המיתולוגיה של הרוקנרול מלאה בדמויות אייקוניות, מהפנטות וכריזמטיות, עם סיפור חיים מופרע, יצר הרב עצמי לא בריא ונטייה לפרובוקציה. מעטות מהן אהבתי יותר מאשר את מנהיגת ההרכב הבדיוני "הדוויג והשארית העצבנית" - אגדה שלא הייתה באמת, אבל מאירה רגשות אמיתיים לחלוטין עם שירים מושלמים וחוש הומור צולף.
המופע שנושא את שמו של ההרכב, או "הדוויג" בקיצור, הוא אופרת רוק משוכללת וגאונית שבמרכזה סוגיות של אהבה, זהויות חצויות ואלטרנטיביות, זרות ושוליות, כפי שהן באות לידי ביטוי בסיפורה של הדמות הראשית והכמעט יחידה. השבוע, באמפי וואהל, אפשר היה לפגוש אותה סוף סוף בישראל.
מי היא הדוויג? היא נולדה כהנזל שמידט במזרח ברלין, עיר שחצויה לשתיים. מפגש עם חייל אמריקני שחושק בו מוביל את הנזל לשינוי זהות: הוא נוטל את שמה של אמו - הדוויג, כלומר: פאת ראש - ועובר ניתוח להסרת איבר המין שמשתבש, ומותיר אינץ' בודד בין הרגליים. גם לאלמנט הזה יש כמובן משמעות סמלית: הזהות של הדוויג היא לא בינארית, היא לא גבר, לא אישה, חצויה באמצע, כמו העיר שבה נולדה.
בארצות הברית היא נולדת מחדש כזמרת רוק עם הלהקה שקרויה, ובכן, "האינץ' העצבני". היא נחושה למצוא את החצי שלה, שישלים אותה, ומוצאת אותו במוזיקאי צעיר שהיא חונכת בשם טומי ספק, והיא נותנת לו את השם טומי נוסיס. ביחד הם כותבים שירים מצליחים, אך ברגע שטומי מגלה מה יש להדוויג בין הרגליים, הוא נמלט בפחד, לוקח את הקרדיט על השירים שהיא כתבה - וזוכה להצלחה ענקית בעוד היא נזנחת מאחור. מאז הדוויג רודפת אחרי סיבוב ההופעות של טומי, ומופיעה בסמוך אליו עם סיפורה, דורשת הכרה.
המופע הזה מבוסס על דמות שיצר ג'ון קמרון מיטשל בשנות ה-90 עם מוזיקה של סטפן טראסק, והוא צבר לו קהל מעריצים נאמן באוף-ברודוויי באותו זמן. הוא עובד לסרט קאלט נהדר בתחילת שנות ה-2000, ונולד מחדש לפני כמה שנים, הפעם באולמות הגדולים של ברודוויי, כששמות כמו ניל פטריק האריס (איך פגשתי את אמא) ומייקל סי הול (דקסטר) מגלמים, בין היתר, את התפקיד הראשי. הדוויג הפכה לאייקון של קהילת הלהט"ב, ומופע הפרינג' היה לקלאסיקה מודרנית של תיאטרון מוזיקלי.
לישראל דברים מגיעים לאט. בשנת 2014 המופע עלה כתרגיל גמר בסמינר הקיבוצים, אך כעת זהו הניסיון הראשון להעלות אותו באופן מסחרי. הקבוצה שמאחוריו, שאותה מוביל עסקן התרבות הצעיר רועי דולב, שגם מגלם את התפקיד הראשי, הכריזה כבר לפני שנתיים על מופע גדול שאמור היה להיערך, אם זכרוני אינו מטעני, בסינמה סיטי - אלא שאז נגיף מסתורי החל להתפשט בעולם והחריב את התכניות.
אחרי עוד שתי דחיות, ההצגה עלתה לפני כמה חודשים בלבונטין 7 בפורמט יותר מינימליסטי. כמעריץ ותיק, הגעתי להופעה שנערכה שם, אך שורת תקלות מאכזבות העיבו על המופע שאני נכחתי בו אז, שהיה בסיכומו של דבר מהנה אך לא מספק. אולי השפשוף הזה היה נחוץ כדי להתניע את הדרך של ההפקה, שמאז התאימה את עצמה לחללים יותר גדולים, והשבוע היא התניעה את עצמה רשמית באמפי וואהל בצפון תל אביב, רגע לפני שגל רביעי עשוי לסגור את השאלטר של עולם התרבות פעם נוספת.
מול מבחן הקאלט
"הדוויג" בישראל, גם ב-2021 ואפילו בתל אביב הליברלית, היא לא מוצר מובן מאליו. תרבות הפופ כאן שמרנית ובורגנית, והדמות הראשית כאן בזה לכל זה. על כל פנים, נעשתה כאן התאמה נאה ברוח המקור: אם הדוויג תמיד במרדף אחרי סיבוב ההופעות של טומי, מדוע בעצם שלא יופיע בעצרת בכיכר רבין כשהיא מספרת את סיפורה על גדות הירקון. כך היא נכנסת לבמה לצלילי גרסת רוק של "ירושלים של זהב" עם דגלי ישראל ברקע, ובקטעי סטנדאפ שלה השתלבו גם רון חולדאי ואיילה חסון, ואפילו "כתבה" של חדשות 12.
