רבקה מרדר אוהבת לחייך, והעולם מחייך אליה חזרה. לפני שש שנים, כשהיתה בת עשרים בלבד, התקבלה כשחקנית קבועה בלהקה של הקומדי פרנסז, התיאטרון החשוב בצרפת והתיאטרון הלאומי הוותיק בעולם. בכך הפכה גם לשחקנית השנייה הכי צעירה בהיסטוריה שזוכה למעמד הזה, כשמקדימה אותה לא אחרת מאשר איזבל אדז'ני.
נוסף לכך, בתקופה הקרובה אפשר יהיה לראות את הכוכבת הצעירה בכל פרויקט אפשרי, על הבמה ועל המסך הגדול - למשל, בהפקות בימתיות של "פאני ואלכסנדר" ושל "גן הדובדבנים"; ובסרט על סימון וייל, אחת האושיות המשמעותיות בתולדות צרפת העכשווית, בו היא מגלמת את התפקיד הראשי. אם לא די בזאת, פסטיבל קאן הציג לפני חודשיים בכורות עולמיות של שני סרטים בהשתתפותה. הראשון הוא "הונאה" של ארנו דפלשן, שהוקרן אצלנו כחודש בפסטיבל ירושלים. השני יוקרן בעוד שבוע בפסטיבל חיפה, ולא מפתיע לגלות כי קוראים לו "נערה קורנת" - שתי מילים שמגדירות היטב את האופי ואת הקריירה של מרדר.
זה שם שיש בו אירוניה כואבת. גיבורתו מתגלה כצעירה פריזאית, שלכאורה יש לה הרבה סיבות לחייך - היא חווה אהבה ראשונה ומקדמת את חלום חייה, להתקבל לקונסרבטוריון למשחק. אך היא גם יהודייה, והשנה היא 1942 - וכולנו מבינים מה זה אומר.
"הרגשתי קרובה לדמות הזו מכמה בחינות", אומרת מרדר בריאיון לוואלה! תרבות שמתקיים לאחר הבכורה בקאן. "קודם כל, אני לא הרבה יותר מבוגרת ממנה, ומבחני הקבלה שלי לקומדי פרנסז היו לא מזמן. הם גם היו מאוד אינטנסיביים, אז אני זוכרת אותם היטב. נוסף לכך, ההורים של אבא שלי היו יהודים מזרח-אירופאיים. הם הספיקו לברוח לארצות הברית בזמן, ב-1900, אבל קרובי משפחתו שנשארו נרצחו בשואה. הטרגדיה הזו עמוק בתוך ה-DNA שלי".
הקרבה הזו הקלה עלייך או דווקא הקשתה עליך לגלם את התפקיד?
"מה שאני אוהבת בסרט, זה שהוא לא מתייחס לטרגדיה של מלחמת העולם השנייה בצורה ישירה מדי. בחצי השעה הראשונה שלו אפשר אפילו להתייחס אליו בתוך סיפור חניכה לכל דבר, ולא לשים לב באיזה שנה הוא מתרחש. לאחר מכן מגיעה הסצינה בה הגיבורה נדרשת לשים את הטלאי הצהוב בפעם הראשונה, אבל גם בסופו של דבר זה הרבה יותר מ'סרט שואה' - זה סרט על עזות המצח של הצעירים, שממשיכים לקוות ולהאמין באהבה ובאמנות; וזה סרט על הכוח של האמנות, שיכולה להתעלות מעל הכל".
מרדר נולדה ב-1995, והיא מציינת כי זו השנה בה ז'אק שיראק הפך לנשיא הצרפתי הראשון שהכיר באחריות של המשטר המקומי לגירוש והשמדת יהודי המדינה. "אני חושבת שעם השנים, השיח בצרפת לגבי השואה השתנה", היא אומרת. "ב-1976, כשיצא הסרט 'מר קליין', הרשויות ביקשו לחתוך ממנו את הסצינה בה רואים שוטרים צרפתיים מביטים בשוויון נפש בגירוש של יהודים למחנות. היום זה כבר לא היה קורה. החברה הצרפתית והתרבות הצרפתית מישירות מבט אל העבר ומתחילות לקחת אחריות".
הסרט גרם לך לשאול את עצמך מה היה קורה לו נולדת ב-1942?
"כן, זו שאלה קשה. אני יהודייה, אז אני מניחה שהתשובה ברורה - היו מגרשים אותי למחנות. אני לא רוצה להשוות, אבל השנה האחרונה וכל ההתפתחויות המטורפות שהיו עם הקורונה לימדו אותנו שהכל יכול לקרות. יום אחד הכל כרגיל, ויום אחר את מסתערת על בית מרקחת כדי למצוא מסיכה".
"נערה קורנת" הוא סרטה הראשון של סנדרין קיברלן, יהודייה גם היא, שעד כה היתה ידועה בעיקר כשחקנית. "כבר בשלב הליהוק, היתה בינינו אהבה במבט ראשון. יש לה אמפטיה יוצאת דופן כלפי השחקנים והשחקניות שעובדות איתה, והיא נוסכת בנו ביטחון ויודעת איך להרים אותנו למעלה", אומרת עליה מרדר.
