הופעות, של זמר שלא הוציא אלבום מזה 13 שנים, שכולן הופכות ל"סולד אאוט" בתוך רגעים ספורים. בלי יותר מדי רעש, בלי יחסי ציבור, בלי כרטיסים לוועדי עובדים וליד הקופה ברמי לוי. והקהל? כמעט כולו מהדור הלא נכון, אם יש בכלל דבר כזה.

    ואולי זו סתם מחשבה אנוכית של מישהו שקשה לו לחלוק אמן שהוא ראה מתפתח בזמן אמת עם ילדים שלא שלא יכולים להבין בכלל את התופעה הזאת. מישהו ששילם 20 שקל לפני 20 שנה כדי לראות כמה אמנים צעירים שהכישרון שלהם לאו דווקא נמצא בקורלציה עם הביטחון העצמי שלהם. זה היה מלפנים ולפני שנים בתיאטרון תמונע ב"ערב במה", כשילד חנון למראה עלה לבמה מול אמנים צעירים וביקורתיים והתחיל לשיר להם על "שלמה השמנמן" עם הש' הכי שורקת שאי פעם נשמעה על במה. אצל מישהו אחר זה היה עלול לגרום לחרדת במה, אצלו זה רק הפך לעוד כלי למגנוט הקהל. זה היה ראשוני, גולמי ובוסרי במקצת - ועדיין, כל מי שהיה שם באותו ערב וראה את את הילד הזה ידע שהוא הולך להיות כוכב. הכישרון היה ברור מדי, בולט מדי. זו כנראה הייתה המשאלה הראשונה שהוא ביקש מהג'יני.

    עוד בוואלה!

    ההופעה של נגה ארז היא נס גלוי. עוד נתגעגע אליה כשהיא תופיע בלונדון וניו יורק

    לכתבה המלאה
    ילדים, התוכלו לעזור ליוני בלוך למצוא מסכות בקהל בבארבי? (צילום: אורית פניני)

    עשרים שנה אחרי, והשמועות על ההצלחה של יוני בלוך בקרב בני דור ה-Z ממלאות באופן בלתי רצוני את הגוף במטען ציניות מרושע. זו הזיה. כשרואים את זה בעיניים, זה אפילו מוזר יותר. מאות ילדות שלא יודעות שפעם רן דנקר היה בזוגיות הכי מפורסמת במדינה (עם אישה!) לצד מאות ילדים שלא הורידו מעולם קובץ MP3 וצרבו אותו על מיני-דיסק. על "השיר שלנו" הם לא שמעו, וספק אם הם מכירים את שיר הפתיחה שכתב יוני בלוך. וזה הגיוני, מדובר בבני נוער שבקושי נגמלו מחיתולים כשיוני בלוך כבר עזב את הארץ והפך לכוכב בתחום הרבה יותר מניב מאשר רוק ישראלי. ומצד שני, כולם מדקלמים את השירים הישנים של בלוך כאילו מדובר בלהיטים טריים של נועה קירל או סטטיק ובן אל. אולי זאת הייתה המשאלה השניה? להישאר רלוונטי בזמן שכוכבים שהיו מצליחים ממנו בזמן אמת כמו שי גבסו או אריק ברמן יכולים רק לחלום על כזה טור דה פורס?

    שלוש ילדות בנות 15 שמדקלמות את כל השירים עד רמת הניואנס הכי קטן מספרות לי שהן "גדלו על השירים האלה". אני מנסה להבין מהן איך הן "גדלו" על שירים שיצאו לפני שהן נולדו. "הוא איכשהו משתחל לכל הפלייליסטים", עונה לי הגבוהה מבין הבנות. התשובה האגבית הזאת רק חיזקה את התחושה שהייתה כאן התערבות של ג'יני כחול ובחירת משאלות מושלמת של אדם שנראה שאינו יכול לטעות. העובדה שרובין וויליאמס נפרד מהעולם באותו תאריך שיוני בלוך הגיח אליו הופכת לקריפית כמעט כמו ההכרה שההופעה נערכת בדיוק בתאריך הזה. קסם שחור, כבר אמרנו?

    עוד בוואלה!

