ילד בן 17 ערף ראש של ילד אחר. הסרט המדהים הזה מנסה להבין למה

הסרט המופתי "ברונו רידאל", שערך את בכורתו בפסטיבל קאן לפני כחודש, מציג את סיפורו של נער צרפתי שביצע רצח מחריד ושרירותי בתחילת המאה הקודמת. בריאיון לרגל הקרנותיו בפסטיבל ירושלים, מסביר הבמאי שלו מה משך אותו לסיפור

אבנר שביט, קאן
23/08/2021
קטע מהסרט "ברונו רידאל" (פסטיבל קאן)

בתחילת המאה הקודמת, ילד צרפתי בן 17 בשם ברונו רידאל ערף את ראשו של ילד אחר, צעיר ממנו. הקורבן היה מקרי, ולרצח לא היה מניע. בניסיון להבין מה הניע אותו, החוקרים שבחנו את הרוצח הצעיר ביקשו ממנו לכתוב את קורות חייו עד המעשה המזוויע.

התוצאה היתה יומן באורך מאה עמודים, ועל הבסיס שלו יצר ונסן לה-פורט את הסרט העלילתי "ברונו רידאל". לפני חודש הוא ערך את הקרנת הבכורה העולמית שלו במסגרת פסטיבל קאן, והשבוע יערוך את הבכורה המקומית שלו בפסטיבל ירושלים, במה שככל הנראה גם תהיה ההזדמנות האחרונה לראותו כאן על מסך גדול.

מדובר בסרט יוצא דופן - חמור סבר, סגפני, פיוטי, קולנועי עד מאוד ועשוי ביד אמן. אילולא ידענו אחרת, היינו יכולים לחשוב שמדובר בקלאסיקה פרי ידיו של במאי אגדי בסדר הגודל של רובר ברסון. אך למעשה, מדובר בעבודת הביכורים של לה-פורט, בן 35 בסך הכל.

בריאיון שמתקיים לאחר הבכורה בריביירה לפני חודש, לה-פורט מתגלה כבחור חביב ומסביר פנים, ההפך המוחלט מן התכנים והאופי של סרטו. "גיליתי את הסיפור של ברונו רידאל בספר על רוצחים סדרתיים, אם כי הוא לא היה סדרתי, אלא רצח רק פעם אחת", מספר הבמאי.

"ריתקה אותי העובדה שהוא בחר להסגיר את עצמו לרשויות, אבל לא היתה בו שום חרטה. העיתונים באותה תקופה תיארו אותו כמפלצת, אבל ביומנים שלו גיליתי אדם שכל חייו ניסה להיאבק ביצריו האלימים. הוא לא היה גאה ברוע שבתוכו או אדיש לו, אלא נלחם בו, בחוסר הצלחה. עניין אותי לעסוק בסיפור שלו, כדי לגעת בשאלה רחבה יותר - האם יש לנו רצון חופשי, או שמא אנחנו קורבנות של גורלנו? האם אנחנו יכולים להכניע את מה שאנחנו, עמוק בתוכנו?"

עוד בוואלה!

היה שווה לחכות: ההמלצות הלוהטות לפסטיבל הקולנוע ירושלים

לכתבה המלאה
"לאונן היה כמו לנשום או לאכול". מתוך "ברונו רידאל"(צילום: פסטיבל קאן)

ברונו רידאל היה פרח כמורה, שגדל בעיירה צרפתית קטנה. הוא סבל מן הרקע הסוציו-אקונומי הנמוך שלו, מן הנורמות של התקופה, מבדידות ומתסכול, וגם מתסבוכים מיניים - הוא אונן בכפייתיות. "האוננות אצלו היתה נטולת מיניות", אומר הבמאי. "זה היה מבחינתנו צורך. לאונן היה כמו לנשום או לאכול. צילמתי את מעשי האוננות שלו באופן מכני, בלי טיפת ארוטיקה".

זה בכל זאת סיפור סנסציוני למדי, איך זה שאף אחד לא הביא אותו אל הבד במשך מאה שנה?

