האמן, הצייר, הפסל וחתן פרס ישראל יגאל תומרקין הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ נען. תומרקין, מבכירי האמנים בישראל, הלך לעולמו אתמול, בביתו, אחרי שנאבק במחלה, בגיל 87. עשרות אנשים הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון. הוא הותיר אחריו את האישה קרנית, את הבת אורנה מאשתו הראשונה נעמי, ואת הבנים דור ויון מאשתו השנייה נעמה, ויצירות רבות. תומרקין היה אומן מגוון שיצירתו כללה פסלים, ציורים, רישומים, גרפיקה ועיצוב במה. בין יצירותיו המוכרות ניתן למנות את "האנדרטה לשואה ולתקומה" משנת 1975 המוצבת עד היום בכיכר רבין בתל אביב, את הפסל האייקוני "הוא הלך בשדות" משנת 1967, והפסל "התרחשות" באוניברסיטת תל אביב משנת 1972.
בנו, השחקן יון תומרקין, ספד לו: "תסלחו לי שאני פחות אדבר על אמנות, יש כאן אמנים ומומחים שיעשו את זה הרבה יותר טוב ממני. אני יכול בעיקר לדבר על הגאווה העצומה שממלאת אותי בכל פעם שאני רואה את אחת מיצירותיו, בכיכרות, במוזיאונים, ובעיקר בבתים של האנשים. יצירות שימשיכו להיות כאן אחריו, והאמת - אפילו אחרי. יצירות שיזכירו לי אותו בכל יום, יורידו לי דמעה אך יעלו בי חיוך. אבא שלי דאג לנו לחיים הכי טובים שהיה יכול, חיים של אושר תרבותי, ועשה ככל האפשר כדי שלא יחסר גם בחומר. בילדותי הוא דאג לקחת אותנו למסעות רבים בחו"ל, לתיאטרון בברלין, למוזיאונים בפריז, לכל גלריה אפשרית בניו יורק. בגרמניה היינו ישנים בכל פעם בבית משפחת ברכט, ובארץ הגיעו אלינו הביתה אמנים, מחזאים, פוליטיקאים, ראשי ערים וראשי ממשלה. בית של תרבות ואמנות, ספרים, ידע ושיח, והכל עטוף בהומור ובתעוזה. ככה למדנו לפקפק, לשאול שאלות, ולקבל את ההחלטות שנכונות עבורנו, גם אם הן לא תמיד לפי המוסכמות".
"כל החיים שאלו אותי, איך זה לגדול עם אבא מבוגר. בכל פעם אני שומע את התמיהה, אולי קצת את הביקורת, כשמגלים את פערי הגילאים. אז אני אגיד לכם - תעשו ילדים כל עוד זה מרגיש לכם נכון. כל עוד אזור החלציים שלכם עובד, וגם אם לא, גם לזה יש פתרון. מה שחשוב זה שתאהבו את הילדים שלכם, ותשקיעו את מה שאתם יכולים בזמן שיש לכם. נכון, זה קשה לסייע ולסעוד את אבא בגיל צעיר, נכון, זה חרא להיפרד מאבא בגיל 32, אבל האם הייתי משנה משהו? לא ולא. אני אוהב את אבא שלי, אני גאה באבא שלי, ואני מודה לו מעמקי נשמתי על כל רגע משותף שהוא היה יכול לתת לנו. אבא, תודה לך על הכל, אני אוהב אותך וגאה בך. נוח על משכבך בשלום".
בנו הנוסף, דור, ספד לו באשכבה בדמעות: "יגאל תומרקין, אבא היקר שלנו, מוח שובב, חריף, מצחיק ודעתן, בתוך אישיות קוצנית וגוף קשוח. רבות נאמר וייאמר על הגאונות שלך כאמן, כסופר וכותב. הסגנונות המגוונים שעבדת בהם, ולעתים אף המצאת, הדיוק בבלאגן, הביקורת הנוקבת, האמירות הקשות. אתה תחסר לרבים, והשפעתך על האמנות והתרבות תורגש לעד. יצירותיך המדהימות פזורות בנוף הישראלי, בו בחרת ליצור ולחיות עד יומך האחרון, ולשתות אותו לעד ברגישות ובתבונות המיוחדות שלך".
"אבא שלי, לא היית ככל האבות, אבל היית אבא נפלא בכל זאת. לימדת אותנו לומר את האמת בלי פשרות. לימדת אותנו לחשוב ולבקר בעומק את הכל. לימדת אותנו שעקרונות חשובים מכסף. לימדת אותנו להתעקש על מקומנו בעולם הזה. לימדת אותנו איך להתבטא, ולפעמים גם איך לא. לימדת אותנו שמוח ורגש יכולים ללכת יד ביד וליצור דברים נפלאים. לימדת אותנו לאהוב את החופש, את העושר התרבותי, את המגוון האנושי, עוד כשהרעיונות האלה היו זרים ומוזרים לחברה שסביבנו. מערכת היחסים בינינו מעולם לא הייתה קלאסית. אבא לא הלך לאספות הורים, לא שיחק איתנו כדורגל. במקום זה, הוא לימד אותנו על אמנות, על פיזיקה ועל מתמטיקה, ולקח אותנו לטיולים בעולם. הוא לא הבין את משחקי המחשב שאהבנו אבל ניסה מדי פעם בכל זאת. הוא לא חינך אותנו כמו שמחנכים ילד. הוא פשוט התייחס אלינו כשווים".
"לא תמיד היה קל, החל מהמחלה בפריז שקיבלת לנגד עינינו, פירוק המשפחה שהביא לשנים של ריחוק, ואז החזרה לקרבה בגלל המחלה הארורה. גם לאחרים לא היה קל עם אבא, ואני לא פה כדי להתנצל על אמירות שאמר ומעשים שעשה כי אני לא הדוברות שלו, וגם כי אם הוא לא התנצל בעצמו - הוא כנראה לא מתנצל בכלל"
תומרקין נולד בדרזדן, גרמניה, בשם פטר מרטין גרגור היינריך הלברג, ובגיל שנתיים עלה לארץ ישראל עם אמו, שנישאה מחדש להרצל תומרקין. הוא החל ללמוד פיסול לאחר שחרורו מהצבא, מה שהוביל לקריירה אמנותית מפוארת ורבת הישגים, שכללה לצד האמנות גם יצירת תפאורות להצגות, בין היתר ב"ברלינר אנסמבל" של ברטולד ברכט, ולסרטים כמו "חור בלבנה" של אורי זוהר. פסלים ואנדרטאות נוספים שיצר פרוסים בכל רחבי הארץ.
לצד ההערכה הרבה לה זכה, תומרקין עורר לא פעם סערה בשלל התבטאויות פוגעניות ופרובקטיביות, בין השאר נגד חרדים. מסיבה זאת, זכייתו בפרסים לוותה לעתים בהתנגדות ציבורית, וגם כשקיבל את פרס ישראל הוגשו עתירות נגד ההחלטה - שנדחו כולן.