עוד לא השתקמנו מטראומת קארין ואיתמר, והנה מנחיתה עלינו "חתונמי" יום כיף במרפאת שיניים בחסות מעיין ועמרי. אבל לפני הכל, פורפליי. לאות מזל, או אהבה, או לא יודעת מה - אני באמת לא יודעת מה זה הפטיש הזה לדגים - מעיין מצרפת לדג, שהייתי בטוחה שמת כבר, חברה דגיגה. עכשיו שניהם יוכלו לכלות זה לזה את שארית החמצן הנותר בחלל הקלסטרופובי, וגם הדגים.
היום ממשיך להאיר להם פנים כשעמרי מזמין אותה לעזור לו לבחור ספה לדירתם, אך כל זה מראית עין; לבסוף הוא מתגנב מאחורי גבה של מעיין ובוחר ספה אחרת. מי היה מאמין שיזלזל בבחירה שלה אחרי שעקץ אותה בחנות בכל הזדמנות אפשרית? עמרי, שלא מודע לאכזבה של מעיין, מפתיע אותה ביום כיף ב - נכון מאוד - מרפאת השיניים שלו.
ברגע זה, יחשוב הצופה ההדיוט, "טוב, זה מוזר, אבל הוא בטח לא יעשה לה טיפול שיניים", אלא ש"חתונמי" כאן כדי להגשים לנו את כל הסיוטים. זו צריכה להיות בעצם לשון הפרסומת של קשת 12 בין קטעי השידור: ספרו לנו מה הפחד הקמאי ביותר שלכם מזוגיות ובכלל, וקבלו שיקוף מבעית. עמרי מצדו מופתע שהיא לא מכירה לו תודה על התפנוק, שהרי כל אישה חולמת לשמוע מגבר את המילים "נעשה לך הלבנה". בדייט הבא, חוקן.
אמנם יש סקס אפיל בידיעה שתוכלי לעצור את הסשן רק בהרמת יד שמאל, אבל אם כבר, תעשה את זה כמו שצריך ותביא חבלים ושעווה. אף אחת לא רוצה שבן הזוג שלה יחפור לה בחניכיים, בטח שלא לעיני מצלמות. ובזאת אני זועקת להפקה ולשמיים: מזלכם שעבר יום כיפור, כי יש לכם שנה לכפר על הקלואוז-אפים ללוע.
עמרי מבחין שמשהו מפריע למעיין, ומשהו אכן מפריע, אבל דווקא לא סצנת האימה שצלחנו זה עתה - היא טרודה בעניין הספה. על רקע משבר הזה הם נפגשים אצל דני הפסיכולוג, שם מעיין מפצירה בעמרי שלא לטפח בה תקוות שווא. אם הוא לא רואה אותם כשותפים לחיים, שלא ישגע לה את הראס ולא יוציא אותה מהוואנזי, בטח לא בלילה, בטח לא בשביל חנות רהיטים.
והרי הספה היא משל - כפי שלמדנו ב"חזרות" - משל לזוגיות ושברה. לתפיסתה של מעיין, עמרי לא באמת זוגי איתה. עמרי מודה שהוא לא שם מבחינה רגשית ואחר כך מחבק אותה, דבר שגברים ב"חתונמי" עושים, מסתבר. גם הוא וגם איתמר סובלים מתסמונת "אני לא רוצה אותך, עכשיו בואי כפרה", שמותירה את בנות זוגם מבולבלות גם לאחר שסיפקו, לכאורה, הצהרת כוונות ברורה.
ואם בבהירות עסקינן, נקפוץ במעבר חד להדס - אישה ברורה מאוד שבן זוגה מתעקש לא להבין. הצבע אזל מפניה, עיניה טרוטות וחרף כל זה היא מחליטה להשלים עם המצב החדש, לובשת חיוך חלול שמכיר רק מי ששב משדה הקרב. לראשונה היא מחליטה לענוד את הטבעת ומתעקשת לשכנע את עצמה ששי בסדר, אבל לצערה, שי לא עוזר לה בזה. "היא עקשנית, היא עקשנית מאוד", הוא מתגרה בה בנוכחותה במטרה להצחיק, ממש כמו בפעם הקודמת שעשה את זה ולא הצליח. מתחשק לי לשלוח לה מסוק חילוץ.
"מקסים, ממש חנות נעליים", מפטירה הדס בזמן שהיא מנסה לנקות את חדרו של שי, שרואה בזה זמן מתאים לענטז לפניה לצלילי שאקירה. מי שנמצאת בזוגיות יודעת שזה הרגע שבו את מפקידה את המטאטא בזעף ביד בן הזוג, והיא אכן עושה את זה, מה ששי מפרש בטעות לפני המצלמות כבדיחות הדעת. בעצם, ככה נשמעת בערך כל שיחה שלהם, כל פרק:
הדס: די.
שי: אנחנו בדרך הנכונה.
הדס: זוז מפה.
שי: יש לנו בדיחה כזאת, שהיא אומרת לי "זוז מפה".
הדס: לפעמים אני חולמת שאתה נופל מצוק וזה בסדר לי.
שי: קניתי לנו בית.
אחרי כל זה, דווקא מנחם לראות קצת מההרמוניה הסכרינית בין מיצי ופיצי, הלא הם עינת ולירון, שבקושי מצליחים להישאר בחדרים נפרדים. הם מארחים חברים, הזדמנות טובה למריבה ראשונה שנמנעת מאיתנו. אפילו החברות שלה מאבדות סבלנות כשהם ממשיכים להפגין נצנצים ולבבות, ולעורכים אין ברירה אלא להכין מהם מונטאז' ולשבץ בין הזוגות שמייצרים עלילה.
כאלה הם שי והדס, שמתארגנים לארוחת שישי אצל משפחתו של שי. "אני הולכת לשתות", מצהירה הדס, וממשיכה בראשה "כדי לשכוח שאני קיימת". דקות ספורות לתוך המפגש המשפחתי, מכריזה אמו של שי: "קיבלנו אותה כבת משפחה", והדס חשה אל הדרינק. "אשת חייל מצאת", קורא אחריה מי מבני משפחתו של שי כשהיא קמה לעזור בהגשה, ועל הדרך, כנראה, גם חומקת מהסיטואציה הצפופה.
אבל האוקוורדנס האמיתי רק מתחיל. מסתבר שבניגוד לשי, שאר בני משפחתו דווקא ניחנו ביכולת קריאת סיטואציות מושלמת, והם לא מהססים לומר את מה שראו בחתונה. הכל תוך חיוך, צחוק, אהבה וחיוג של הדס לכוחות הצלה מתחת לשולחן. "היה לו חיוך של קריפ", אומר אחד מהם. "רק רצית שמישהו יגאל אותך מהסיטואציה", מוסיף אחר. "עכשיו אפשר לספר". אפשר, אבל האם חייבים? מה זו הכנות המדהימה והנוראית שמשתוללת כאן? אף אחד כבר לא מעריך זיוף אוהד ומעצים?
לשמחת כולם שי הוא מר גמיש, על כן לא נעלב לעולם ומסכם: "אחד הערבים הכיפיים שהיו לי בחיים". הפעם, מסתבר, הוא קצת פחות רחוק מהמציאות. גם הדס חותמת את הערב כמקסים, בחיוך רחב, אמיתי וגם מכמיר לב. שלא תתבלבלו לרגע: הדס נדלקה על המשפחה, רק לא על החתן שמחובר אליה, מה שעושה את הסיטואציה טעונה אפילו יותר.
בזמן שמעיין והוואנזי מתעפצים על הספה, עמרי מספר בטסטמוניאלס שמיצה את השיחות הכבדות. יש לומר לזכותו שלא כיף עם מעיין. לזכותה יאמר שגם איתו לא. הוא קליל עד שטחיות, היא כבדה עד יגון. שניהם לא כיפים, בעצם, וברור למה שניהם לא נהנים. כדי שיהנו דרושה הפרדת כוחות, ועמרי לוקח את המושכות בנושא כשהוא יוצא לבד למסיבה שתכננו ללכת אליה.
"תלך באמת", היא משחררת אותו, ברכה מסורתית שפירושה, "בהצלחה במבחן שידון אותך לחיים או למוות". אם בתחילת הפרק דרשה מעמרי לדבר איתה בכנות ופתיחות, הרגע הזה מזכיר לנו כמה מעיין עצמה מתקשה לעמוד בדרישה הזו, וחוסכת מעמרי הרבה ממה שנאמר מול המצלמות. היא שולחת אותו לדרכו בברכה פאסיבית-אגרסיבית, אורזת תיק, חוזרת הביתה, מי יודע מה עלה בגורל הכלבה.
אפשר לדבר עוד הרבה על המחסומים הרגשיים של שניהם, על התקשורת הלקויה ועל מחוות האהבה השנויות במחלוקת, אבל בשורה התחתונה, עמרי לא מספיק רוצה אותה, בסיס הכרחי לעבודה על קשר. אחרי שהודה שאין לו רגשות כלפיה מלבד משיכה ועניין אינטלקטואלי, וזה אחרי שהעיד על עצמו כמה פעמים שהוא נדלק מהר, אפשר לסגור את הבסטה. לצערנו, סביר להניח שדני ויעל ישכנעו אותם לתת עוד צ'אנס ל"תהליך", מילה שכל כך נשחקה בתכנית הזו שאי אפשר לומר אותה עוד ברצינות בשום הקשר אנושי.