לפני שבוע התבשרנו שבשבעת הימים הבאים קניה ווסט ודרייק יוציאו אלבומים חדשים. עולם המוזיקה חגג. כששני הראפרים המובילים בעולם מוציאים יצירות חדשות כמעט במקביל, זה ללא ספק אירוע מרעיש.
בטוויסט מופרע בעלילה, אותו השבוע זימן לנו, משום מקום, חדשות מוזיקליות הרבה יותר פומפוזיות. אבבא, להקת הפופ הגדולה בהיסטוריה, שחררה ביום חמישי שני שירים חדשים, הראשונים שהקליטה מאז שהתפרקה לפני ארבעים שנים. והשירים האלו הם לא הסוף. חוץ ממופע הולוגרמות גרנדיוזי, הלהקה משוודיה גם הקליטה אלבום מלא שיראה אור בעוד חודשיים. פתאום הידיעה על ההוצאות של ווסט ודרייק הפכה מביג ניוז ל-meh.
בזמן אמת אבבא היתה בחוד החנית של כל מה שקשור לסאונד והפקה. בני וביורן, הגברים בהרכב, היו עם היד על הדופק ותהליך היצירה שלהם היה פרפקציוניסטי ברמות שקשה לנו להבין היום, בעידן המחשבים. ארבעים השנים שעברו הביאו איתם מהפכות מוזיקליות בכל התחומים, והחזרה של אבבא סיקרנה כדי להבין איפה הלהקה, שנשמעה כמו הדבר הכי נוצץ בשנות השבעים, תמצא את עצמה היום. אבל מי שציפה שהם יחזרו עם שיר עדכני לימינו בסטייל שלו, התאכזב. ביורן ובני הלכו אל מחוזות הבטוח והוציאו שני שירים שעל פניו נשמעים כאילו הם הוקלטו בזמן הפעילות של הלהקה ולא ב-2021.
ובכל זאת, הדברים לא לגמרי ככה. לציבור הרחב זה אולי ישמע שבלדה כמו "I Still Have Faith In You" היתה יכולה להיות הסינגל הבא שהוציאו אחרי "The Winner Takes it All", אבל למעריצים השרופים ברור שלא.
הסגנון אותו סגנון וזה מקסים, אבל הניואנסים מלמדים אותנו שאבבא במקום אחר. אבבא נגמרה בכעס. השירים של הלהקה מסוף הדרך היו ביטוי של הגירושין של שני הזוגות שהרכיבו את ההרכב. קטעים כמו "המנצח זוכה בהכל", "One of Us" ו-"The Day Before You Came" האלמותיים היו ביטוי לכאב שבסוף האהבה, בשברון של החלום של החיים המערביים, בהרס המשפחה שמביאים איתם הגירושין.
אבל מאז עברו ארבעה עשורים וכולם כבר במקום אחר. מה שנגמר כטעון מאוד, נשמע עכשיו אחרת. פרידה ואנייטה שרות בשני השירים שיצאו בצורה שונה. הן נשמעות רגועות, מפויסות, חכמות ומעל הכל - מבוגרות.
את "I Still Have Faith" מובילה פרידה. בגיל 75 היא מחזיקה בצורה מרשימה את הבלדה, שנמשכת קצת יותר מחמש דקות. השיר הוא סוג של הצהרת כוונות של הקאמבק הזה. המילים מספרות על השלמה, על חברות, על ביחד. כאילו לסכם את פרקי הפרק הקודם ולהודיע שהתחיל פרק חדש. פרידה, בניגוד לעבר, לא מקפידה על המבטא. בסבנטיז, בני וביורן היו מקליטים אותה ואת אנייטה אין ספור טייקים, רק כדי שהאנגלית שלהן תשמע מושלמת. הפעם, כך נראה, ויתרו על זה. המבטא הסקנדינבי צץ כמעט בכל משפט, והאמת היא שזה בסדר ואפילו יותר מכך - אמיתי.
מוזיקלית, אבבא בנו את הקטע בצורה מרתקת. בהתחלה ישנם ברקע רק כינורות, פסנתר והקול של פרידה, אבל אחרי שתי דקות, זמן נצח ביצירות הפופ של היום, מתחילים להצטרף עוד ועוד אלמנטים לשיר. בהתחלה זה הליווי של הזמרת השניה אנייטה. ואז זה תופים. ואז גיטרות. ופתאום הכל הופך מבלדה בסגנון דיסני למשהו גדול מהחיים. סינתים, חלילי צד, הכל נכנס לחגיגה, והעומס הזה מצליח לשאוב, עד לסוף שחוזר למינוריות.
השיר השני שיצא, "Don't Shut Me Down" יתקבל כנראה יותר טוב מהבלדה. מדובר בקטע פופ קליל, ואם "I Still Have Faith" מתחבר יותר לתקופה האפלה של סוף הקריירה שלהם, "Don't Shut Me" משויך סגנונית יותר לאמצע הסבנטיז, לתקופה של "Mama Mia", "S.O.S" או "צ'יקיטיטה".
את השיר מובילה אנייטה והוא מספר סיפור פשוט על אישה שבתחילה ממתינה בפארק לאהוב לשעבר שיגיע. האישה מתארת את תחושותיה בצורה שכתובה בצורה מפעימה, מדגיש את הכוח האדיר שהיא מבטאת כמישהי בוגרת, ביחד עם תיאורי המרחב הציוריים. מאוד אירופה הקלאסית. "Don't Shut Me Down" הוא שיר שתחנות רדיו יכולות לאהוב. לא כאלה שמנגנות רק את כוכבי השעה. שם לקאמבק של אבבא אין מקום. אבל תחנות שמשלבות חדש וישן, סטייל גלגלצ, צריכות למות עליו.
הרבה שאלות פילוסופיות עולות מהקאמבק הזה, וקשה ממש לענות עליהן. האם האיחוד הזה פוגע במיתוס? יכול להיות שכן, יכול להיות שדווקא ההפך הוא הנכון והאיחוד דווקא יעצים אותו. כרגע מדובר בשני שירים שמצליחים לשחזר סאונד ותחושה של לפני 40-50 שנים. לכאורה דבר פשוט, אבל בעצם ממש לא. תחשבו על זה: אם אמנים אחרים בגילם, כמו בוב דילן או פול מקרטני, היו מצליחים ליצור מוזיקה שנשמעת כמו זו שעשו לפני ארבע-חמש עשורים, בטח היינו מאושרים.
בינתיים, יש לנו עוד אלבום שלם של אבבא בדרך והרבה מאוד אנשים ממש מתרגשים. גם אני. אני אשכרה כותב ביקורת על מוזיקה חדשה של אבבא.