מרדר, פוטוגנית ומוכשרת להפליא, היא בתם של עיתונאית ושל מוזיקאי, שבין השאר כתב את המוזיקה לסרט. "מגיל צעיר רציתי לשחק, אבל אמא שלי לא התלהבה מכך, וסירבה לחתום לי על אישורים למיניהם", היא אומרת. "גם אני תמיד הייתי חצויה, והרגשתי שזה לא באמת יכול להיות המקצוע שלי. בחטיבת הביניים ובתיכון, כשהייתי צריכה לרשום באיזה מקצוע אני רוצה לעבוד כשאהיה גדולה, תמיד רשמתי מקצועות אחרים. תכננתי גם ללמוד משהו אחר באוניברסיטה, אבל בסופו של דבר הרגשתי שזה מתסכל אותי, והפכתי להיות שחקנית במשרה מלאה. היום אני שלמה עם זה לחלוטין".
הקורונה גרמה לך לשקול מחדש האם יש עתיד במקצוע הזה?
"צילמנו את 'נערה קורנת' בזמן הקורונה, ואני זוכרת שאחרי אחד מימי הצילומים נכנסתי למטרו וראיתי קבוצה של צעירות שצועקות ומתחבקות. הייתי סקרנית, אז שאלתי אחת מהן על מה המהומה. היא אמרה לי 'אנחנו חוגגות, כי התקבלתי לקונסרבטוריון למשחק'. אמרתי לעצמי - הנה, אפילו בתקופה כזו חשוכה ומלחיצה, מבעד לדאגות ולמסיכות, הדור הצעיר עדיין מאמין בעולם הבמה. זה גרם לי להתרגש לא פחות מהן".
אז למרות הפרסום, את עדיין נוסעת במטרו.
"בטח, כל יום. יש לי תחביב - אחרי כל הצגה, אני ממהרת למטרו, כדי לנסוע באותו קרון עם אנשים שצפו בי על הבמה. לפעמים אני משחקת עם פאה או עם תלבושות, אז לא מזהים אותי כשאני מורידה אותן, וככה אני יכולה לצותת להם ולהקשיב מה הם אומרים על ההצגה".
"בדרך כלל, אני לא משתתפת בסצינות עירום, אבל היתה הצגה בה עשיתי אחת. עמדתי במטרו מאחורי כמה בחורים צעירים שלא זיהו אותי, ודיברו על כך בהתלהבות. הם צעקו לידי בהתרגשות 'יו, ראיתם איזה תחת היה לשחקנית הזו?".
את חווה סקסיזם בתעשייה ובתרבות?
"המאבק נגד הפטריארכיה הוא יומיומי, ולכן גם מתיש. תסתכל על פערי השכר, בעולם התרבות ובכל תעשייה אחרת, ולהבדיל על כמות הנשים שנרצחות בצרפת מדי שנה. יש לנו עוד הרבה עבודה. אנחנו מתקדמות בתחומים מסוימים אבל גם הולכות אחורה, כפי שממחישים החוקים נגד הפלות במדינות שונות".
בשנים האחרונות התפרסמו שלל כתבות על מרדר בכלי תקשורת מובילים בצרפת, וכולן מגדירות אותה כאחת ההבטחות הגדולות בעולם התרבות המקומי. הזכרנו קודם לכן רק כמה מן הפרויקטים הנוכחיים והעתידיים שלה. הרשימה עוד ארוכה, והיד עוד נטויה - הן על הבמה והן מאחורי המצלמה.
מרדר מחלקת את זמנה בין התיאטרון לקולנוע, ואומרת כי מדובר מבחינתה בשני עולמות נפרדים. "בקולנוע, אני מצלמת משהו במשך שלושים שניות, ואז יש הפסקה בשביל כל מיני עניינים טכניים, ואני חוזרת לתפקיד רק אחרי שעה" היא אומרת. "בתיאטרון, אני בטרנס על הבמה במשך שעתיים או יותר. בקומדי פרנסז אנחנו עושים חזרות במשך שבועות מאוד אינטנסיביים ומעמיקים בדמויות, ולפעמים אני גם זוכה להשתתף בהצגות שונות ולגלם דמויות שונות באותו סוף שבוע. בקולנוע, כמובן, זה לא ככה. אני לא מתייחסת לקולנוע ולתיאטרון כשני חלקים שונים של אותה מלאכה, אלא כשני מקצועות שונים, אבל הם מפרים זה את זה".
האינסטגרם הוא עבודה מבחינתך?
"אני ממש גרועה בזה. אני מעלה משהו פעם בכמה זמן, כי אמרו לי שאין ברירה וצריך לשחק את המשחק. זה ממש מדכא להסתובב בקאן ולראות שלטי חוצות של ספייק לי בשירות נייקי ואת כל המשפיענים וכוכבי היוטיוב שמסתובבים בה בשירות של תאגידים אחרים. תרבות הצריכה השתלטה גם על הפסטיבל הזה".
לפני שש שנים, כל הכותרות בצרפת דיברו על כך שאת "השחקנית הכי צעירה בקומדי פרנסז" וכיוצא בכך. איך את מתסכלת על כך במרחק הזמן?
"להיות 'הכי צעירה' יכול להיות מעייף. לא מעניין אותי להישאר צעירה לנצח. אני עובדת במקצוע כבר שש שנים, ומעדיפה שיתייחסו אליי כמבוגרת".
"נערה קורנת" יוקרן בפסטיבל חיפה בראשון 19.9 ב-15:15 ובשבת 25.9 ב-18:15. להזמנת כרטיסים ראו האתר הרשמי.