בערוצי המדע וההיסטוריה שנמצאים בקצה האטמוספירה של מרחב ההתמצאות בשלט הטלוויזיה משודרת הסדרה "תעופה בחקירה" שבה בכל פרק מנתחים התרסקות מטוס או תאונה אווירית מחרידה לפרטי פרטים, משחזרים אותה מההתחלה ועד לסוף המר ומנסים לחשב לאחור את הגורמים שהובילו לאסון.
בערוץ נידח הרבה פחות משודרת פעמיים בשבוע בפריים טיים תכנית שעושה בערך את אותו הדבר, רק לזוגות. אנחנו מתיישבות ומתיישבים מול המסך של חתונה ממבט ראשון כדי לצפות בתכנית שמתחילה מהסוף, מאיזה חיבור חד משמעי, מנומק ובטוח בעצמו של זוג על ידי צוות מומחים, ואז מלווים אותם משם ועד להתרסקות הבלתי נמנעת.
על פניו, חתונמי מוכרת לנו רעיון מאוד אופטימי: אנשים טובים, נאים, חמודים, מצחיקים, רגישים שבאמת-הכול-בגדול-בסדר-גמור-איתם-ואיזה-חבל-שלא-הצליח-להם-בעניינים-של-הלב-חוסר-מזל-ממש-ולא-דפוסי-התנהגות-לקויים-או-אישיות-גבולית-בכלל, מקבלים סוף סוף את ההזדמנות האמיתית שלהם להצליח במערכת יחסים. כאילו כל מה שהפריד בינם ובין אהבת אמת עד כה זה היעדרן של מצלמות והעובדה שלא העבירו את בני/ות הזוג יום מיונים של אדם מילוא.
בפועל, לתכנית מגיעים בסופו של דבר - וסליחה, אבל מה לעשות אין דרך נעימה לומר זאת - אנשים שכשלו במציאת או החזקת מערכות יחסים זוגיות בריאות ושרידות, עד גיל מספיק מבוגר בשביל שזה יתחיל להיות אישיו. ואת מה שלא הצלחתי לעשות בתנאים האמנם לא אידיאליים, אבל לפחות לא קיצוניים ופסיכיים, של המציאות - אומרים לעצמם רווקי ורווקות חתונמי, אולי אצליח לעשות עם אדם זר לחלוטין, שגם אותו לא אני אבחר לעצמי. ואחרי היכרות ראשונית בחופה, נעבור מיד למגורים משותפים, כשכל העסק מלווה ללא הרף על ידי צוותי צילום שיתעדו כל מבוכה, כל עלבון מכוון או מקרי, כל אכזבה.
הפרידה המוקדמת של מנור ובן בפרק ששודר השבוע, בקושי שבוע לאחר חופתם המבויימת, בסך הכל זירזה את התהליך שעוברים הזוגות כולם, בעונה הזאת ובקודמות. חתונמי היא תכנית שמתחילה בנקודה הכי גבוהה ומשם היא נעה ומתעדת רק בכיוון אחד - למטה. יש מי שמתרסקים במהירות בזווית חדה ומתנפצים אל הקרקע כמו מטוס נוסעים שיצא מאינדונזיה ונקלע לסופת ברקים ויש מי שיאבדו גובה לאט לאט, כמעט בלי להרגיש.
השבוע או השבועיים שעוברים בין הרגע שבו משתתפי התוכנית מקבלים את ההזמנה לחתונה של עצמם, שמבחינתם היא כמו הדרכון הירוק שגואל אותם מאימת הקורונה של הלב ואומר: על פי החישובים שלנו אתם אמורים להיות מסוגלים להיות בזוגיות עם האדם שהתאמנו לכם. יש לכם תקנה. לא ימצאו את גופתכם הנרקבת באמבטיה אחרי שצחנה תעלה בבניין שבו אתם מתגוררים בגפכם - ועד למפגש עם בן/בת הזוג המיועדים בחתונה, זה הכי טוב שיהיה להם פה.
פרק הזמן הקצר הזה שבו כבר יש להם התאמה, אך היא עדיין נטולת פנים וזהות - אין לה חסרונות, אין לה פגמים, אין לה קעקועים או את הטמפרמנט הלא נכון, זה זה ירח הדבש. בשלב הזה מבחינתם הם נישאים לסך כל התקוות שלהם והשמיים הם הגבול. אבל כשהבנאדם הזה מתחיל לצעוד לעברם בחתונה או הם אליו - שם זה נגמר. מהרגע הזה הם רק רואים את הקרקע מתקרבת אליהם במהירות הולכת וגדלה.
וזה לא משנה אם הם יעשו אותה בצניחה חופשית ללא מצנח כמו מנור ובן, בדאייה מבחילה מצד לצד כמו קארין ואיתמר, בצ'יל כמו מנו וניצן, בהתקף חרדה והיפר-ונטילציה כמו דני ושני או בשתיקה מביכה כמו מעיין והלורד.
בתאונת התעופה הספציפית שבה חזינו השבוע, לפחות לאחד מהצדדים היה ברור מי אשם. בן הטיח בפניהם של דני ויעל שהוא כועס עליהם מאוד ורואה בהם את האחראים הבלעדיים לכישלון הזה, משום שהתאימו לו את האישה הלא נכונה. זאת עוד חולשה של הפורמט, שהוא מספק למשתתפיו כתובת מאוד נוחה (יותר מדי נוחה) למען אליה את שק האשמה, במקום לבדוק קצת יותר טוב את הקופסה השחורה של עצמם.
אלוהים יודעת שרבים ורבות מאיתנו היו שמחים להאשים את הדני ויעל של גורלם על בחירות שבחרנו וזיווגים שהזדווגנו. לרוע מזלנו, האפשרות הזאת לא עומדת לנו ואנחנו צריכות וצריכים לחיות עם הבחירות האלה וההשלכות שלהן. לשמחתנו, לפחות פעמיים בשבוע אנחנו יכולים לברוח מכל זה ולצפות יחד עם הבחירות שלנו וההשלכות שלהן בשתיקה רועמת באנשים אחרים ממריאים גבוה גבוה ואז מתרסקים.
וזה מה שנותנת לנו חתונמי - לא את התקווה שאולי יקרה משהו טוב, אלא את הסבירות הקרובה לוודאי שלא.
נ.ב אל תגידו לי הגר וניר. גם שעון מקולקל מראה שעה נכונה פעמיים ביום. וחוץ מזה, נחיה ונראה.