"אני חושב שהסיפור של ברונו נבלע בידי סיפורים של פושעים מפורסמים יותר. חוץ מזה, אני מניח שגם אם היו אנשי קולנוע שנחשפו לסיפור הזה, הם אמרו לעצמם שלא יהיה קל להרים הפקה על ילד שאונן באובססיביות וערף ראש של ילד אחר".

קשה לדבר על "ברונו רידאל" ולא לחשוב על סרט צרפתי קלאסי משנות השבעים - "אני פייר ריבייר, שחטתי את אמי, אחותי ואחי", שכמשתמע משמו, מבוסס אף הוא על מקרה אמיתי של צעיר מן הפרובינציה שהיה אחראי לרצח מחריד.

"הקלאסיקה הזו מנעה ממני לעשות את הסרט שלי במשך זמן מה, כי שאלתי את עצמי מה הטעם לעשות משהו שעלול להיראות כמו ניסיון לחקות את יצירת המופת הזו", אומר לה-פורט. "עם הזמן, הבנתי שקווי הדימיון בין פייר וברונו שטחיים למדי. הם היו שתי דמויות שונות לחלוטין. פייר נחשב ל'משוגע הכפר' הרבה לפני הרצח, והיו סימנים מקדימים לטירוף שלו - ברונו היה מתחת לראדר. פייר רצה לשחוט קורבנות ספציפיים, ובמקרה של ברונו הרצח היה רנדומלי יותר. אצל ברונו היה את העניין של המיניות, שבכלל לא היה קיים אצל פייר, וכך הלאה".

עוד בוואלה!

הוא היה הילד הכי יפה בעולם - וזה מה שהרס לו את החיים

לכתבה המלאה
"רציתי שהצופים יבינו כלפי מי הם חשים אמפטיה". מתוך "ברונו רידאל"(צילום: פסטיבל קאן)

שלושה שחקנים שונים מגלמים את דמותו של רידאל, כל אחד בשלב שונה של ילדותו ונעוריו. "בכוונה בחרתי ילדים שיהיו שונים ככל האפשר מן הדמות שלו", הוא אומר. "הנטייה הטבעית היתה ללהק ילדים מופנמים, ביישנים ומיוסרים כמוהו, אבל רציתי דווקא את ההפך מכך, כדי שיהיה להם קל לשמור על הריחוק ממנו, וכל הזמן להזכיר לעצמם 'אנחנו לא ברונו רידאל'. בזמן הצילומים הייתי קשוב אליהם, אבל מצד אחר גם הקפדתי לא לפנק אותם ולא להיענות לכל גחמה שלהם. הכלל האתי הכי חשוב היה לא לעשות שום מניפולציה. צילמתי לפי מה שכתבתי בתסריט, וערכתי לפי מה שצילמנו. לילדים לא חיכו שום הפתעות".

בדיוק קראתי את "היו זמנים בהוליווד" של טרנטינו, ויש שם כמה עמודים על רצח של חזיר. גם בסרט שלך יש. למה הסצינה הזו היתה חשובה לך?

"לפי היומנים, זה רגע חשוב מאוד במסלול של ברונו. זה הרגע שבו נוצר אצלו הקליק בראש, שגרם לו להבין איזה כוח יש בידיים של מי שמבצע רצח, וזה הרגע שבו הוא התחיל להימשך למעשה הזה. מצד אחר, זה רגע מעניין גם בגלל התגובה של ברונו: ברגע שהוא ראה את הדם של החזיר, הוא ברח. היית מצפה שרוצח לעתיד יאהב דם, אבל התגובה שלו היתה אחרת".

"ברונו הוא אוסף של סתירות, וזה מה שמעניין בו. היינו חושבים שיענה חיות וייהנה מרצח של חזיר, אבל הוא דווקא בורח למראה שחיטה שלו. ברונו לא היה סתם מפלצת קרה. הוא היה מורכב, ומדי פעם ידע לגלות אמפטיה. הצרה היתה שאם לא גילה אמפטיה כלפי מישהו - הוא היה מסוגל לעשות מעשה קיצוני".

למה בחרת לשחזר את המעשה הקיצוני הזה ולהציג אותו בפירוט גרפי?

