כל מי שבילה מספיק זמן בבאר שבע מכיר מקרוב את אנדרטת חטיבת הנגב, הממוקמת על גבעה המשקיפה על העיר ומוקדשת ללוחמי החטיבה שנפלו במלחמת העצמאות. זה מבנה בטון מוזר ומרתק, מבפנים ומבחוץ, שכבר מזמן הוא לא רק אתר זיכרון - אלא גם מקום מפגש שמזמין אליו תושבים רבים לטיול שקיעה או פיקניק. המונומנט העצום הזה משולב לחלוטין בחיי העיר.
את האנדרטה, כמו עשרות עבודות בלתי נשכחות הממוקמות במרחב הציבורי בישראל ובעולם, יצר האדריכל דני קרוון, שהלך לעולמו השנה בגיל 90. בין המפורסמות שבהן ניתן למנות את הכיכר הלבנה וכיכר התרבות (היא כיכר הבימה) בתל אביב, כמו גם את האנדרטה היפהפייה לזכר הצוענים שנרצחו על ידי הנאצים בברלין, הסמוכה לאנדרטת השואה. כמו אנדרטת הנגב, אלה יצירות אמנות שממשיכות להעסיק מאוד את האנשים בסביבתן, מסיבות פונקציונליות, תיירותיות או פוליטיות.
בהתאם, יחסי הגומלין בין מבנים ואנשים הם גם הנושא של הסרט התיעודי ששודר אמש (רביעי) בכאן 11 על האמן המוערך וחתן פרס ישראל, הנקרא בפשטות "דני קרוון" ונחשב לפייבוריט בקרב על האופיר. זהו אינו ממש סרט ביוגרפי, כי אם גיאוגרפי: הוא קופץ עם האמן - המבוגר מאוד אך גם נלהב ונזעם כילד - מעבודה לעבודה שיצר.
במאי הסרט ברק היימן וקרוון לא מדברים כל כך על העבודות עצמן - אלא בעיקר על מה שהזמן עשה או מאיים לעשות להן. הזנחה, בנייה סמוכה, פוליטיקה פופוליסטית או ביקורת מסוג חדש (למשל על היעדר הצל בכיכר הבימה) מאיימות על מפעל חייו של האמן, שרואה איך הזמן והשכחה פועלים גם על המונומנטים הכבירים שבנה. מתוך אלה מתגלה גם משל נוגע ללב על הזדקנות, שנוגע גם לגיבור הסרט הנמרץ והעקשן.
המצלמה אוהבת את קרוון, איש סוער ומשעשע, שמגיב בכעס לביקורת ונלהב מכל פרט וסמל שעבר תחת ידיו. הכי חשוב - ההתלהבות המידבקת שלו ביחס לאמנות תופסת גם את הצופה.
דווקא מפני שהגיבור כל כך מרתק, ובגלל שהוא כל כך חשוב, מאוד חבל שהסרט כמעט ולא נוגע בביוגרפיה - ולו כדי להבהיר לצופים במה חשיבותו ומה גדולה השפעתו, אבל גם מפני שחייו של האיש כרוכים בסיפור גדול יותר על המקום הזה וההיסטוריה והתרבות שלו (אגב כל מפעלותיו, קרוון היה גם בין מייסדי להקת הנח"ל, ומי שהכין תפאורה להצגות הראשונות שלה, למשל).
כך, בעוד הסרט עוסק בהרחבה יחסית בהקשרים הפוליטיים של עבודה שתכנן לזכר חסידי אומות העולם הפולנים, כולל ראיונות עם מומחים, חבל שאין בסרט מרואיינים שיעידו על המקום ההיסטורי של קרוון בעולם האמנות הישראלי. אמנם המורשת של קרוון המוצגת בסרט מדברת בעד עצמה, אבל תוספת שכזאת הייתה יכולה לשדרג אותו משמעותית.
עם זאת, מעבר למחווה נאה לדמות יוצאת דופן, "דני קרוון" מצליח במשימה הכי חשובה שלו: להפנות את תשומת הלב באלגנטיות ובגובה העיניים ליופי של יצירות אמנות ולפוליטיקה שלהן - ועד כמה מה שנראה מעורפל או נשגב במבט ראשון הוא למעשה ארצי מאוד, רלוונטי עד כאב, ומשפיע באופן יומיומי על הסביבה. ההישג גדול פי כמה בטלוויזיה - מדיום כה לא סבלני לאמנות. מה שרק מעצים את התסכול: כמה הרבה אנחנו מפסידים מפני שהתקשורת מעניקה כל כך מעט מקום לדבר כל כך יפה.