סיגר הוא לפעמים רק סיגר, אבל מספר הוא אף פעם לא רק מספר. רק בסוף השבוע האחרון, למשל, התפתח דיון בטוויטר סביב כדורסלנים זרים שהגיעו לישראל וביקשו את המספר 88 על המדים שלהם, עד שהסבירו להם את הבעייתיות - צירוף הספרות הללו נראה כמו HH, כלומר "הייל היטלר". ג'אנלואיג'י בופון, גדול שוערי איטליה, עורר בשנה שעברה קול זעקה בקרב הקהילה היהודית המקומית כשבחר דווקא בצימוד הכה רגיש הזה.
עוד יותר מאשר 88, שישה מיליון הוא מספר טעון - "המספר הכי גדול עד היום, שממחיש את האסון, זה שכשאומרים אותו כל אדם שפוי עובר לדום", כפי שזימרו בעבר הדג נחש. זה נכון, כמובן, רק לגבי התרבות הישראלית. הטלוויזיה האמריקאית לא היססה לקרוא לסדרה בכיכובו של סטיב אוסטין "The Six Million Dollar Man". בישראל, לעומת זאת, קראו לה פשוט "האיש השווה מיליונים".
מדובר במספר קדוש במחוזותינו, זה ברור. השאלה היחידה שנותרה, אם בכלל, היא למה דווקא שישה מיליון. מי החליט ומתי, שזה מספר היהודים שנרצחו בשואה? הרי ברור גם שאלה לא נתונים מן הלמ"ס, וברור גם שיהיה אשר יהיה המספר המדויק, הוא לא עגול.
"המספר העגול", סרטו התיעודי הטרי של דוד פישר, מעז לצאת למסע בחיפוש אחר התשובה. הסרט זמין כעת ב-HOT 8, ובהחלט כדאי לצפות בו. הבמאי הוותיק והמהימן תמיד מספק כאן חוויה אינטלקטואלית מרגשת, מעוררת מחשבה ולמרות הנושא, אפילו משעשעת.
נדיר לראות אנשי אקדמיה כגיבורי תרבות, אבל סרטו של פישר נותן להם את הכבוד, והם מצליחים להבריק אך גם להצחיק. בולטים בהם פרופ' חוה יבלנוקה ופרופ' יהודה באואר, חתן פרס ישראל שלא מעגל פינות - המספר שישה מיליון, מכריז החוקר בעל השם, אינו אלא מיתוס, ואם מישהו יראה בדבריו ניתוץ של פרה קדושה, זב"שו. "זה היתרון העצום בלהיות בן 93", מוסיף ההיסטוריון, שגילו רק שיבח את חוש ההומור שלו. "מה שאומרים אחרים מעניין אותי כמו הזברות באפריקה".
המעניין הוא שהמספר הזה התחיל להתקבע עוד לפני שהסתיימה המלחמה, בדיוק כמו מיתוס אחר - זה שלפיו הנאצים הכינו סבון מיהודים, וגם עליו אולי מישהו עוד יעשה סרט בעתיד.
במציאות, סביר להניח שכמות הנרצחים גדולה משישה מיליון, מה שאולי דווקא היה יכול לעזור למי שמבקשים להמחיש את עוצמת הזוועה - אבל יש דברים שמעדיפים לא לגעת בהם, גם אם על פניו יש סיכוי שתצא מהם תועלת.
לעולם לא נדע כמה יהודים נרצחו בשואה, ואף פעם לא היה לנו סיכוי לדעת. הסיבה לכך, כפי שמציין הסרט, קשורה בטרגדיה האוניברסלית הנכונה לגבי כל רצח עם: המרצחים לא סופרים את הנרצחים, תרתי משמע, ולכן אין רשומות מסודרות לגביהם או אפילו משהו קרוב לכך.
פישר מראיין גם את גבריאל בך, שהיה חבר בצוות התביעה של אייכמן - אותו צוות שטבע את השימוש הרטורי המפורסם ביותר במספר שישה מיליון. המשפטן הוותיק כה מזועזע מן העמדה של באואר, שהוא מסרב להאמין כי אכן אמר אותה. מרואיינים אחרים לא מתקוממים נגד עצם ניתוץ המיתוס, אבל שואלים את הבמאי - למה בעצם הוא עושה זאת, ולמה זה חשוב, וזו שאלה שטובה שמלווה את הסרט לאורך הצפייה בו.
פישר, יש לציין, הוא בן של שורדי שואה, וזיכרון המלחמה השפיע עליהם במידה כזו, שתמיד היה אומר כי מבחינתו, לא היו שישה מיליון קורבנות אלא שישה מיליון ועוד שניים. את המורשת המשפחתית כבר תיעד בעבר בכמה סרטים. הראשון שבהם, "רשימת אהבה", היה מרגש במיוחד ולעולם לא אשכח את הצפייה בו.
במהלך הסרט, אנו צופים בפישר על קברם של הוריו, משוחח עם אחיו רונאל (כן, ההוא). האח נושא מונולוג מושחז ומעניין, ובין השאר מספק את ההסבר הבא: כיוון שהבמאי לא מסוגל להתמודד עם המורשת הרגשית של השואה, ואף אחד לא יכול, הוא מתעסק בדבר היחיד שעוד אפשר להתמודד איתו, זוטות טכניות.
דוד פישר עצמו, מצידו, מספק הסבר אחר: בין הסיפורים ששמע מהוריו, בלט הסיפור על הציות העיוור של היהודים לפני ובזמן מלחמת העולם השנייה, והוא נשבע בתגובה לכך שלעולם לא יילך בשקט עם העדר.
ההתעקשות שלא לקבל שום דבר כמובן מאליו, אם כך, אינה פגיעה בזיכרון השואה, אלא בדיוק ההפך מכך: מימוש של הלקחים שלה. הצרה היא, כמובן, שגם את הציווי האינטלקטואלי והמוסרי הזה אפשר לקחת לכיוונים שונים ומשונים. כשצילם את הסרט, פישר לא היה יכול לתאר לעצמו שמתנגדי חיסונים ישתמשו במורשת החשובה הזו כדי להרוג את עצמם ואחרים, אבל גם זה כבר נושא לסרט אחר.