לפני הכל, מודה ועוזבת ירוחמה. בטור הקודם ספגתי לא מעט ביקורת על האבחנות שלי לגבי שי, האיש והחליפה בלב מדבר. וואלה, לוקחת לתשומת לבי. יש הבדל בין דברים שנכתבים באתר חדשות מרכזי לבין דברים שנאמרים בקבוצת חברים. בדיעבד, יכול להיות שהגזמתי. תשמעו, זה לא פשוט העסק הזה.
ישנה סתירה אינהרנטית בהיות הבחורה סטנדאפיסטית-אקטיביסטית. את לא יכולה לחרוט על דגלך צדק ומוסר אם את עולבת באנשים לפרנסתך, ומצד שני, כסטנדאפיסטית את יודעת שתמיד תפגעי במישהו. בדיחה היא תמיד על חשבון. הרעיון הוא לנתב את הפגיעה לכיוון "הוגן", כלומר לצחוק מראש על מי שפוגע באחר - על האלים, הדושבאג, המניפולטיבי, השרלטן - מה שלא היה רלוונטי לשי.
אז שי יקר, אם אתה קורא במקרה את הטור הזה, קודם כל, אל. אם בכל זאת תמשיך לקרוא, דע לך ששום מילה שלי או של עיתונאי קפוץ ישבן אחר לא מגדירה אותך באמת, וכולנו פתטיים בדיוק כמוך, אם לא יותר. כי אולי אתה הלכת לטלוויזיה כדי למצוא אהבה, ואולי אתה מצטט בדרך לשם את טוני רובינס, אבל אנחנו צופים בך עושה את זה. חוץ מזה, פאק איט, יש לך מלא כסף.
פרק חדש מביא איתו זוועות חדשות, וקארין נושאת איתה את המזוודה במכונית של איתמר, מסרבת להשאיר אותה במחסן שמא יבואו הגרמנים. "אף אחד לא לוקח לי את החופש שלי", היא קוראת בפני יעל, שמחייכת את חיוכה הזדוני כי היא יודעת בדיוק לאן נשלחים מתנגדי ההפקה, ע"ע מעיין, המומחית השתוקה.
"את שומרת לא רק על המזוודה", מאבחנת יעל. "את מסתירה ממנו כמה הוא מוצא חן בעינייך". היא צודקת, וצודקת שזו בעיה. קארין חושבת שהיא מגנה על עצמה במניירות שלה, אבל אלה רק מרחיקות ממנה את איתמר. בעולם מקביל, אגב, הוא יכול היה להידלק מהמשטר הסובייטי הזה. יש גברים שאוהבים את זה, את האישה שרודה בהם, שמסנג'רת אותם, שמחלקת להם הוראות. הוא לא כזה, ואולי לא מספיק כזה. המגננות שלה מתחילות לעלות לו על העצבים.
אם הם ישרדו בכל זאת (והם לא), קבלו את זוג החברים האולטימטיבי להצטרף אליהם לחדרי בריחה, הלא הם עינת ולירון. החיבור ביניהם מיידי, וממשיך ללבלב בדרך לירח הדבש. על הדרך הוא מספר שלמד משפטים בשביל ההורים שלו, ובזאת מסתמן ששניהם טיפוסים מרצים. זה יכול להיות מתכון לאסון או לאושר, או, כמו בכל זוגיות טובה, גם וגם. מעבר לזה, שניהם נטולי ציניות ומבעבעי רגשות, תכונות שדווקא מבשרות טובות. לירון כבר מרגיש בנוח לחלוק איתה את הקוד לטלפון, אבל עינת מעדיפה שלא לדעת. "עוד שבוע אתה לא תרצה שאני אחטט לך בהודעות", היא מזהירה, "תצטרך לשנות את הקוד". את יכולה גם, סתם, נגיד, לא לפרוץ לו לטלפון, אבל מה שעושה לכם טוב.
לירון לא נראה מוטרד מדי מהצהרת הכוונות של עינת, ושניהם מתחילים לפזם "שייפ אוף מיי הארט". שמתם לב שהשיר ברדיו תמיד מתאים לאווירה? אף פעם לא יוצא להם ברדיו "גומיגם". אם כן, סביר להניח שההפקה בוחרת להם את השירים לדרך. אני מנסה לדמיין איך זה הולך - אם אומרים להם לזמזם שיר כלשהו תוך כדי נסיעה, או אולי משמיעים להם בספוטיפיי עם ההנחיה "תהנו מהשיר". כך או כך, מדהים שהפקה מסורבלת כזו מצליחה להוליד חיבור אנושי כמו זה של הזוג האחרון.
בבית הלורד, מספרת מעיין בפנים מתות שהיא מרגישה כבר יותר בנוח. סוף סוף היא פרקה את המזוודה, ובזאת כבשה ראשונה את היעד במקצה המצולקות שלה ושל קארין. גם אחרי פריקת הסחורה, משהו עדיין לא עובד. ככה זה, מסתבר שחיים וסימבולים לחוד. היא פותחת את הקושי שלה מול עמרי, שמשקר במצח נחושה כי לא פיתח רגש, בזמן שהוא מתכוון לומר, "אני לא מרגיש שיש לך רגשות כלפיי". הוא מקבל ממנה תחושה שהם רק חברים, היא מרגישה שהוא חסום. שניהם צודקים. לא לגמרי ברור לי למה דני ציפה דווקא ממעיין לעשות את הצעד הראשון - אולי בתור ההומוספיאנס מביניהם - אבל טוב שכך, כי מישהו היה צריך לעשות את זה.
האומץ של מעיין לא מובן מאליו. היא לא רק סגורה בפני עצמה, אלא גם כתגובה למסרים של עמרי. אחרי הכל, קצת קשה להיפתח רגשית לאדם שהצהיר כבר כמה פעמים שהוא מאבד עניין מהר ולא אוהב צבים. כסמל לגוויעת יחסיהם, אפילו הדג שקיבל ממעיין בזמנו נופח נשמתו. מי מביא בכלל נותן יצור חי כמתנה? וספציפית דג - מה עושים איתו עכשיו? זו מתנה שהיא משימה, ואף אחד, הדג והאדם, לא רוצים לקחת בה חלק.
דני (הפסיכולוג, לא הדוש) מאמץ את הטרמינולוגיה של עמרי ותוהה אם מעיין "מחזירה את הקשר שלב אחורה". הניסוח הזה בעייתי, כי זוגיות היא לא מירוץ וגם לא ריאליטי. אם צריך להאט, מאטים. אם צריך הפסקה, מפסיקים. אם הנוכחות שלו מונעת ממך שינה, קחי לילה לבד. אבל דני מבחין שאף אחד מהם לא רוצה הפסקה באמת - הם פשוט צריכים להעז להביע עניין. זה תמיד קשה, ולהם קשה במיוחד, מה שהופך את הווידוי ההדדי למתוק מלהכיל. האם באמת היינו צריכים לעבור את מנור ובן כדי להגיע לזה? כנראה. אולי בלי הרע לא יכולנו להעריך את הטוב, בלי פינוי אין בינוי וכו'.
בינתיים בדירת הסלאמס של פריז, ניצן הולכת ומשתגעת. בבית של מנו אין מראת גוף, כי רק היום הוא למד מה זה. הקושי שלה כל כך מובן. כשזוגיות עושה את צעדיה הראשונים בדירת גרביים, קשה לה להתרומם. שום דבר כבר לא מושך, לא מפתה, לא סקסי. כל פעולה מצומצמת למינימום כדי לא לבוא בממשק עם הסביבה. את ישנה בקטן, מתקלחת בקטן, אוכלת בקטן. כמו שעינת מדברת, רק כמצב קיומי. שוב הם יושבים מול קרטון פיצה שלא נותר בו זכר מהיופי של איי סיישל. חבל שלא הזמינו עם אננס.
היא פותחת את הנושא מול מנו, שמגיב בקלילות מרשימה. אם הוא מקבל את הרתיעה שלה מאורח חייו, אפשר עוד להתרומם מכאן. אפשר. ניצן, כבת זוג גאה למסריחול אני אומרת לך, יש מה לעשות עם זה. דירת הרווקים של בן הזוג שלי הייתה דוחה על פי אותה אסכולה - לבנה, מתקלפת, פלורסנטית. בכנות, ראיתי קליניקות פיראטיות להפלה שהיו יותר מזמינות ממנה. קצת צבע, קצת ניקיון, קצת לזרוק הכל לפח ולפסטר את הבגדים ולעזוב את הדירה ולעבור לאחת אחרת, ויהיה בסדר.
אחרי סנפלינג מהצוק של מופאסה, עינת ולירון מתחממים לאור נרות. "אני מרגישה שאצלי הפרפרים מתחילים עכשיו", היא מספרת לו בכנות ובישירות מקסימות אמנם, אבל מסוכנות. כבר עכשיו נראה שלירון מתחיל לאבד ביטחון באשר לשלמות הסיטואציה. אפילו ביחס להאני מון זה מתחיל להיות מתוק מדי, ונסיון העבר מראה שכגודל ההתלהבות כך גודל הקרייסס. אבל יש לזה עוד זמן.
כדי שלא נמות מרוב רומנטיקה, משיבים אותנו אל איתמר, שמגלם שוב את תפקיד הדוד הסוטה סביב שולחן ליל הסדר. "תני לי חום טיפה, זה לא יהרוג אותך בובה", הוא לוחש לקארין את המילים שכל אישה רוצה לשמוע. חרף תחנוניה, גם הפעם הוא מבשל פיקנטי. "את תתרגלי לאט לאט", הוא עונה לה, בתשובה המכילה והרומנטית בהיסטוריה מאז "יבוא לך, דינה, יבוא לך".
בתזמון מושלם, חבר של איתמר והאיש החצוף ביותר בעולם מצטרף לחגיגה, ומכאן שניהם יכולים לרדת בהתמדה על כל פן באישיותה של קארין. הקטע הזה הוא מסוג הקטעים ב"חתונמי" שצריכים היו לבוא עם אזהרת טריגר. עכשיו זוהי פניה נרגשת למיידלע, סליחה, ליברמן, סליחה, השדון הרע על הכתף של איתמר: בחיים, בחיים, אל תתערב בהתנהלות הזוגית של אנשים, על אחת כמה וכמה אם הביקורת מופנית לאחד מהשניים שאתה לא מכיר. אבל מילא הוא. איתמר, שראה את כל זה מהצד ושיתף פעולה עם העלבונות, הוא האכזבה האמיתית בסיפור הזה.
לגרסת קארין, היא נשארה על הספה כדי לשוחח עם חברה שאושפזה בבית חולים. אנחנו לא באמת יודעים מה קרה שם, אבל לצורך העניין, זה לא משנה. כשלוקחים את המשקפת של איתמר (ובטוח יש לו אחת כזו, פיזית), אפשר להזדהות גם עם הצד שלו. לפחות על סמך המשודר בתכנית, קארין לא ממש תורמת משהו לכלכלת הבית ובאמת לוקחת לעתים קרובות כמובן מאליו את המאמצים שהוא עושה בשבילה, כגון בישול אוכל שהיא שונאת. כל זה לא מצדיק את הלינץ' היעני-הומוריסטי שעשו בה הערב, בטח שלא בנושאים כמו הטעם האופנתי שלה. אם קשה, מדברים על הקשיים פנים אל פנים. אבל איתמר, כמה שהוא משחק אותה גלוי ומגניב ופתוח, עמוק בלב הוא בעצם אמא פולניה שמעדיפה לרטון בחשכת הדיזי פרישדון.
על ספת הפסיכולוג, דני מעודד את מעיין לספר לעמרי שהיא רוצה אותו. לשם שינוי, זה נשמע כמו רעיון טוב. לאחר לחץ חברתי מתון מעיין מודה באשמה, ועמרי משיב: "גם אני". אווווו. שמעו, לא משנה מה יהיה, זה היה רגע מקסים. לא חשבתי שאומר את זה אי פעם, אבל בשביל השניים האלה נראה שהפורמט של "חתונמי" עובד די טוב. סוף סוף הם נאלצים להסתכל לפחדים בעיניים, להתעמת איתם, להפסיק לברוח. יכול להיות שאחת לעונה (או כמה עונות, בסדר) התהליך הזה מוכיח את עצמו. גם אם לא ישרדו יחד, כבר נראה שמעיין הפיקה ממנו כמה שיעורים חשובים לעצמה. עכשיו שמישהו יחזיר לי כבר את הסרקזם שלי.
פספסתי משהו בפרק? ספרו לי על המחדל בעמוד הפייסבוק שלי