האתגר המשמעותי יותר מבחינת ההפקה היה העברות של השירים. הסוגייה המורכבת הזאת עומדת בפני כל מחזמר ישראלי מיובא: משפטים פשוטים באנגלית עלולים להפוך בתרגום מילולי לעברית למוגבהים, מסורבלים ואפילו ארכאיים. גם את המשימה הזאת, בנוסף לבימוי ולתפקיד הראשי, נטל דולב לעצמו, והוא עמד בה באופן מרשים יחסית. אין מה לעשות: "מקור האהבה" או "רדיו חצות" הם צירופים מזמינים פחות מהמקבילים שלהם באנגלית, גם אם המשמעות זהה - אבל בסך הכול נעשתה בהקשר הזה עבודה טובה. חבל, אמנם, שההפקה לא נעזרה במסכים שעומדים לרשותה כדי להציג את המילים העבריות לקהל. נדמה שזה עשוי היה לסייע למי שאינו בקיא במקור.
כך או כך, הלב של המופע הוא כמובן המקור המטלטל. היות ומדובר, כאמור, בקאלט - צריך להלך על חבל דק: מכיוון אחד, קשה להאפיל על המקור האייקוני, ומסוכן לחרוג ממנו לפרשנות מקורית לגמרי; מכיוון אחר, הפקה כה מושקעת לא שואפת להיראות כהופעת חובבים שמפעילה את הקהל, או כאירוע קריוקי. המבחנים, אם כן, הם רבים וקשים.
במבחן החשוב מכל, אפשר לסמן הצלחה: מעבר לעובדה שזה עדיין טקסט מבריק ועוצמתי שלבדו נושא כל כך הרבה רבדים מתוחכמים מצדיק את הצפייה, "הדוויג והשארית העצבנית" בגרסתו הישראלית הוא מופע אנרגטי ומשעשע, שסוחף קהל אוהד שצמא לשירים האלה. בפירוש, זו מתנה לחובבי אופרות רוק ולנוער שמחפש אלטרנטיבה. גם הלהקה - שכוללת את אביטל קגן (בתפקיד של יצחק, בן הזוג של הדוויג שרודה בו), אופיר אריאל, אורי פורשטט, אלון לוקאץ' ומתן צ'ארטר - עושה עבודה מצוינת.
ככלות הכל, זהו בכל זאת מופע שבמרכזו דמות כמעט בודדה, ועל כן דולב, בתפקיד הדוויג, נדרש לשאת על גבו, באומץ מעורר הערכה, כשעה וחצי של הצגה. ברור שהוא אוהב את הדמות ונהנה בתוכה, וקלט היטב את ההומור של הדוויג והחיבה שלה לפרובוקציה ולתשומת לב. אלמנטים אחרים, לטעמי, פוספסו - ההיבטים האפלים יותר בדמות הזאת, המרירות שלה, כמו גם הפרימדוניות שלה והיחס שלה לחבורה שאיתה, למשל, הוחמצו למדי. ההופעה שלו לאורך הערב הייתה דואלית - לרגעים, הוא מרשים ומוביל את הקהל בדיוק להיכן שהוא רוצה, ולעתים הוא מתקשה לשכנע ולרגש.
התחושה המעורבת הזאת מאפיינת את ההפקה: מצד אחד השקעה ניכרת ובלתי ניתנת להכחשה, והתלהבות אותנטית, שהיא לחלוטין לב העניין כאן. זאת, לצד בוסריות מסוימת ופוטנציאל לא ממומש, למשל בכל מה שנוגע לניצול הבמה, התנועה עליה, וגם השימוש בווידאו. מבלי להקל ראש בשלל המכשולים שעמדו בפני ההפקה, היא הייתה יכולה להשתכלל עוד הרבה יותר.
ההתעלות והשיא הרגשי הגיעו בסוף הקתרטי, כשהדוויג פושטת אט אט את פאותיה ובגדיה ומתמזגת בטומי, ולבסוף מתפייסת עם עצמה. הדוויג אולי לא מוצאת אז את האחד שלה, אבל מגלה מחדש את עצמה, מחבקת את כל הרוקריות הגדולות שקדמו לה כמו ניקו, טינה טרנר, פטי סמית ואחרות, ומקדישה את השיר לכל המפסידנים והחריגים של העולם.
בשלב הזה הדוויג גם פוגשת את כל מחיאות הכפיים של הקהל הנרגש, והמסע שלה להכרה תם אך לא נשלם. אלה דקות נפלאות. לרגע קט אמפי וואהל עלה על גדותיו מהתרגשות, ואז הוציא את הקהל הנרגש בחזרה אל האוויר הלח של תל אביב. והדוויג? היא תמשיך במסע שלה.