שלוש פעמים שכבתי על מיטה בחדרו של רופא הנשים שלי, וכשהבטתי אל המסך המרצד בשחור לבן ששידר את תמונות האולטרסאונד גיליתי שאני צפויה ללדת בן. בפעם הראשונה הרופא הראה לי את הבליטה הקטנה שקובעת את מין התינוק, בפעמיים הבאות כבר ראיתי לבד. אין חכמה כבעלת ניסיון. שלוש פעמים שבהן התגבשה ההבנה שיהיה לי בן או עוד בן, ומיד אחר כך המחשבה על הצבא.
אישה לא יכולה לברוח מבשורה. כתבו על זה ספר. אישה בישראל גם לא יכולה לברוח מהאסוציאציה המיידית הזאת: "יהיה לי בן. הוא ילך לצבא". ולא משנה שגם בנות הולכות לצבא. לא משנה שהלכת לצבא בעצמך. אף פעם לא ראיתי על מסך האולטרסאונד משהו שמבשר על לידת בת, אבל אני מרשה לעצמי לשער במידת מה של ביטחון שהמחשבה שבאה מיד אחר כך לא קשורה בצה"ל.
בן שהולך לצבא זה מפחיד. בן שלך שהולך לצבא זה מבעית. במדינת ישראל הצבא הוא "צבא העם" והרחם שלך הוא חלק מתוכנית הרכש של משרד הביטחון. אני לא ילדתי ילדים כדי להילחם באיום הדמוגרפי, ומצד שני, אם הם גדלים כאן - הם ילכו לצבא. זו עובדה ואני מקבלת אותה.
בכל יום זיכרון משדרים בטלוויזיה סרטי זיכרון על ילדים שנולדו והפכו לחיילים שמתו. רואים את התמונות שלהם לפני שהפכו לחללים וגם לפני שהפכו לחיילים - כילדים, כתינוקות. רואים את ההורים שלהם מספרים בעיניים כבויות על ילד שילדו, וגידלו, ואהבו ואז איבדו. לפעמים אני חושבת אילו תמונות של הילדים שלי עלולות להופיע בסרט זיכרון כזה בעוד עשור וקצת? ומיד מסלקת את המחשבה הנוראית הזאת מראשי.
זה הדיסוננס שבו חיים הורים ישראליים. אתם מביאים ילדים לעולם ומייחלים להם חיים, ובגיל 18 שולחים אותם לצבא. ושם הם עלולים למות. הם עלולים למות, אני אכתוב את זה שוב. כי צריך להבין. אני צריכה להבין. ואם זה יקרה זה יהיה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות. ובכל שנה, שתי צפירות ועשרות סרטי זיכרון ו"מה אברך לו" ברדיו יזכירו לנו - זה יכול לקרות גם לנו.
נשמע בלתי אפשרי לחיות ככה. ובכל זאת, התקווה הגדולה שהיא הבאת ילד לעולם והחרדה האינסופית מהאפשרות של מותו - שתי ישויות סותרות כל כך - מצליחות להתקיים בתוכנו כל הזמן, במקביל. יש לנו מציאות מאוד ספציפית שכוללת איומים קיומיים, שכול קדוש ומות גיבורים. איכשהו למדנו לחיות עם זה ולחשוב שזה הגיוני. ולתוך המתח הבלתי אפשרי והחונק הזה החדירו השבוע סיכה חדה בדמות קמפיין של עמותת הידברות תחת הכותרת "כל תינוק שהופל הוא חייל שלא נולד".
הקמפיין קודם באופן ממומן בפייסבוק, וכבר התפרסמו ידיעות על כך שהוא טירגט באופן ספציפי גולשים וגולשות שסביר שיתרעמו עליו. כלומר, זו פרובוקציה מודעת לעצמה ומכוונת מאוד. כבר היה מי שטען, אולי בצדק, שהדבר הטוב ביותר לעשות לגביו זה להתעלם, לא לתת לו תהודה שתגביר את חשיפתו. קצת כמו שעושים עם ילד מעצבן (שגם הוא כמובן יגדל להיות חייל לתפארת יום אחד, רק תנו לו צ'אנס). אבל הנה אני לוקחת נשימה ונופלת למלכודת הזאת, ולו בגלל שהקמפיין הזה הולך לעמוד במרכזו של "יום שידורים מיוחד" בערוץ 20.
לא יודעת מה המשמעות של יום שידורים "מיוחד" בערוץ שכבר היו בו שתי תקריות שבהן בירכו ושמחו לאיד על מותם של אזרחים ערבים בשידור חי. נראה שכל הסקאלה של מה שנחשב "נורמלי" שם מעוותת קצת, אז על אחת כמה וכמה ה"מיוחד" שלהם. אם אני מבינה נכון את סולם המוות שם: מוות של עוברים עם פוטנציאל התחיילות בטווח של שני עשורים = לא טוב. מוות של ערבים בכל נסיבות או טווחי זמן = טוב.
בכל אופן, בשבוע הבא יתקיים יום השידורים המיוחד הזה, בערוץ 20 שהוא ערוץ מסחרי שבעבר נקרא ערוץ המורשת. אבל אזכיר שלפני כן שודר באפיק הזה ערוץ שידורים חיים מבית "האח הגדול", וכל מי שאי פעם צפה בהם אמר לעצמו: "למה אני צופה בביב הביבים פח הפחים הזה? יותר נמוך וגרוע מזה לא יכול להיות". והם כולם טעו.
כמו הסיפור הקצרצר שכתיבתו מיוחסת לארנסט המינגווי: "למכירה: נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו" - הקמפיין של עמותת הידברות מצליח לרכז במכוון במספר דומה של מילים (שבע, כי בכל זאת - המינגווי הם לא) תמצית חריפה מאוד של מטען קשה ושלילי. סירופ דביק ורעיל של היחס להפלות בישראל, זכותן של נשים על גופן, גיוס החובה, מלחמות האין ברירה (והיש) והשכול. המניפולציה יעילה בה במידה שהיא זולה. זו מכה מדויקת וחזקה לבטן הרכה (מלידות) שלנו.
שלוש פעמים הריתי וילדתי ילדים רצויים עד מאוד. אבל אם הייתי רוצה (או ארצה בעתיד) לעשות הפלה, אני לא יכולה. בישראל הפלה היא עבירה פלילית, החוק אוסר עליה ומונה סייגים ספורים וסגורים שרק בהתקיימם ניתן להתיר לבצע אותה. לא כל מי שמעוניינת לסיים הריון לא רצוי עומדת בתנאים, אז לפעמים משקרות. עומדות בפני ועדה של מומחים זרים ומציגות מסמכים רפואיים מתוך שמר-דף שהכינו מבעוד מועד, מתפתלות בהסברים. בשביל לקבל חותמת על הדף שתחליט אם ישאו בתוך גופן וילדו ממנו תינוקות, שאחר כך יש לגדל ולטפל בהם, להזין ולפרנס אותם, לחבק ולאהוב אותם, לעזור להם בשיעורים ולקנות להם נעליים בכל פעם שהבהונות שלהם שוב נמעכות כנגד קצה הנעל או בולטות החוצה מחזית הסנדלים, ולהסיע אותם לחוג ולספוג את הכעס והתסכול שלהם וטריקות הדלת של גיל ההתבגרות - עד שהם יתגייסו.
אנחנו כמובן נמשיך לעשות את כל הדברים האלה עבור ילדינו ועוד יותר מכך, גם אחרי שיתגייסו. אבל את כל החלק הזה שקורה לאורך 18 שנים (19 אם סופרים גם את ההריון עצמו) פחות מעניין את הלבבות הציוניים שותתי הדם בעמותת הידברות. גם מה שיבוא אחריו פחות רלוונטי. העניין שלהם מתמקד בשלוש שנות שירות צבאי. מבחינתם, בשביל זה כולנו גברים וכולנו נשים וכולנו חולמים תינוקות.