אחרי שתצפו בסרט הזה, לא תעזו להסתכל במראה

הגלגול המחודש של "קנדימן" שובר קופות בארצות הברית, אבל חשוב מכך - זה סרט שעוד ידברו עליו שנים. עבודת הבימוי אמנם מסוגננת מדי, אבל התסריט מצליח להעביר הרבה רעיונות מעניינים, ובסוף הצפייה תברחו מכל המראות שעל הקיר, ולא מהסיבה שאתם חושבים

30/08/2021
טריילר הסרט "קנדימן" (פורום פילם)
דירוג כוכבים לסרטים -3 כוכבים(צילום: עיבוד תמונה, .)

גם האמיצים ביותר ישקשקו מפחד מול "קנדימן", סרטו של ברנרד רוז מ-1992 שנרשם, מבחינתי לפחות, כאחד מסרטי האימה הטובים של שנות התשעים.

הסרט התבסס על סיפורו של קלייב ברקר, שהציג אגדה אורבנית מצמררת. לפי המיתוס, מי שעומד מול המראה וקורא בשמו של הקנדימן חמש פעמים - מזמן אותו, והוא יופיע וישסף אותו למוות בעזרת הקרס שלו.

המקור התרחש בליברפול, עירו של הסופר. הגרסה הקולנועית העתיקה את העלילה לשיקגו, בלבם של המתחים החברתיים והגזעיים בארצות הברית. כמו במקור הספרותי, הגיבורה היתה אקדמאית שמתחקה אחר האגדה, ולומדת על בשרה למה אסור להתגרות בו מול המראה.

לזוועתון היו שני המשכונים נשכחים למדי, וכעת מגיע גלגול נוסף שלו, שמתעלם מהם ומתייחס אך ורק לפרק הראשון בסדרה. במקור, הקנדימן היה שחור אך הגיבורה לבנה, וכך גם הבמאי. הפעם, כרוח הימים, כמעט כל הצוות מאחורי ולפני המצלמה אינו לבן.

עוד בוואלה!

מאה סרטים לראות בנטפליקס

לכתבה המלאה
שובר קופות. מתוך "קנדימן"(צילום: פורום פילם)

את הסרט הפיק ג'ורדן פיל, יוצר האימה השחור החשוב בדורנו, ואולי אי פעם, ומי שהיה חתום בשנים האחרונות כבמאי על "תברח" ועל "אנחנו". ביימה אותו ניה דה-קוסטה, קולנוענית צעירה ופורצת שכבר נחטפה בידי מארוול, ורשמה בסוף השבוע הישג היסטורי, כשהפכה לבמאית השחורה הראשונה שסרט שלה כובש את טבלת שוברי הקופות בארצות הברית. "קנדימן" עשה זאת עם הכנסות גבוהות מהצפוי בסך 25.8 מיליון דולר. היד, או הקרס במקרה זה, עוד נטויה.

גם הפעם, הדמות הראשית היא אינטלקטואלית. אך במקרה זה, לא מדובר באישה לבנה אלא בגבר שחור, והוא אינו אקדמאי אלא אמן בשם אנתוני, המרים תערוכה שמתכתבת עם המיתוס של הקנדימן, ומזמינה את הנוכחים והנוכחות לקרוא בשמו. אתם יכולים לנחש לבד למה זה מוביל.

המיקום של הסרט בעולם הגלריות מזכיר סרטים כמו "הריבוע", והופך את "קנדימן" לסאטירה על אחורי הקלעים של עולם האמנות. הסצינה הכי טובה בו מתארת כיצד בעל גלריה לבן, יחד עם זוגתו הקלישאתית לא פחות שלובשת חולצה של ג'וי דיוויז'ן, מתנשאים, מתיימרים ומתלקקים עד שהם נשחטים.

עוד בוואלה!

ילד בן 17 ערף ראש של ילד אחר. הסרט המדהים הזה מנסה להבין למה

לכתבה המלאה
פותח תיבת פנדורה. מתוך מתוך "קנדימן"(צילום: פורום פילם)

אך יותר מאשר סאטירות על עולם האמנות ויותר מאשר להיטי האימה האחרים של ג'ורדן פיל, "קנדימן" הזכיר לי יצירות מהעת האחרונה כמו "נשים קטנות" ו"היו זמנים בהוליווד". זאת כיוון שבדיוק כמוהם, יותר מאשר סרט הוא נראה כמו עבודת דוקטורט.

