היה שווה לחכות: ההמלצות הלוהטות לפסטיבל הקולנוע ירושלים

לאחר הפסקה של שנתיים, פסטיבל הקולנוע ירושלים חוזר להתקיים במתכונת פיזית - בהנחה שהקורונה והממשלה יאפשרו זאת, כמובן. אם הכל יהיה בסדר, החגיגה תצא לדרך ביום שלישי הקרוב, עם הקרנת בכורה ישראלית של "איפה אנה פרנק", סרט האנימציה המדובר של ארי פולמן.

הפסטיבל יקרין את מיטב הסרטים שהצטברו במהלך תקופת הקורונה הבלתי נגמרת. לכן, הוא ארוך מהרגיל - כמעט שבועיים, וגם התפריט שלו עמוס מתמיד. למעשה, החגיגה הירושלמית הניחה את ידיה כמעט על כל סרט בולט שנעשה בעולם בתקופה האחרונה ועוד לא הוקרן בישראל. מבין עשרות האופציות, אני יכול לחשוב רק על שלושה חוסרים ("אמא קטנה", "Pleasure" ו"Drive My Car"). בקיצור: מונח לפנינו משתה מלכים.

אין סיכוי כמובן להקיף את כל התוכנייה, ומדריך ההמלצות הזה הוא רק טעימה מתוכה. לתחרות הישראלית כבר התייחסנו בנפרד, כמו גם למחווה של קוונטין טרנטינו לסרטים בהפקת מנחם גולן ויורם גלובוס, אז הנה כל השאר. נציין כי חלק מן השמות שמוזכרים כאן נרכשו להפצה בארץ, אבל בגלל המגיפה, לכו תדעו מתי יעלו פה - אז זו הזדמנות פז לראותם על מסך גדול. חלק לא נרכשו, כך שלבטח זו תהיה הזדמנות חד פעמית לעשות זאת.


לפרטים על סרטים נוספים, שעות ומועדי הקרנה ורכישת כרטיסים - ראו האתר הרשמי.

רק לפני קצת יותר מחודש זכה הסרט הזה בדקל הזהב, הפרס היוקרתי בפסטיבל קאן ואחד היוקרתיים בעולם הקולנוע, וכבר הוא מגיע לירושלים, שזוכה להיות אחת התחנות הראשונות במסע הבינלאומי שלו.

"טיטאן" הוא לא רק הסרט הכי פרוע וקיצוני שאי פעם זכה בדקל, אלא בכלל אחד הסרטים הכי פרועים שאי פעם הוקרנו בקאן. ובמילותיו של ספייק לי, יו"ר חבר השופטים שהעניק לו את הפרס - "ראיתי הרבה סרטים בחיי. סרט שבו הגיבורה נכנסת להיריון מקדילק - עוד לא ראיתי".

יותר מזה לא נגלה, כי העלילה עמוסת תפניות מהרגע הראשון. נאמר רק כי את "טיטאן" כתבה וביימה ז'וליה דוקרנו, שסומנה כהבטחה גדולה בעקבות סרטה הראשון, "נא", וכאן מקיימת אותה. נאמר גם כי הדמות הראשית היא רוצחת סדרתית, ומגלמת אותה אגתה רוסל בתפקיד הקולנועי הראשון, ובצידה מככב ונסן לנדון, מגדולי השחקנים בצרפת.

והכי חשוב: למרות כל מה שנאמר לעיל, ואף שיש בסרט אלימות גרפית בוטה עד מאוד, "טיטאן" הוא בסופו של דבר סיפור אהבה, עתיר אנושיות וחסד.

סרטו של הפיני יוהו קוסמאנן הפתיע כשקטף בפסטיבל קאן האחרון את הפרס הגדול של חבר השופטים - הפרס השני בחשיבותו, מיד אחרי "טיטאן".

