אוי לא, אוי לא, אוי כן. האם אנחנו רוצים את זה? כן, אבל ממש לא. אני לא יודעת. זוהי התחושה הציבורית שריחפה סביב המפגש החזיתי בין מנור לבן שהובטח לנו בפרק הזה. אף אחד לא חשב שזה רעיון טוב בשבילם, אבל אם הוא כבר יוצא לפועל, קשה שלא לצפות בו כשם שקשה להסיט את המבט מסרטון הוצאה להורג של דאעש. לפני זה, כמה רגעים פחות מעניינים, כי חבל לזרוק על רצפת חדר העריכה. בכלל, ישנה תחושה שהריאליטי בישראל סובל מתסמונת דור שלישי: שמרו הכל, גם שתיקות של מעיין ועמרי, שלא יחסר.
בינתיים אנו נודדים אל תאונת הרכבת החלופית שהביאו במקום מנור ובן, הלא הם הדס "צריכה שקט" ושי "מיליון ראשון לפני גיל שלושים", איש מלא כוונות טובות אך תמהוני ברמת הליהוק ל"בואו לאכול איתי". הדס מאמצת גישה חיובית ולפעמים אפילו מאמינה לעצמה, כמו שכל אחת משכנעת את עצמה ביום הראשון לטירונות ש"זו רק חוויה" למשך יום שלם ואז בולעת גיר.
בפשטות, שי לא ברמה שלה, חיצונית ואינטלקטואלית. החיוך שלו, שרבים תופסים כמקסים, נדמה לי ריק ושבע רצון כמו של סטודנט קולג' בערב ביר-פונג. כל התנהלותו אומרת גרסת הלייב אקשן של גופי. זה לא יפה, אבל צריך להיאמר, כי התיוג של הדס כביץ' לא הוגן כלפיה. זו לא אשמתה. זו גם לא אשמתו, אבל קל להאשים אותה, ולכן אחזור: זו לא אשמתה. בסיטואציה דומה הייתי מתנהלת בדיוק כמוה, אולי רק פחות מחויכת. מה שעובר עליה נראה ומרגיש כמו הסיוטים שלי שבהם אני צריכה להתחתן עם ילד בן 6 ואז מאבדת את הנעליים שלי ונוסעת במכונית בלי הגה לתוך לוע של תנין.
בשיחת חולין בדרך לירח הדבש, מנסים השניים לגשר על הפערים ביניהם. "בהוויי ובבסיס שלי אני הכי יזראלי שיש", טוען שי. סאונדס הגיוני בסך הכל. אבל הפער עמוק יותר מהבדל תרבותי - הכל לא מתאים. הכל. הם היו יכולים לשאת את חוסר ההתאמה אם היה גם חוסר רצון הדדי, אבל שי רוצה, מאוד. קשה לראות אותו מחכה לה בודד וגלמוד, לבוש חליפה לקידוש בשני משתתפים. האינטואיציות שלו עדיין אומרות שקורה כאן משהו טוב, ואני אומרת שלא תמיד צריך להקשיב לאינטואיציות.
הנה, גם האינטואיציות שלי טועות לפעמים, ובניגוד למה שהיה נדמה ממבט ראשון, משהו טוב קורה בין ניצן למנו. אחרי לילה של שינה משותפת הוא קם להניח תפילין והיא לא מקיאה. מתוקים. שניהם גם מתגלים כאנשים חביבים, משעשעים ורגישים למדי, מה שלא ניכר כל כך סביב דרמת החופה. כוונותיו של מנו עדיין לא ברורות לי, אבל כאדם, הוא אחלה בחור. גם היא. אני שמחה בשבילם.
מאה שמונים מעלות משם מגיעים שי והדס לחדר יפה מכדי להכיל את המבוכה. "הכי שקט פה בעולם", אומר שי, ומפר את השקט. הדס מעולם לא רצתה פחות להיות באיזשהו מקום כמו במקום הזה. היא משחקת באוכל, כי אי אפשר לאכול קרפצ'יו סלקים צבעוניים עם אדם שלא יכולים לשאת דקה במחיצתו. שניהם מסכנים, בדיוק כמו בן ומנור. "אני גרופי של טוני רובינס", הוא מגשש את דרכו האמריסחית ללבה. "אלון אולמן מטורף". הדס מהרהרת בכך, מחייכת ומביטה אליו ענוגות: "האמת שהיה כיף בחושך".
בעיר השוקקת, מעיין חוזרת עם כוחות מחודשים וגלובוס לדירה של עמרי. "צריך לתת לך עונש על הלילה האחרון", הוא מוריד אותה לקרקע, אבל לא, אלה לא היחסים ביניכם. אוף, עמרי. אתה לא רוצה להיות דוש, אז למה זה יוצא לך בכל זאת? בזמן שמעיין מנסה להסביר מה הרחיק אותה ממנו בלילה האחרון, הוא יושב מולה בידיים שלובות, סגור, אטום. עכשיו הקשיבו טוב, כי הולך להינתן כאן טיפ זהב לא רק לעמרי, אלא לכל צופי "חתונמי" שלא הבינו מה הוא עושה לא בסדר: הדרך לגרום למישהי להרגיש איתך בנוח היא לא לרדת עליה. לצורך העניין, מילים כמו "קחי את הזמן שלך" יעשו עבודה טובה יותר. גם גלובוס מתנה. הכל, בעצם, רק לא לרדת עליה.
למעט אינסידנט נטישה קטן על החוף, היחסים בין מנו לניצן זורמים כמו סווייפ בטינדר. דווקא מתוך השיח על השוני ביניהם, כחילונית ומסורתי, הם מוצאים מכנה משותף. הוא מודה על חלקו דרך תפילה, היא דרך מדיטציה. "ההבדל הוא הדרך, לא המהות, אנחנו מאוד קרובים במהות", מתפייט מנו. אין ספק שזה ירח הדבש הכי מוצלח והכי סקסי עד עכשיו. שניהם מדברים יפה וגם אמין אחד על השני, שילוב נדיר ב"חתונמי". משיכה וקליק ראשוני כבר יש ביניהם, אבל מה בנוגע ליותר מזה? אני לא מתפתה לבנות עליהם מהר כל כך. אחרי הכל, רוב הזוגות ב"חתונמי" לא שורדים.
בהמשך לעניין הזה, שמתם לב שרואים לאחרונה את האהבה של ניר והגר מלבלבת במרחב הציבורי יותר מהרגיל? כתבות, תמונות, עניינים. אני לא מטילה ספק חלילה באהבתם של דובון אכפתניר והגר "אתה מגזים", אבל הקול הקונספירטיבי שבתוכי שואל האם יד מכוון בדבר. ובמילים פשוטות: האם יכול להיות שהפקת "חתונמי", שעלתה על המוקד בשבוע האחרון ובצדק בשל השידוכים הכושלים של העונה, עושה מאמצים כדי להזכיר לנו את הצלחתה? הבעיה היא שכרגע, זו ההצלחה היחידה שלה. היו גם שירי ולירן ששרדו זמן מה, והיו גם הדר ודניס, אבל נכון לעכשיו, הגרניר הוא הזוג השורד היחידי מ"חתונמי".
מה שבטוח הוא שלא מהדס ושי תבוא הישועה. הדס מודה שהיא לא נמשכת אליו, וזה לא מפתיע. מה שכן מפתיע הוא שדיברה על כך בגלוי גם עם המשודך, אקט לא אופייני לזוגות ב"חתונמי" ובכלל. אני מעריכה את זה. הבעיה היא שככל ששי מודע להסתייגויות שלה כך הוא עושה מאמצים לרצות אותה יותר, מאמצים בדמות חפירה ללא תחתית. היא מוכרחה להגיד לו על זה משהו, הרי כבר ראינו בהצצה לדינמיקה הקבוצתית שלתת לשי לדבר ללא הגבלה זה כמו לתת חיית כיס לילד פסיכופת. אחרי שהטיחה בו שהוא מדקלם, יש לי תחושה שהוא יתמודד עם הביקורת. מצד שני, אולי זה רק יחרפן אותה יותר.
בממלכה שבפלורנטין, הלורד וגברתו צופים לראשונה בסרטונים של נועה פילטר, דמותה הוירטואלית של מעיין. היא התחמקה מהרגע הזה ימים ארוכים, מובן למה. מביך מאוד המעמד הזה, של הצגת תוצרים לבן זוג פוטנציאלי. א', כי גם ככה עומדים לשיפוט זה מול זה, אין צורך גם להוציא סחורה ולהעמיד דוכן. ב', כי כל יצירה שייכת לעבר שלנו. העבר הזה יכול להיות לפני שבוע או לפני שנתיים, כך או כך, אנחנו כנראה מוצלחים יותר מאז. ג', אני פה, מדברת איתך, למה צריך אותי עוד פעם על מסך? ומה אני אמורה לעשות בזמן הזה, לצחוק מהבדיחות של עצמי?
לשמחתה ההקרנה צולחת ועמרי מתלהב מספיק בשביל שניהם. הוא רואה מעיין אחרת, נינוחה יותר. משהו בדינמיקה הזוגית שלהם, ואולי במעיין בתוך דינמיקות זוגיות בכלל, סוגר אותה פנימה. אני מתה לראות אותה כבר קלילה יותר, כיפית יותר, משוגעת - נו, נועה פילטר. אבל מעיין לא פועלת בחלל ריק, וקצת קשה להרים מול עמרי-אני-שונא-צבים. חייזרשרדר רוצה להבין אותה, לבוא לקראתה, אבל מפשל בדרך שוב ושוב. הוא לא עושה את זה בכוונה, כאמור, הוא פשוט למד את אורחותיו של האדם בזום מהחלל.
טוב, מוכנים לכיף הנורא מכל? הגענו לעימות. פם פם פם. אחרי שנדרסו שניהם בפרק האחרון, מתאספים מנור ובן לוידוא הריגה בפני המומחים. בטור האחרון החמאתי לבן על התעוזה להפנות ביקורת למומחים, ואנצל את האיחוד הזה כדי להסביר למה, בשונה מרבים אחרים, חסכתי מבן ביקורת על פרידתו ממנור, הגם שיכול היה להיפרד ממנה ללא ספק בצורה מכבדת ואלגנטית יותר.
לתפישתי, בן עשה כל שביכולתו כדי להכיל את האינטנסיביות של מנור במשך שבוע שנדמה היה כנצח. הוא אפילו כמעט נפרד ממנה, אלא שהתקשה לעשות את זה אל מול עיני העגל שתלתה בו מנור. ההחלטה החד צדדית שלה לחיות איתו לנצח הייתה כל כך טוטאלית ולוותה ברגשי נחיתות מוצהרים כל כך, שהיא לא השאירה לו ולו חרך קטן לחלוק איתה בכנות את רגשותיו. ניסיונות קודמים שלו לעשות כן, אחרי בגידת 7 הדקות עם המלצרית למשל, נידונו לכישלון. הייתה תחושה שכל מילה לא נכונה שלו עלולה לדחוף אותה מבניין לשימור.
לכן, אני יכולה להבין למה במעמד המומחים בן הגיע מותש. נכון, הוא לא היה מכיל, אבל גם מנור ויעל לא. הן דחקו אותו לפינה עד שלא היה יכול לשאת יותר את הלחץ. יעל הטיחה בו שציפתה ממנו "לעמוד במשימה", משימה שהיא מנור, כנראה. אבל למה זו צריכה להיות "משימה" בכלל? הבן אדם בא למצוא זוגיות וקיבל פרויקט פרח. אף אחת מהן לא טרחה להכיל אותו, לראות אותו, להקשיב. מנור התאהבה בסיפור הנסיך והנסיכה שבנתה לעצמה, ולא ראתה אותו לרגע. כשהיא קפצה עליו בדרישה ל"יותר התלהבות", על אותו גג ידוע לשמצה ביפו, יכולתי להרגיש יחד איתו את עוגת החנק בגרון.
גם הפעם ההתגוננות שלו צורמת, ועדיין אפשר להבין אותה. אנשים שדורשים ממך רגישות ואמפתיה בלתי פוסקות, מותירים אותך לפעמים אדיש לחלוטין. מעיינות החמלה שלו כלפיה התרוקנו. הכל נשתה. לכן, אני מודה, קצת מפתיע שבן מצהיר, לסיום, שימליץ לכל רווק לעבור את התהליך הזה. אולי הוא עושה את זה כדי להצדיק לעצמו את הבחירה של עצמו, אולי הוא מבקש לסיים את יחסיו עם יעל בטון חיובי יותר ואולי, מי יודע, באמת חווה תהליך מרגש של שבוע.
כדי למצות את הרגע, מעניקה להם יעל את המתנה המושלמת לזוג שנפרד בסטירה מצלצלת - את אלבום החתונה שלהם. על הדרך, אפשר היה גם לפנק את מנו בשרימפס ואת קארין בכרטיס למידברן. "איזה משקל יש לזה, אולי שמו פה גם דברים לשימור", מתבדח בן. "שימור אין פה, אולי להריסה", עונה מנור. בסוף, הם שניהם בסדר אלה. השידוך הזה עשה להם עוול.