לרוב, הקהל שפוקד סרטי אימה בישראל הוא בני תשחורת, אבל נראה ש"קנדימן" הנוכחי מתאים בעיקר לסטודנטים וסטודנטיות בגילמן. קל להמר שעוד יכתבו עליו הרבה עבודות אקדמיות, ולשם בדיוק הוא מכוון.

התוצאה לא קלה לצפייה, ויש בה סצינות קשות - למשל טבח בשירותים של כמה נערות לבנות וחוכמולוגיות, המתואר בידי דה-קוסטה בצורה וירטואוזית. אך הרבה מהרציחות מתרחשות מחוץ לטווח הראייה שלנו. עם ובלי קשר לכך, ולמרות הקטלוג שלו כסרט אימה, רוב הזמן "קנדימן" רחוק מלהבהיל או להקפיץ, וגם לא מנסה לעשות זאת.

תחת זאת, דה-קוסטה משתמשת בקרס של הקנדימן כדי להטיח בפרצופנו שלל הרהורים ורעיונות. המרכזי שבהם, לדעתי, הוא העיסוק במודחק. הסרט חוקר את השורשים של האגדה האורבנית, שההיסטוריה שלה היא גם ההיסטוריה של האלימות הגזעית בארצות הברית; ובכל פעם שאחת הדמויות עומדת מול המראה וקוראת בשמו של מי שאסור לומר את השם שלו, היא עושה משהו מסוכן ונועז עוד יותר - מישירה מבט אל העבר האלים של אמריקה, מעלה אותו באוב ומוציאה את כל השלדים מהארונות.

חוץ מכך ומן הסאטירה על עולם הגלריות, הסרט עוסק בשלל סוגיות נוספות - ג'נטריפיקציה, אלימות משטרתית, הקשר בין מעשיות ומציאות והייצוג של שחורים בתרבות הפופולרית. כמו הדמויות שצועקות "קנדימן" בקול רם, כך גם התסריט, הדואג לכך שישמעו את הרעיונות שלו למרחקים. העלילה מתרחשת בחשיכה, אבל האלגוריות ברורות כמו שמש בצהרי יום בהיר, וכיאה לשמו של הזוועתון, להבין כאן את הקשר בין המשל והנמשל קל כמו לחטוף סוכרייה מתינוק.

מסוגנן מדי. מתוך "קנדימן"(צילום: פורום פילם)

היו מי שהלינו על כך, אבל בעיני זה לא כל כך נורא - אחרי הכל, האם "הלוטוס הלבן" לא צועק את האלגוריות שלו? האם "מסעות גוליבר" לא עושה זאת? אם יש ל"קנדימן" בעיה, הרי שמבחינתי היא לא באשמת התסריט, אלא בגלל הדרך שבה מביאים אותו אל הבד.

תצוגת המשחק של יחיא עבדול־מטין השני בתפקיד הראשי; השימוש בצלליות נייר, שלבטח מועתק מסרט אימה קודם וטוב יותר, "הבבדוק"; הדרך שבה "קנדימן" משתמש בנופים של שיקגו; ובכלל, עבודת הבימוי של דה-קוסטה, תנועות המצלמה, העריכה והמוזיקה. הכל כאן מדיף מעודף ססגוניות, עודף מאמץ, ואפילו שחצנות וזחיחות. לרגע אין תחושה שהעלילה מתפתחת באופן אורגני, והסרט סובל מחוסר בהומור, חמלה או איזשהו רגש שיאזן את המונוטוניות ואת היומרה שלו. תחת זאת, הוא מתקדם באופן כבד, כמו ארוחה שיש בה טעם אחד בלבד.

לכל הפחות, זו ארוחה שעשויה מחומרי גלם מעניינים. "קנדימן" הוא אמנם ההפך מסוכרייה, ומדובר בחוויה לא פשוטה, אך היא בהחלט מעוררת מחשבה. זוהי מסוג היצירות שלאחר צפייה אחת בהן, אתה יודע שעוד ידברו עליהן ויעסקו בהן רבות. לסרט הזה היתה נקודה, והוא הצליח להעביר אותה. לנוכח תיבות הפנדורה שנפתחות כאן, גם האמיצים ביותר כבר לא יעזו לעמוד מול המראה ולהגיד קנדימן חמש פעמים.

  • קנדימן
  • ג'ורדן פיל

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully