כשהעיניים שקועות עמוק בתוך חלום כהה, אסף אמדורסקי מתעקש על השמיים הכחולים

באלבום החדש של אסף אמדורסקי שיצא השבוע, "432", אפשר למצוא שיר בשם "עד שנישרף". הוא מזמין שם מישהי לצאת איתו לחופש בדרכים, עם שורות כמו "אל תלכי לעבודה, אל תודיעי שאת לא חוזרת. לא מחר ולא אף פעם. תשאירי את החדר כמו שהוא, ואל תיקחי איתנו שום דבר מלבד אוויר". אם זה מזכיר לכם שירים ישנים שלו, כמו "רכבת לצפון" ("קחי רק תיק עם כמה בגדים") או את "סיני" (אולי ניסע בטרמפים לסיני, בלי להודיע לאף אחד") - זה לא במקרה: אותו רעיון של חופש עם התנתקות מוחלטת שהיה בשירים האלה התגלגל עכשיו לכדי אלבום שלם, בדיוק בזמן לחגים ולחופשות של סוף הקיץ, בדיוק כשכבר אי אפשר יותר לנשום.

ההפקות האלקטרוניות המשוכללות של אמדורסקי לא מצאו את דרכן אל האלבום הזה. ב-"432" - אלבום קטן, שמונה שירים בסך הכל - הוא אינטימי מתמיד בתוכן ובצורה, שר בשקט אל העולם שירים שנבנים מתוך פריטות על גיטרה. ב-"מה שאתה רואה עכשיו" וב"כל הצבעים" הוא מתרגש לגלות את העולם ואת הטבע מחדש, ללא מסכים; בשירים הבאים, "עד שנישרף" ו-"צל של תוכי" הוא נואש לחופש; ואילו סופו של האלבום מוקדש לאהבה שנאבקת בשגרה השוחקת. בחבילה האחרונה אפשר למצוא את הסינגל הקצבי יחסית "פלא" ("אני חייב לצאת"), ואת שיר הפרידה הצובט "ג'וזפין", אולי היפה ביותר באלבום. הכל מתחבר לרצף נעים ועדין שהריפיט יפה לו.

אם אתם פנויים רק לשיר אחד, תוכלו למצוא את כל הדי.אן.איי של "432" בשיר הסוגר, "משהו שונה בך" (שמתכתב במשהו עם "יש בך" של החברים של נטאשה). זה בעצם שיר שחצוי לשניים: חלקו הראשון, שבנוי על גיטרה אקוסטית, הוא שיר אהבה אפל שמתחזה לבלדת טבע, וצריך לקלף אותו קצת כדי לרדת לעומקו; בחלק השני עולה סינתיסייזר נוגה, שובר לב, שממלא הכל, ויחד איתו שורות על התבודדות, וזוגיות שבוחרים בה "לא מתוך הרגל".

אמדורסקי הזועם, שמאז פרוץ משבר הקורונה זוהה עם ההפגנות בבלפור - לא הטמיע באלבום הזה רמזים לפעילות הזאת. ממילא, להוציא הבלחות בודדות, הוא נמנע מלעסוק בנושאים האלה בשירים שלו לאורך רוב הקריירה שלו. ובכל זאת, אולי האלבום הזה דווקא כן מגיב לאיזשהו סנטימנט שקיים כרגע - המיצוי של הבידוד, השאיפה להימלט מהקרב המיותר התורן ברשת, והכמיהה לשקט הרחק מהעיר, הכי רחוק משאפשר מהאורבניות הצועקת של "מנועים שקטים", למשל.

התשובה מסתתרת במהופך: היו לו, לאמדורסקי, כבר אלבומים מטלטלים יותר ויומרניים יותר בעבר או המנונים יותר קולעים, אבל דווקא במימדיו הצנועים יוצא ב-"432" משהו מאוד ישיר ועדין, נקי ממניירות, דווקא בתקופה שהולכת ונעשית יותר ויותר רועשת. לכן מדובר בכל זאת באלבום מחאה: כשהעיניים שקועות עמוק בתוך חלום כהה, האלבום הזה מתעקש על השמיים הכחולים.

אוהבי רוק ישראלי שגיל ההתבגרות שלהם חפף את העשור הראשון של שנות ה-2000 זוכרים היטב את אינפקציה - תופעה קיצונית למדי: להקת רוק כבד וירטואוזית, שהרפרטואר שלה מלא בפרודיות שחורות על ז'אנרים אחרים, טקסטים אינפנטיליים ומלאי נונסנס על נושאים דווקא לא כל כך מצחיקים, ושלל המנונים. הלהקה התפרקה אחרי שני אלבומים, אבל חזרה לסיבוב הופעות אחד נהדר לפני כמה שנים. כמה מחבריה נדדו בין להקות אחרות, כמו "איטליז" הפרוגית, "לא" האוונגרדית או אפילו "מרסדס בנד".

מנהיג וסולן הלהקה ניר טרטר, שהכריז על עצמו באחד משיריה כזמר הכי טוב בעולם, אסף בינתיים חומרים, ועכשיו הוא מגיע עם אלבום בכורה שנושא את שמו, עם עזרה משותפו משכבר ללהקה האם גיא בן שיטרית ושל המפיקים אור בהיר (איטליז) וברוך בן יצחק (רוקפור), שגם הפיק את אלבום הבכורה של אינפקציה.

מי שאוהב את ערכי המותג - ימצא אותם גם כאן, עם שירים על עב"ם מתולתל ורצחני ("ישראל"), גרסת הטיפול הפסיכולוגי ל"אלטעזאכן" ("עצור"), שיר הודיה על הנס שנגרם בזכות השנ"צ שלא קרה ("ברוך השם"), הרבה צעקות של כעס והרבה כיף. עם אנשים שמתמחים בנונסנס צריך לחשוד בכל מה שנחזה לאמירה, ובכל זאת השיר הכי יפה באלבום, "עורה אחי התאום", קורא להתעורר, ובכן - עם אלף קריצות כמובן - כי הגענו לסדום. בזכות מלודיה כובשת, הזמזום מובטח על הלשון.