בניגוד ל"טיטאן", הרי ש"תא מספר 6" לא נרכש להפצה מסחרית בישראל, וההקרנה בירושלים תהיה ככל הנראה ההזדמנות היחידה לראותו על מסך גדול. מדובר בסרט מסע, המתאר כיצד ארכיאולוגית פינית וכורה רוסי נפגשים בקרון שינה, אי שם בשנות התשעים, וחולקים יחדיו נסיעה לקוטב הצפוני. הבמאי האנושי ורחב הלב מיטיב להשתמש בנופים המרהיבים ולהביט למעמקי הנשמות של הדמויות, והתוצאה מזכירה לנו כמה יופי וקסם מחכה למי מאיתנו שיטרח להסתכל מסביבו ולדבר עם מי שבצידו.

רנאטה ריינסב זכתה בפרס השחקנית בפסטיבל קאן האחרון על תפקידה בסרטו של הבמאי הנורבגי יואכים טרייר, אך פרסים ומילים לא יצליחו לתאר את הכוח הייחודי של הופעתה כאן. "האדם הגרוע בעולם" יוצא בצרפת בשם היפה יותר "ג'ולי ב-12 פרקים", על שם שמה של הדמות הראשית והמבנה העלילתי של התסריט. ברובד אחד, זה סיפור על תלאותיה ומעלליה הרומנטיים של הגיבורה. ברובד אחר, זה סרט שמנסה לענות על השאלה - מה זה אומר להיות אישה ב-2021. זה גם סרט על החיים ועל המוות, ומעל הכל - זו במה לתצוגת המשחק של ריינסב, שלא תוכלו שלא להתאהב בה.

וזה מבחינתי הסרט הכי טוב שהתחרה הקיץ בפסטיבל קאן. אמנם, חבר השופטים בתחרות הרשמית לא העניק לו אף פרס, אבל הנה הוא מקבל פרס מאיתנו.

כיאה לשמו, הסרט מתרחש בחדר מיון של בית חולים פריזאי, אליו הדמויות הראשיות מגיעות עם שברים שונים בגפיים. השם שלו מסמל גם את השבר בחברה הצרפתית, והגיבורים כאן מגיעים מקצוות שונות שלה: מצד אחד, אישה בורגנית, נציגה מובהקת של "שמאל הקוויאר" הצרפתי, שזקוקה לטיפול לאחר שהחליקה במהלך ריב עם בת הזוג שלה; ומצד אחר, נהג משאית מן הפרובינציה, שחטף מכות רצח במהלך הפגנה של "האפודות הצהובות". בדומה לסרטים צרפתיים אחרים מן העת האחרונה, גם הסרט הזה מציג את צרפת כמדינת משטרה, בה הרשויות לא מהססות להפעיל אמצעי דיכוי נגד הציבור ולבגוד בערכי הדמוקרטיה והרפובליקה.


ג'יימס בונד אהב את המרטינו שלו מנוער, לא מעורבב, ואני אוהב את הקולנוע שלי כפי שהוא ב"השבר": פוליטי, אנושי, אקטואלי, סוחף ועשוי לעילא ולעילא. הקרדיט מגיע לתסריטאית-במאית קתרין קורסיני ולצוות שלה, שכולל כמה מהשחקנים והשחקניות הכי טובים שיש כרגע בצרפת, בראשם ולריה ברוני-טדסקי ופיו מארמי. זה הסרט הכי צרפתי שאפשר להעלות על הדעת, אבל יש בו גם ממד אוניברסלי והוא רלוונטי במיוחד לישראל.

כבר לאחר הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל סאנדנס בחורף האחרון, סומן הסרט הזה כאחד המדוברים של השנה - ועכשיו, למרבה הצער, הוא הפך לנוגע עוד יותר. זאת, כיוון ש"לברוח" עוקב אחר תלאותיו של אפגני בשם אמין נוואבי, שנאלץ לברוח מן המולדת שלו, ועבר מסע חתחתים עד שהתיישב בדנמרק, בה הוא חי כיום עם בן זוגו.

יונאס פוהר רסמוסן, חברו הטוב של נוואבי, ביים את הסרט התיעודי, ועשה זאת באנימציה יפה ועם פסקול מרגש, שמעצימים עוד יותר את העוצמה הגדולה גם כך של הסיפור הדרמטי והאקטואלי. תראו את "לברוח" בירושלים - ותפגשו אותו עוד כמה חודשים באוסקר.

השחקנית עם השם הבלתי נשכח אדל אקסרקופולוס התגלתה לראשונה בפסטיבל קאן 2013, עת זכתה עם "כחול הוא הצבע החם ביותר" בדקל הזהב. מאז, היא הפכה לאורחת קבועה על השטיחים האדומים, ופסטיבל ירושלים מציג שני סרטים בכיכובה, שהשתתפו בשנה האחרונה בפסטיבלים אירופאיים מובילים: "שני גברים וזבוב" שהוקרן בפסטיבל ונציה לפני כשנה ו"לא שמה זין", שהוצג בפסטיבל קאן רק לפני חודש.

בשני הסרטים היא מפגינה תצוגת משחק מצוינת כהרגלה, וזה פחות או יותר הדבר האחרון שמחבר ביניהם. ב"לא שמה זין", עבודת הביכורים של ז'ולי לקוסטר ועמנואל מאר, היא מככבת כדיילת שעובדת בחברת תעופה המתמחה בחליבה של לקוחותיה ובניצול של העובדות שלה; ב"שני גברים וזבוב", של הבמאי האקסצנטרי והמהולל קוונטן דופייה היא מופיעה בתפקיד משני, כצעירה שיכולה לדבר אך ורק בצרחות, וכמשתמע משם הסרט, נקרת בדרכם של שני טמבלים ושל החרק המעופף שהם מסתובבים איתו, מסיבות שיתגלו לנו עם הזמן.

"שני גברים וזבוב", כרגיל בקולנוע ההזוי של דופייה, הוא סרט סטלנים מושלם, ורצוי לעשן משהו לפניו כדי למצות אותו בצורה המיטבית. במקרה של "לא שמה זין", לעומת זאת, עדיף דווקא להכין משהו לשתות אחרי ההקרנה, כדי לשכוח את הניצול, הייאוש והניכור שמשתקפים ממנו.

עם כל הכבוד לאדל ולשני להיטיה, הכוכבות הגדולות של הפסטיבל הן הפרות, שמככבות בלא פחות משלושה סרטים. זו התופעה הבולטת כרגע בעולם הקולנוע האמנותי, וזה מוווווווווווווושלם.

והסרטים הם: "פרה", סרטה התיעודי של הבמאית הבריטית עתירת החמלה והתשוקה אנדריאה ארנולד ("אמריקן האני"), שמצלמת פרות כפי שהיא מצלמת בני אדם; "הבלדה על הפרה הלבנה" הפרסי של בהטש סנאיה ומרים מוגדאם, שכמיטב המסורת של הקולנוע האיראני מציגים דרמה ריאליסטית ואנושית עם ביקורת חברתית מעודנת אך נוקבת; וגולת הכותרת, "פרה ראשונה" של קלי רייכהרדט, אחת מיוצרות האינדי האמריקאית הבולטות בדורנו, שסרטה הטוב עד כה, "וונדי ולוסי", העמיד במרכזו חיה אחרת - את הכלבה שלה.

"פרה ראשונה" מתרחש בראשית ימיה של ארצות הברית, עוד לפני המערב הפרוע, בימים שבהם חלב פרה היה מצרך כל כך נדיר ומבוקש, שהיה שווה לגנוב אותו באופן מסכם חיים. קלי רייכהרדט מתארת כיצד הגניבה הקטנה הזו מהווה הקדמה לגניבות הגדולות של הקפיטליזם התאגידי, ובו בזמן גם משרטטת את החברות בין שני גיבוריה, גברים שהולכים ונהיים יותר ויותר רגישים בעולם שהולך ונהיה יותר ויותר פרוע.

הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבלים בינלאומיים כבר בשנה שעברה, וזמין מזמן בפורמט ביתי, אבל כדי לצפות בו על מסך גדול כדי להעריך את השימוש היפהפה שלו בנופים בהם צולם, ורק לא לשכוח לשתות את הקפה שלפני עם חלב סויה או שקדים.

וזו מבחינתי החוויה הכי מעוררת השראה שהיתה לי בפסטיבל קאן האחרון. "ברונו רידאל" הוא סרט הביכורים של ונסן לה-פורט, הנקרא בשמו של ילד צרפתי שבגיל 17, אי שם בתחילת המאה הקודמת, רצח באכזריות ילד אחר. הסרט הוקרן במסגרת שבוע המבקרים, מסגרת המיוחדת לסרטים הראשונים של יוצריהם, והקהל שלה מורכב משוחרי הקולנוע המסורים ביותר.

מדובר בסרט ספגני, חמור סבר ומאתגר, שגם לא מהסס להציג בצורה גרפית את מעמד הרצח. ולמרות כל זאת, הקהל ישב מרותק לאורך כל ההקרנה ולא צייץ, ואיש גם לא חמק החוצה באמצע בחסות החשיכה. כולנו היינו דבוקים לכיסא, מתענגים על מעשה האמנות הזה, שדורש סבלנות, אורך רוח וגם לב חזק, אבל מתגמל את המתמסרים לו.

"ברונו רידאל" הוא סרט פסטיבלים אולטימטיבי, ולמרות הנושא הסנסציוני, מה שזוכרים ממנו בסופו של דבר אינו הסיפור, אלא הדרך בה הבמאי מציג אותו. לה-פורט, שמיישר קו עם במאים אגדיים כמו רובר ברסון, מוכיח כאן שאפילו צילום פשוט של חלון יכול ליצור רגע קולנועי מפעים.

נמשיך עם סיפור נוסף על הכוח של החוויה הקולקטיבית, ועל הדברים שקורים כשרואים סרטים באולם, ולא בבית.

"האב" הוא עיבוד של פלורין זלר למחזה המצליח שלו בשם זה, המוצג כעת גם בישראל. אנתוני הופקינס, שזכה באוסקר על הופעתו כאן, מגלם גבר הסובל מדמנציה, והסרט מלווה אותו ברגרסיה שלו, עד שהוא משלים את המעגל והופך לחסר אונים כמו תינוק בן יומו.

צפיתי ב"האב" בהקרנה מסחרית בקולנוע בארצות הברית. האישה שישבה לידי, שמעולם לא ראיתי אותה או דיברתי עמה קודם לכן, ביקשה לחלוק עמי בסופה את סערת הרגשות שהסרט עורר בה, ופנתה לעברי באומרה - "איזה סרט עצוב, הא?".

ואכן, זה סרט מרגש להפליא. הופקינס מפגין כאן את אחת ההופעות הטובות בקריירה הארוכה והמפוארת שלו. זלר זכה באוסקר גם כן, על התסריט, וראוי לשבחים אף על עבודת הבימוי, שמיטיבה להשתמש באמצעי המבע הקולנועי כדי להמחיש כיצד מתערערת התודעה של הגיבור הדמנטי. "האב" הוא מסוג הסרטים שיגרום לכם ליצור מגע אנושי עם האדם הראשון שייקרה בדרכם אחרי הצפייה בו.

סרטו של מוחמד ראסולוף האירני זכה בדוב הזהב בפסטיבל ברלין שהתקיים בחורף 2020, רגע לפני הקורונה. מאז הוא שכב על המדף, ועכשיו סוף כל סוף מגיע למסך הגדול אצלנו - והיה שווה לחכות.

הסרט בנוי מארבעה סיפורים. כל אחד מהם ניצב כסרט קצר בפני עצמו, אבל כולם מתחברים בסופו של דבר ומרכיבים פסיפס מרתק של החברה האיראנית. כיוון שכבר בסופו של הסיפור הראשון מחכה טוויסט עוצמתי, זה יהיה ספוילר נוראי לחשוף ולו פרט עלילה אחד.

אם כך, נאמר רק כי מעבר לעיסוקו בחברה האיראנית ובצורה בה היא מדכאת את אזרחיה, מעלה הסרט שאלות אוניברסליות. הוא דן בשאלות של מוסר, גורל ורצון חופשי, צולל לתוככי הבנאליות של הרוע ואומר משהו עצוב מאוד: אמנם, גם בנסיבות הקשות ביותר, כל אחד מאיתנו יכול לשמור על צלם אנוש, אך המחיר שישלם על כך יהיה קשה מנשוא, והנזק יישאר לדורות.

הסיפור הראשון מופתי. שלושת האחרים - קצת פחות. הסרט נע בין ריאליזם מטלטל לקיטש מעט מתחנחן, ועדיין זו יצירה ראויה מכל בחינה. באחד מרגעי השיא שלה מתנגן "בלה צ'או", בדיוק כמו ב"תמונת הנצחון" הטרי של אבי נשר, אז הנה עוד המחשה לכך שלמרות הכל, האיראנים ואנחנו די דומים.