"היה לי ברור מההתחלה שאהיה חייב להראות את סצינת הרצח. ברונו פינטז כל חייו על הרגע הזה ונאבק בפנטזיה הזו. כל חייו הסתובבו סביב הרצח. אין טעם לעסוק בסיפור שלו בלי להראות את הרגע שחיכה לו כל כך. היה לי חשוב להראות את הרצח בפירוט גרפי, כדי שהצופים יידעו בדיוק מה ברונו עשה, ואם חשו אמפטיה כלפיו במהלך הסרט - שיבינו בדיוק ביחס למי הם הפנו את האמפטיה הזו".

עוד בוואלה!

"כל הזמן שואלים אותי למה אני לא מחייכת. אני פשוט לא אוהבת את השיניים שלי"

לכתבה המלאה
מקאן לירושלים. מתוך "ברונו רידאל"(צילום: פסטיבל קאן)

בהקרנה בה נכחתי, האולם היה מלא, ואף אחד לא יצא באמצע ואפילו לא צייץ - לא במהלך הסצינה הזו, ולא לאורך הסרט.

"אני לא חושב שזה סרט פרובוקטיבי, אבל אחת מנשות יחסי הציבור בקאן אמרה לי 'קח בחשבון שאולי יהיה סקנדל, שאולי מישהו יעזוב את האולם בטריקת דלת', אז קצת פחדתי. לשמחתי, זה לא קרה. אנשים הבינו את הסרט וקיבלו אותו, וזה גרם לי לחוש גאווה. מצד אחר, תזכור שהוא מוקרן כאן במסגרת 'שבוע המבקרים', שמוקדשת לסרטים של במאים שזה הסרט הראשון או השני שלהם, וקהל שבא לראות סרטי ביכורים מורכב בדרך כלל משוחרי קולנוע מיטיבי לכת שמחפשים אתגרים".

הרגע האהוב עליי בסרט הוא בכלל בפרופיל נמוך הרבה יותר - שוט של ברונו מביט בחלון מתא הכלא שלו. הרגע הזה הזכיר לי כמה כוח יש במצלמה, מה היא יכולה לייצר גם מן המראות הפשוטים ביותר, ולמה אני אוהב קולנוע.

"אני כל כך שמח שאתה אומר את כל זה. הרגע הזה הוא גם השוט האהוב עליי. על פניו, מה אני כבר מצלם פה - חלון? לכאורה, זה כלום. למעשה, יש פה כל כך הרבה. החלון הזה מסמל את הקו המפריד מכאן והלאה בינו לעולם, את החיים שכבר לא יחיה ואת האנשים שכבר לא יראה. מבחינתי זה הרגע הכי טהור בסרט".

סרט קשוח, במאי נחמד. ונסן לה-פורט(צילום: קטיה מרטינס)

איך היתה חווית הקריאה ביומנים של ברונו?

"שמרתי על השפה שלו. זו צרפתית מיושנת למדי, ובעיקר מאוד מנומסת. רואים עד כמה ברונו היה תלמיד טוב. הוא כתב בטון צלול ובוגר, שהפתיע אותי. כשאני הייתי בגילו, הייתי בוסרי הרבה יותר. היתה לו יכולת אנליטית גבוהה, גם לגבי ההפרעות שלו עצמו. בתחילה, הכתיבה שלו היתה קורקטית, אבל מעמוד לעמוד, היא נהיתה יותר ויותר ספרותית, ואתה לא מרגיש שאתה קורא יומן, אלא רומן שכתב סופר".

אם היית יכול לשאול את ברונו שאלה אחת, מה היית שואל?

"הוא מת בגיל 33, והנסיבות לא ברורות. הייתי שמח להבין מה הביא למותו, ובמקרה שהתאבד - הייתי רוצה לדעת למה החליט לשים קץ לחייו, אחרי שכל החיים הצליח לדכא את הנטיות האובדניות שלו".

"ברונו רידאל" יוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים בשבת 28.8 ב-20:00, בשני 30.8 ב-18:45 ובשבת 4.9 ב-16:30. להזמנת כרטיסים ראו האתר הרשמי.

  • פסטיבל ירושלים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully