הימים הם עשרת ימי תשובה, הזדמנות טובה בשביל כל בית ישראל להתכנס לחשבון נפש ובשביל דני ויעל להתגונן מפני מבקרים. כצפוי, הפרק של אתמול לא תורם לנו הרבה מלבד האימג' המדומיין של דני הפסיכולוג בשורטס, לכן נעשה גם אנחנו כמו המומחים ונקדיש את הטור הזה לפרקים הקודמים.
שני המאדרפאקרית מתחילה לשחק את המשחק. לאחר שיחה קשה אצל דני הפסיכולוג, היא עושה מהפך של 180 מעלות מהסבתא עץ של פוקהונטס לקורל, 22, "עוד לא נולד הגבר שיפגע בי". כלו כל הקיצין. מימיה עכרו, עליה נשרו, אדמתה יבשה ושאר דימויי טבע שנועדו להיאמר בקול נמוך ואוורירי. גם אנחנו התחלנו לתלוש שיער למראה ההכלה הזו, "עד ביטול עצמי", כמו שהיטיבה יעל לנסח.
שני מפצלת את החדרים ויוצאת מהבית מוקדם למחרת בבוקר, מה שמכה את דני בתדהמה, משום מה, כאילו לא ניצל כל רגע עד כה לגלגול עיניים, אנחות סבל והקנטות של בת זוגו. זה לא שהיא כל כך עפה על דני כמו שהיא מוכנה לתת צ'אנס לתהליך, והוא, מהרגע הראשון - לא. פשוט לא.
זה משהו שרואים אצל הרבה גברים ב"חתונמי" - הם מצפים לניצוץ נורא מוקדם. גם יעל אומרת את זה, במילים קצת אחרות, בריאיון שפורסם כאן השבוע. אנחנו, הנשים, מוכנות יותר לתת צ'אנס גם למה שלא נראה להיט בטוח מהרגע הראשון. ואולי אפילו עוד צ'אנס. או שלושים. גם אם הוא יורד על כל אלמנט בדמותך, נגיד.
דני מאשים את זוגתו באימפולסיביות והיא, יש לומר, עונה לו די יפה. אולי אפילו יפה מדי. יש בה משהו כל כך רהוט ומסודר, שלפעמים הרגשות שלה לא עוברים החוצה, ומסר שהתפרש על פני מונולוג שלם יכול היה לעבור מהר וחד יותר במילים כמו: "נשששמה, דפדף, הבאת לי עצבים". תני לקורל שבך לצאת, תאמיני לי. פשוט תני לה.
שני מתחילה לתת מקום לאגו שלה, והגיע הזמן, כי אין אדם בעולם שעשוי רק מפכפוך נחלים. כרגע, המחאה עדיין יוצאת לה בפאסיב אגרסיב, שהמומחים מפרשים כקריעה בין הצורך לטפל ולהכיל ובין הצורך לעמוד על שלה. בעיניי, העמדה המכילה נוחה לה. דווקא שם היא מרגישה חזקה. כשהיא עומדת על שלה, היא נאלצת להודות שיש לה אגו בכלל, שהיא בשר ודם ולא ישות מיסטית עשויה ערפל סגלגל. לכן היא גם מכחישה שנפגעה, ובאמת, לא מפתה במיוחד להיחשף רגשית מול אדם שצחוק סרקסטי ומתנשא הוא הבעת הבסיס שלו.
הם מנסים "להקליל", פועל שאם יש צורך לנקוט בשמו סימן ששום דבר לא יוקלל, ויוצאים לפגוש חברים של שני, מה שהיא מכנה "דייט כיף בתל אביב" וכולל הטחות אמת קשות בדני מכלל הסובבים. בעוד חברה של שני הולכת על קריאת העידוד הקלאסית, "יאללההה כולה 42 יוםםםם", נצר, שליח ה' מסתורי בדמות ידיד של שני מרביץ בדני דבר תורה של ממש. תגידו, מי זה המלך הזה? למה הוא לא חתן בתכנית? איזה בחור, איזה ספיצ'. הוא מצליח לעודד את דני השבור לפתוח את לבו לשני, והשניים ממשיכים לעוד ערב פרסי ללא תחתית.
