"זמן זה משהו שחולף לידנו כמו רוח", אומר עלווה בן השש לאביו. "הייתי רוצה לעצור את זה".
עלווה הוא גיבור הסרט התיעודי והזוכה הגדול של פסטיבל דוקאביב האחרון "לילות קיץ", ששודר אמש ברצועת הדוקו של כאן 11. אביו, הבמאי אוהד מילשטיין, צילם אותו לאורך קיץ אחד - הקיץ שבין סיום הגן לבין תחילת כיתה א'. לאורך הקיץ, השניים מנהלים זה עם זה, בלחש, שיחות לפני השינה על שלל סוגיות שמעסיקות את עלווה. בשיחות, שמתנהלות בגובה העיניים, לא תמיד ברור למי מהשניים יש יותר תשובות מסימני שאלה.
זמן, מוות, אלוהים, אהבה - אלה נושאים גדולים ומעורפלים עבור כולנו, וגם אנשים מבוגרים מתקשים לתפוס אותם בשתי ידיים. אבל עבור עלווה הנבון אלו רעיונות חדשים, מרתקים וגם קצת מפחידים, ואנחנו רואים אותו מנסה לפצח אותם בתמימות, למעשה בפעם הראשונה. כבר בפעם הזאת המחשבות שלו מקוריות, יצירתיות וטובות לב יותר משל רוב האנשים המבוגרים.
השיחות הללו מוצמדות לרגעים אחרים המתעדים חופש תמים, שבהם עלווה מגלה באותו הקיץ לאט לאט את החיים ואת עצמו - מה שהופך את הסרט לפיוט קולנועי, לא פחות, על תמונת העולם שניבטת דרך העיניים הבוחנות של ילד בן שש ותהליך ההתבגרות שלו. לפרקים, זה מרגש עד דמעות.
באותה סקרנות שבה הוא שואל על הזמן, כך הוא נחוש לתפוס פרפר בחיק הטבע, בצילום יפהפה וצבעוני שאכן מרגיש ראשוני; באותה תמימות שבה הוא שואל איך המבוגרים יודעים לאן לפנות, אנחנו רואים אותו יוצר קשר עם ילדה אחרת; לא רק את אביו הוא בוחן, אלא גם את עצמו, מביט במראה, מתנסה בריקוד, תוהה על האומץ שלו.
השאלות של עלווה מטלטלות גם חלקים נוספים מהמשפחה - את אמו שבוחנת מחדש את תמונותיה מכיתה א', אבל בעיקר את אביו הבמאי, שבתורו מציב שאלות קשות גם את הסב, שהתייתם בגיל צעיר ומתמודד בעצמו עם שאלות דומות. כך מתוך השאלות התמימות של ילד בן 6, נפרש סיפור אינטימי אך גם אוניברסלי של יחסי ארבעה דורות של גברים, ופתאום, תוך ההצפה שלהן, כמה מעגלים נסגרים.
הקסם הקולנועי של "לילות קיץ" אורך כ-50 דקות. צילום נהדר ומוזיקה מרגשת וקולעת (של ישי אדר, לשעבר נושאי המגבעת ומי שאחראי על הפסקול הנפלא של "בופור", למשל) מעמיקים את הנופך הפיוטי ממילא של הסרט, ודורשים מהצופים להבחין כל הזמן בתוך היופי של הרגע החולף, המרשים לאין שיעור מכל הסחת דעת. אם לסכם בכמה מילים קצרות, אין אלא לומר בראבו. איזה הישג נפלא.