נעבור לסרט שזכה בדב הזהב בפסטיבל שהתקיים השנה, בצורה וירטואלית, והוא נכנס להיסטוריה כאחד הראשונים שמתייחס למציאות של הקורונה: הדמויות בו מסתובבות עם מסיכות ושומרות על ריחוק חברתי, גם כשהן צופות בפורנו.

את הסרט כתב וביים הרומני ראדו ג'ודו, והוא עוקב אחר מורה, שקלטת סקס שלה דולפת לרשת. התגובות מסביבה חושפות לא רק את הפוריטניות והצביעות של רומניה העכשווית, אלא גם את הלאומנות והאנטישמיות שלה. זה סרט נועז לא רק בגלל שיש בו סצינות מין גרפיות, אלא בעיקר בגלל השפה הקולנועית הרדיקלית, שמערבבת בין מילים ודימויים ומציאות ובדיון, ויש בה אינספור תעלולים.

הסרט שזכה בפרס השלישי בחשיבותו באותו פסטיבל ברלין. החדשות הרעות: הוא נמשך כמעט ארבע שעות. החדשות הטובות: החוויה שווה את ההשקעה.

הסרט, כמשתמע משמו, עוקב אחר מורה ותיק העובד בעיר גרמנית תעשייתית, שבה רבים מן התושבים הם מהגרים. למרות פערי התרבות והשפה, הוא מצליח לרקום קשרים אנושיים עמוקים עם תלמידיו, והדוקו מתאר זאת בצורה מלאת חמלה ומעוררת השראה. אין לי ספק שהרבה אנשי הוראה בישראל ישמח לצפות ביצירה התיעודית היפה הזו, ואולי ייעזרו בה כדי להתמודד טוב יותר עם הכיתות שלהם.

"אמילי בפריז" היה לא יותר מאשר פנטזיה אמריקאית, לבנה ונושנה על עיר האורות. הסרט הזה מביא מבט מבפנים ומתאר אותה כפי שהיא באמת - תוססת ורב-תרבותית.

הרובע ה-13 הוא אחד מן הרבעים היותר דינמיים בעיר, והסרט עוקב אחר שלוש דמויות שגורלותיהן מצטלבים בו. בצוות השחקנות בולטת נעמי מרלן, שכיכבה ב"דיוקן של נערה עולה באש"; ובכתיבת התסריט השתתפה סלין שאמה, שכתבה וביימה אותו.

את "פריז, הרובע ה-13" ביים ז'אק אודיאר, שכמעט כל אחד מסרטיו הקודמים זכה לפרסים רבים וגם הופץ בארץ - "גיבור בזכות עצמו", "לבי החסיר פעימה", "נביא", "חלודה ועצמם" ו"דיפאן", למשל. גם הפעם הוא מביים ביד אמן, ומסתייע בתסריט, בתצוגות המשחק, בצילום היפהפה בשחור לבן ובמוזיקה האלקטרונית של RONE כדי ליצור סרט מסעיר כמו העיר שבה הוא מתרחש בה. חבל ומוזר שיצא בידיים ריקות מן התחרות הרשמית בפסטיבל קאן האחרון - אבל לא נורא, יש לו אותנו!

ZOLA

כנראה אחד הסרטים העלילתיים הראשונים שנוצרו בעקבות שרשור טוויטר. זה מעצבן כמו שזה נשמע, אבל מה לעשות, זו גם קפסולת זמן של דורנו

DNA

דרמה של התסריטאית-במאית-שחקנית הצרפתייה מיוואן, שמככבת כאישה המתחקה בעקבות השורשים האלג'יראים של משפחתה.


תא מספר 6, האדם הגרוע בעולם

שניים מן הזוכים הגדולים של פסטיבל קאן האחרון - "תא מספר 6" הפיני זכה בפרס הגדול של חבר השופטים, "האדם הגרוע בעולם" הנורבגי בפרס השחקנית (רנאטה ריינסב).

אנט

סרט הפתיחה של פסטיבל קאן האחרון. אדם דרייבר ומריון קוטיאר מככבים, הבמאי הצרפתי הפולחני ליאוס קראקס ביים, ועל הפסקול חתומים הספארקס. ומה אני אגיד? יש לסרט הזה מעריצים, ושיהיה להם לבריאות.

אברהים, גגארין

שני סרטים צרפתיים על ילדים ונערים בפרברים, המצלמים את האזורים המושמצים הללו בצורה שוברת קלישאות.

אור טבעי

דינש נוג' זכה בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין על סרט מלחמת העולם השנייה הזה, שכנהוג בקולנוע המזרח אירופאי, חובה לראות על מסך גדול.


ג'יי.אף.קיי מבעד למראה

כשלושים שנה לאחר סרטו העלילתי המופתי בנושא, מסתייע אוליבר סטון במסמכים חדשים כדי לשפוך עוד קצת אור על רצח קנדי, וממחיש גם כיצד הפרשה הזו ממשיכה לרדוף את ארצות הברית ולמה היא חייבת סוף כל סוף לגלות את האמת מאחוריה ולהתעמת איתה.


ג'יין מאת שרלוט

סרט תיעודי של שרלוט גנסבורג על אמא שלה, ג'יין בירקין, ומי שמעריצים את שתיהן לא יוכלו להרשות לעצמן לפספס.

הונאה

ארנו דפלשן קתולי אמנם, אבל הוא משתמש כאן בספרו של פיליפ' רות היהודי כדי ליצור את הסרט הכי יהודי שאפשר לתאר, כולל שלל דיאלוגים על ישראל. מככבת ליה סיידו, שזה היה אחד מארבעה סרטים בהשתתפותה בפסטיבל קאן האחרון.


לינגוי

סרטו של מהמט סאלח־הארון, מבכירי הבמאים האפריקאים בימינו, על נשים תושבות צ'אד הנלחמות בפטריארכיה. הסרט נחשב בצדק לאחד הפייבוריטים לזכייה בדקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון, אך משום מה לא זכה באף פרס.

הילד היפה בעולם+מוות בוונציה

סרט הדוקו "הילד היפה בעולם" מתאר את עלייתו והתרסקותו של הילדון שזכה לתואר המחמיא אך המחייב הזה - ביורן אנדרסון יפה התואר, שהתפרסם בעקבות הופעתו בתחילת שנות השבעים ב"מוות בוונציה", שיוקרן גם כן בירושלים.

ממוריה

הסרט שחלק עם "הברך" של נדב לפיד את פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון. הבמאי אפיצ'טפונג ויראסתקול והשחקנית טילדה סווינטון, שתיים מן האושיות הכי בולטות כיום בעולם הקולנוע האמנותי.

סדר חדש

אין הרבה במאים שמעזים להישיר מבט אל האכזריות של העולם כמו המקסיקאי היהודי מישל פרנקו, שזכה על עבודתו כאן בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל ונציה האחרון. התחרות קשה, אבל זה ככל הנראה הסרט הכי מייאש בפסטיבל.

עיניים גדולות

הקרנת בכורה לעותק המחודש של מה שנחשבת (לא בידי) כקלאסיקה ישראלית. ההקרנה תוקדש לצבי שיסל, שמשחק בסרט והלך לעולמו לפני כמה שבועות.

קיץ של נשמה

סרטו התיעודי של אמיר תומפסון, הידוע כקווטסלאב, על הפסטיבל שהתקיים במקביל לוודסטוק בכיכובן של המוזיקאים השחורים הבולטים של שנות השישים. הסרט זכה בפרס הדוקו בסאנדנס, הקפיץ את עולם התרבות האמריקאי וירקיד גם את עיר הבירה.


רופא הלילה

מותחן פריזאי אפל שעוסק, ניחשתם נכון, ברופא שעובד בלילות. אחד הסרטים הקצרים מבין אלה שהמלצנו עליהם (80 דקות), אך לא חסר בו כלום ואין בו שנייה מיותרת.


סולאריס, מכתב מאישה אלמונית

שתי קלאסיקות ענק ששמן הולך לפניהן, וטוב שכך - כי נגמר המקום!