טוענים שגוף האדם עשוי מ-70% מים, אבל שני עשויה מ-70% פולקלור. דרכה גילינו שאין דבר שאין לו גרסה פרסית, כולל גלידה. זה המקום הבטוח שאליו היא בורחת, כמו לדימויי הטבע, כדי לא לדבר על עצמה באופן אישי. אם את תמיד חלק מתרבות, חלק מטבע, חלק מהשלם - את משוחררת מקיום עצמאי. כמה לא נגיש, ככה נוח. מתחת לזה, מובן שמבעבעים בה רגשות, אבל אסור לדבר עליהם. זה מלחיץ את דני, לחץ מובן.
בשני הפרקים האחרונים התחלתי להיפתח ולראות גם את הצד שלו. בעיני רוחו, הוא רואה עשרות זוגות עיניים אדומות מקיפים אותו, פוקדים עליו להתאהב תכף ומיד בשני, אישה שאיננו מבין. היא מדברת על מסרים כפולים מצדו, אבל מנקודת מבטו של דני, היא שולחת כאלה בעצמה. מצד אחד, היא מעודדת אותו להיפתח לאפשרות של קשר ביניהם, ומצד שני - שלא ישלה אותה עד שהוא "לא שם". מבלבל, אחושלוקי מבלבל.
דני הפסיכולוג נותן סימנים בשני סוגי מגע: "שפה של רוך, ושפה של תשוקה". החלוקה הזו מעניינת, אבל בפועל, קשה לצייר קו ברור בין שתי השפות, ולפעמים האחת מובילה לאחרת. לפעמים זוג מגלה את הרוך דרך התשוקה, ולפעמים להיפך, ולפעמים מוצאים שיש את האחד והשני חסר.
כך או כך, עד ששני זרים נהיים "שם" הם עוברים כמה שלבים מטופשים למראה ובמהלכם עושים חיקוי של זוג במטרה להפוך לאחד כזה; מחזיקים ידיים, מסתכלים בעיניים, הולכים לסרט. "אחר המעשים נמשכים הלבבות", מצטטים לגמרי במקרה וללא התערבות עריכתית שני גברים בפרק הזה. דני רוצה להעיר את רגשותיו. מאוד. למעשה, הוא מתאמץ להעיר אותם כל כך חזק שהוא נקלע לעצירות רגשית.
החבר המלך אומר לו, אהבה היא לא המטרה. לא. קודם כל תכירו. וזה, בעצם, מה ששני ניסתה להגיד לו כל הזמן. היא כבר לא חולמת על אהבה גדולה, אלא שדני בסך הכל יצליח לצאת מעצמו קצת כדי לראות אותה. אפשר להגיד הרבה דברים על הדרך שלה, אבל בשורה התחתונה - זה עובד לה. הכאפה הקורלית שלה מעירה אותו, ודני מבין שהרחמים העצמיים שלו לא יכולים להמשיך לבוא על חשבונה.
מה שכן נמשך זה מסע המתנות של קארין על מזחלת השלג, או אם תרצו, פרויקט "לתת" לאיתמר. הפעם היא לוקחת אותו למשחק כדורסל, משם הם ממשיכים לבקר את משפחתו, וקארין מנצלת את ההזדמנות כדי לתת לפעוטות פלטות איפור שלעולם לא יהיו בתקציב שלי. אנחנו אוהבים לעקם אף על אנשים שמבטאים אהבה בכסף, אבל למען האמת, מעולם לא היה לי מספיק כסף להתנסות בזה. רעיונית, אני דווקא תומכת. לתרומות נוספות לאיתמר לחצו ב.ו.ב.ל.ה.
אז מתי מתחילה הבעיה? כשמתנות מגיעות במקום חום וקרבה כדרך בלעדית להפגנת חיבה. יעל, שמפציצה הפעם בתובנות חדות, מייעצת לקארין בפשטות להירגע מהפרויקט. לא צריך את כל זה. אינטימיות, היא אומרת, נמצאת בפרטים הקטנים, לא במחוות הגרנדיוזיות. מה שהיא לא אומרת ולא יכולה, זה שלאיתמר בכלל לא מגיע כל הפסטיבל הזה, כי הוא דוש. בדיעבד, הידיעה שיעל מכרה אותו לקארין כ"נסיך מהאגדות" נשמעת אפילו דפוקה יותר.
איתמר לכאורה לוקח את הביקורת של קארין לתשומת לבו. הוא מתחיל להרים לה מול החברים והמשפחה, ומנתב את יצר הכתישה לאפיקים אחרים. אחרי שפתח מולה במכונית "בקטע טוב" שזה השלב ביחסים שבו הוא נס על נפשו, לא מתאים לו שקארין מתעניינת. "אל תתעמקי בזה, כי זה לא נעים לי", הוא חותך. וואלה יופי. התירוץ הקבוע של איתמר לדיסטנס זה שהוא עבר פרידה קשה, אירוע שנראה כי לתחושתו מזכה אותו בספוט ב"סליחה על השאלה". מי אתם, אנשים שעברו פרידה קשה? מה, אתם מסתובבים בינינו? וואו, תודה על הכנות, מדהים מה עברתם בחיים.
סנטה קלאוס הבת רואה את כל זה אבל האהבה מסמאת את עיניה - מבחינתה איתמר הוא הבחור שלמענו תיסע למידברן, הקרבה קיצונית אם תשאלו אותי, ולא רק ממי שמחדשת מייקאפ פעמיים ביום. אף אדם בגיר לא אמור לשלם כסף על נופש באבק, בטח שלא מאות שקלים. אם בכל זאת לנסוע, אחותי, לפחות לא עם איתמר. גם כי ברור לך שהוא יהפוך את שניכם לחברים של טיפוסים שלא היית רוצה איתם שום ממשק, וגם כי אלמלא המצלמות, בשלב הזה הוא לא רק היה חותך אלא בגוסטינג.
ואם בטיפוסים חברותיים עסקינן, בואו נדבר רגע על מיליון הדולר הראשון לפני גיל 30, שי. חיוביות היא תכונה חיובית בגדול, אבל גם ממנה אנו למדים שיכול להיות יותר מדי. "כבר בשיחה ראשונית הבנו שיש על מה לעבוד, רמת פתיחות מטורפת", מחייך שי לדני בעוד הדס חופרת בור בהשראת המחבלים הנמלטים. שני הגברים ממשיכים לדבר אבל היא כבר מזמן לא שם.
ישנם קווי דמיון בין ההתנהגות של הדס לזו של דני החתן, אבל בניגוד אליו, היא מעוררת בי אמפתיה. אולי כי אני רואה את המאמץ הכביר, העילאי והכושל להיות נחמדה אליו, למרות שאף נים בגופה לא יכול לשאת את נוכחותו. ובניסיון לפתוח דף חדש, היא בוחרת בית שבו יהיה לה מספיק ספייס והוא יגור במרתף של הארי פוטר.
הדגיגים הנוגים מעיין ועמרי יוצאים לטיול טרקטורונים בדיוק במקביל לאיתמר, שוב, באופן ספונטני לגמרי. בחיק הטבע, מעיין מגישה לעמרי מכתב אהבה שהוא מקריא כמו הוראות מאיקאה ומסכם: "לחם הצגה". בשלב הזה אני מתחילה לתהות האם יצליחו לגשר על הפערים ביניהם, שהם כאמור הפערים שבין אישה לרובוט. אולי, למרות החיוכים והחנחונים, עמרי באמת לא מרגיש שם מספיק, או לא מחויב מספיק. משהו, מצדו, לא מספיק.
בשניים האלה תליתי עד כה הכי הרבה תקוות העונה, אבל מי יודע, אולי הישועה תגיע מהיפה והחיה ניצן ומנו, או מזוג דיבוקי הפעוטות שנכנסו בגופי מבוגרים - עינת ולירון. גם אם ניוותר בלא כלום, הבה נזכור שלא זוגיות מאושרת היא צורתה היחידה של הצלחה, אלא גם התהליך האישי וההתמודדות עם אתגרים או משהו כזה שפסיכולוגים אומרים לך רק אחרי כישלון צורב.