    היינו צריכים לחכות ליולי 2021 בשביל לראות את ההופעה הכי גדולה של 2020

    לכתבה המלאה

    בלוך חגג על הבמה אתמול יום הולדת 40. והמילה "חגיגה" קטנה על מה שקרה שם בבארבי. והכוונה היא לא רק לרגע המרגש בו אמא של בלוך עלתה על הבמה והגישה לו עוגה ביתית, ואפילו לא לרגע המוזר בו שאול מזרחי, בעלי האולם, עלה לבמה והטיח עוגת קצפת בפרצופו של הזמר בדיוק בזמן שהציג את הלהקה שלו. הייתה שם התפרצות רגשות של מעריצים, לצד הבנה שיכול להיות שזו אחת הפעמים האחרונות שנזכה להיות בכלל באירוע תרבות בזמן הקרוב.

    הקהל שהגיע לבארבי אמנם התבקש להציג תו ירוק בכניסה, אבל הקפדה על מסכות לא הייתה שם, בלשון המעטה. אלף איש שעומדים אחד על השני בצפיפות בתחושה של אווירת סוף קורונה, בדיוק ההפך ממה שמוצג בכלי התקשורת. כדי להוסיף קצת לאווירה התלושה מהמציאות, כל באי האולם קיבלו בלון צבעוני בכניסה לאולם, עם דרישה לנפח את הבלון ולהניף אותו לכיוון הבמה עם תחילת ההופעה במטרה להפתיע את בלוך ליום הולדתו. עכשיו דמיינו אולם סגור וצפוף שמלא באנשים שמנפחים בלונים בנשיפות גדולות ורטובות באמצע מגפה עולמית שמתפשטת על ידי רסס טיפתי.

    לא נראה שלמישהו בקהל זה מפריע, בטח לא לצעירים בני ה-20 ומטה. זה לא דור שמושפע ממהדורות חדשות, ולאור מה שקורה במהדורות, אולי עדיף להם. בשעה עשר בדיוק עולה בלוך על הבמה לקול תשואות נלהב, וכשהוא מתחיל לשיר הקול שלו נבלע בתוך קול השירה של הקהל. התופעה הזאת ממשיכה לכל אורך ההופעה. אין כמעט שיר בהופעה שלא זוכה לדואט של בלוך ומשתתפי מסיבת יום ההולדת שלו. ברגעים הקטנים שבלוך שר לבד, אפשר לזהות כמה שהוא מתרגש מהמעמד מצד אחד, וכמה שהוא קול הרבה מעבר למה שהמראה החיצוני שלו מסגיר. בדיוק כמו לפני 20 שנה.

    בצורה שלא מסתדרת עם העובדה שהוא כמעט שלא הופיע בעשור האחרון, הקול שלו רק השתפר. הוא הפך לזמר טוב יותר. גם חברי הלהקה שלו, שמתאמנים יותר על פיתוח מוצר בזום מאשר על דיסטורשנים, פתאום נשמעים מהודקים יותר. שום דבר מזה לא הגיוני, וזה עדיין עובד. כדי להוסיף חטא על פשע, בלוך גורם לכל זה להיראות טבעי וקל. ברגעים המעטים בהם המוזיקה לא מספקת את הסחורה, אז הכריזמה של בלוך מתייצבת כדי לפצות את הקהל. אולי זאת הייתה המשאלה השלישית מהג'יני?

    כשרייג' אגיינסט דה מאשין פוגשים את נטע ברזילי במסיבה של יוני בלוך (צילום: אורית פניני)

    שמונה זמרות מצטרפות לבמה כמקהלה. כל מה שהיה יפה במקור הופך ליפה יותר, עשיר יותר. סיבוב ההופעות הקצר והמוצלח הזה בבארבי מציג את בלוך בסוג של שיא אמנותי מבחינת פרפורמנס. ה"לה לה לה" שמלווה את "נוף אחר", שבאמת נכתב לרקע נוף אחר, ויצא לאור כשדליה איציק כיהנה זמנית כנשיא המדינה (כן ילדים, חפשו בגוגל, היה דבר כזה), הופך פתאום למין סימן מקום. שיר פשוט נורא, ישיר ומכאיב כמו שיוני בלוך ידע לעשות בימים ההם, שמרגיש טרי כל כך, על-זמני כל כך. אולי זה מה שהצעירים שמגלים אותו מחדש היום כל כך אוהבים?

    בלון שמתעופף לבמה מחגיגות יום ההולדת מגיע לידיו של בלוך, שמנסה לפוצץ אותו כדי להדגים כאב לב, אך לא מצליח. זו הדגמה יפה של החיים שלו, טוען בלוך: "אני מנסה למעוך דברים ודברים מועכים אותי". וזה כל כך יפה, בעיקר כי מהצד של הקהל הוא נראה כמו ווינר גם, ואולי בעיקר, כשהוא מדגיש את הצד הלוזרי בשירים שלו. ואולי זה מה שכל כך יפה בהתפתחות המוזיקלית שלו, שהגיעה לשיאה ב-2008 ומאז נקטעה כליל.

    דווקא בשירים ה"מדכאים" יותר בהופעה, אלה שנתפסים אולי כפחות "יוני בלוכיים", קל להבין איזה פספוס זה. כמה שלא הספקנו להבין מספיק את מנעד הכישרון שלו, פשוט כי הוא לא יצר מספיק. ישראל התברכה בהרבה הייטקיסטים מחוננים, אבל במעט מלחיני פופ-רוק ברמה הזאת. אם היה ממשיך לעבוד על המוזיקה שלו, שהייתה ממשיכה להתפתח, לא מן הנמנע שבשלב הזה כבר היינו משווים אותו לגדולים ביותר. מין סנדרסון של דור המילניום. במקום, נמשיך לרכל מאחורי הגב על כמה כסף הוא בטח עשה באמריקה. כאילו שכסף יכול לקנות את האושר שמרוח על הפנים של בלוך בזמן שהוא שר את הגרסה המושלמת שלו ל"אנבל לי", כפי שהלחין בגיל 15 למילותיו של אדגר אלן פו, בתרגום המופתי של זאב ז'בוטינסקי. זה עדיין אחד השירים היפים שנכתבו בעברית (אפילו אם הגרסה של יוסי בנאי עדיין לוקחת בנקודות).

    יוני בלוך זוכה למטר של בלונים בהפתעה עם תחילת ההופעה. תופעה מוזרה ומהממת (צילום: אורית פניני)

    ואז הוא מבקש מהמקהלה שלו להצטרף אליו לשיר פופ שהוא שמע באיזה משחק מחשב, וזמרות המקהלה הצעירות מבצעות את "באסה סבבה" של נטע ברזילי בגרסת א-קפלה כל כך יפה שקשה להאמין שזהו אותו שיר פופ אלקטרוני מבית היוצר של הכוכבת והלופר. הביצוע מקבל תפנית מפתיעה, כשנטע עצמה עולה על הבמה בשמלת הבי-מטאל שחורה ומבצעת יחד עם הלהקה את הלהיט שלה בגרסת פאנק-רוק מושלמת, כולל ציטוטי ריפים מפורשים ומרשימים של רייג' אגיינסט דה משין.

    נטע מצטיידת בלופר המפורסם שלה כדי לבצע טבח אלקטרוני, במובן הכי טוב שיש, ב"אחריות" הקלאסי של בלוך. הקהל זורם על זה, כמו האמנים על הבמה, שנראים כאילו הם לא האמינו בעצמם כמה טוב זה נשמע. "תראו את שכבת הגיל של הקהל", היא מתייחסת לפיל שבחדר, "אני לא מסוגלת לפרגן לזה". בין לבין ברזילי ובלוך מבצעים את "מגרד", הדואט המתוק שיוני היה מבצע עם אפרת גוש בהופעות לפני עשרים שנה. איכשהו, הקהל הצעיר, שלא נולד אז, מכיר גם את זה.

    היו שם את השירים ששמענו ב-MP3 (חוקי!) לפני 20 שנה באתר "במה חדשה". שירים שידענו שאיזה ילד מהדרום הקליט בבית עם חברים שלו ו"חימשנו" אותו בחמישה כוכבים כמיטב המסורת. "מכיר אותו", "נפוליאון", "נעים בחוץ" ו"התקף לב קטן" הם עדיין השירים הקטנים מאחורי היוצר הגדול הזה. מין בילי אייליש של תחילת המילניום שמישהו גילה במקרה. בהדרן מגיע גם במפתיע "המסיבה של הפיג'מות", שהרגיש סתמי בזמן אמת והיום פתאום מרגיש עמוק כל כך, עם נבואה על חוסר הטעם ברוק שאף אחד לא שומע. ולבסוף מגיעה הקנאה שכואבת לו במקום הזה שפעם שר, ובני הנוער מסביב ממשיכים לשיר בקולי קולות, כאילו הם בכלל יכולים להבין את זה. וזה מוזר כל כך, שמח כל כך, ויפה כל כך. עכשיו נותר לקוות שהקאמבק הזה לא ייגמר בכמה הופעות בבארבי.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully