הוא היה הילד הכי יפה בעולם - וזה מה שהרס לו את החיים

ההיסטוריה של הקולנוע מלאה סיפורים על ילדי פלא שהתרסקו באותה דרמטיות בה עלו לגדולה. אחד הקשים שבהם הוא סיפורו של ביורן אנדרסון, הנודע בכינוי שהבמאי האיטלקי המהולל לוקינו ויסקונטי הצמיד לו בתחילת שנות השבעים - הילד היפה בעולם.

הסיפור הזה מתחיל ב-1971, כשוויסקונטי הביא אל הבד את "מוות בוונציה", ספרו של תומאס מאן. הרומן הקאנוני, כזכור, עוסק בסופר המפתח יחס כפייתי כלפי נער שמייצג יופי אידילי ושמימי - יופי שאפשר למות בשבילו ובגללו. הקולנוען חיפש שחקן שיוכל לגלם את היופי הזה, אך אף שבחן מועמדים רבים, לא מצא את הנכון בעיניו, ואז הוא נתקל באנדרסון.

אנדרסון היה אז בן 15, וגדל אצל סבתו. את אביו מעולם לא הכיר, ואמו הבוהמיינית מתה בגיל צעיר. ויסקונטי פרש עליו את חסותו והפך אותו לכוכב בינלאומי. כש"מוות בוונציה" ערך את בכורתו בפסטיבל קאן, מאות עיתונאים ומעריצים עטו על המטאור הבלונדיני.

בדיעבד, אנדרסון יאמר כי החוויה הזו הרסה לו את החיים. הוא יצא ממנה מושפל, מנוצל, מבולבל ומבוהל. הוא מעולם לא התאושש ממנה, ובכל מקרה, כל מי שפגש בו לאחר מכן זיהה אותו עמה, ולא דיבר איתו כמעט על שום דבר אחר. במקום ש"מוות בוונציה" יזניק את הקריירה שלו, הרי שכראוי לשמו, הוא הרג לו אותה. בחלוף השנים, השוודי גם סבל מדיכאון, שהתעצם בעקבות מותו של בנו בגיל תשעה חודשים. הילד הכי יפה בגן הפך לילד הכי עצוב בו.

אנדרסון כבר בן שישים ושש, ובמשך שנים סירב להתעמת עם עברו. הוא עושה זאת לראשונה בסרט התיעודי "הנער היפה ביותר בעולם", שמשודר כעת בלעדית ב-yes דוקו.

הסרט סוקר את חייו של אנדרסון מילדותו ועד ימינו. השחקן השוודי עדיין גבר יפה, אך כפי שהדוקו הזה מתעד, הוא גר בדירת פשפשים, שדי להביט במטבח שלה כדי לאבד תיאבון. הימים בהם היה סועד כמו נסיך נראים רחוקים עד מאוד.

את הסרט ביימו יחדיו כריסטינה לינדסטרום וכריסטיאן פטרי, עמם שוחחתי בזום לאחר ההקרנה בסאנדנס. פטרי מספר כי פגש לראשונה את אנדרסון כבר לפני כעשרים שנה, כשעבדו יחד בסדרת טלוויזיה לילדים. השחקן, שרוב תפקידיו אחרי "מוות בוונציה" היו לא יותר מקוריוזים טלוויזיוניים, גילם את דמות האיש הרע, אך במציאות דווקא התנהג בצורה מסבירת פנים, והתיידד עם הבמאי.

"הוא לא רצה לדבר על העבר שלו, אבל דיברנו על הרבה דברים אחרים ושמרנו על קשר טוב", אומר פטרי. "שנים לאחר מכן, אכלתי איתו ארוחת ערב, וגם כריסטינה הצטרפה. היא התחילה לשאול אותו כל מיני שאלות שאני מעולם לא שאלתי, למשל למה הוא גדל אצל סבתא שלו ומה קרה להוריו, וככה התחילה העבודה על הסרט. לקח לנו הרבה זמן לשכנע אותו לעשות אותו".

מה גרם לו להשתכנע?

"אולי כשאמרנו לו שזה לא יהיה סרט על ויסקונטי או על הדמות שלו ב'מוות בוונציה', אלא סרט עליו. הרבה אנשים מכירים את הסיפור של ביורן, בטח בשוודיה, אבל תמיד אחרים סיפרו אותו בשבילו, ואנחנו חושבים שהיה לו חשוב לנצל את ההזדמנות לנכס מחדש את הסיפור של עצמו".

אחד מקטעי הארכיון החזקים בסרט מתעד את מסיבת העיתונאים הרשמית של "מוות בוונציה", שהתקיימה לאחר הבכורה בפסטיבל קאן. אנדרסון מצטנף בה מבויש, בשעה שוויסקונטי יושב זחוח, ומשפיל אותו בהערות על המראה החיצוני שלו. "אלה היו זמנים אחרים", אומר פטרי. "אם במאי היה מדבר ככה בימינו על ילד שמככב בסרט שלו, זה לא היה עובר בשלום".

ויש כמובן עוד דברים שבזמנו לא ריגשו איש, אך כיום כבר נתפסים כמזעזעים - למשל, האודישן שבו התבקש אנדרסון, כזכור תלמיד חטיבת ביניים, לפשוט את בגדיו. למרות כל זאת, הוא גם מוצא דברים טובים להגיד על החוויה. "בראשית הדרך, הגישה שלו היתה ''מוות בוונציה' דפק לי את החיים', אבל במהלך חמש השנים שעבדנו איתו, הוא התחיל להשמיע גם זמירות אחרות", אומרת לינדסטרום. "הוא אמר שלמרות הכל, 'מוות בוונציה' היתה הרפתקה, והוא גם הרוויח ממנה משהו".

ומה הוא אמר על הסרט שלכם?

"הוא צפה בו כמה פעמים ונהנה ממנו מאוד, כי הסרט מתמקד בו".

"הילד היפה ביותר בעולם" מתגלה כדוקו מקיף ועשיר, אבל יוצריו מספרים כי היה בו פספוס אחד. "במהלך השיחות איתו, אנדרסון סיפר לנו שפגש בצעירותו את קארי פישר בפריז, ואז התחיל ביניהם רומן", הם אומרים. "קבענו לראיין אותה, אבל היא מתה לפני שהספקנו לעשות זאת".

חוץ מהרומן עם פישר האמריקאית, אנדרסון גם בילה שנים רבות ביפן, והפך שם לדמות איקונית ולהשראה לעיצוב של דמויות אנימה. השוודי אף הקליט בה כמה שירים, אך למרבה תסכולו, מעולם לא הצליח לפתח את הקריירה המוזיקלית. הקריירה הקולנועית כשלה עוד יותר. "מוות בוונציה" נותר תפקידו הקולנועי המשמעותי היחיד, עד שערך לפני שנתיים גיחה קצרה אך בלתי נשכחת ל"מידסומר", סרט האימה של ארי אסטר האמריקאי שצולם במולדתו.

"ראיינו את הסטר, אבל השארנו את הריאיון בחוץ, כדי שהסרט יתמקד במסע של אנדרסון", אומרים הבמאים. "בכלל, ויתרנו על הרבה דברים, כדי להשאיר מקום לדימיון של הקהל, וכדי שהצופים יישארו עם שאלות".

אם הייתם יכולים לשאול את ויסקונטי שאלה אחת, מה הייתם שואלים?

"היינו שואלים, למה בעצם הוא בחר באנדרסון? הרי היו עוד ילדים יפים בעולם, אז למה דווקא הוא? מה ראית בעיניים שלו שגרם לך לבחור בו? גם היינו רוצים להראות לו את הדוקו שלנו, ולשמוע מה דעתו".

לאחר עשיית הסרט, מה הפרספקטיבה שלכם על תופעת ילדי הפלא בקולנוע? האם זה לגיטימי או פסול אתית?

"זה מאוד תלוי בנסיבות. צריך לזכור שלביורן היו נסיבות חיים מיוחדות, ולכן הוא אולי היה פגיע יותר מילדים אחרים. ביורן עצמו לא מאוד חיובי כלפי התופעה הזו, אבל צריך לזכור שיש הרבה שחקנים שהתחילו כילדים, וזה לא הפריע להם לפתח קריירה - ליאונרדו דיקפריו, למשל".

מה מצבו של ביורן כרגע?

"כפי שראית בסרט, יש לו חברה צעירה, והיא השפעה חיובית עליו. המטבח שלו כבר לא נראה ככה".