הקומדיה הרומנטית היתה פעם אחד הז'אנרים הפופולריים בהוליווד, אבל בעשורים האחרונים היא גוססת. בקולנוע הישראלי, החיים שלה לא היו קלים מלכתחילה. בין דרמות על משפחות ועל צבא ומהתלות עדתיות, הסוגה הזו לא ממש מצאה את מקומה.
גם בעידן הנוכחי, אפילו כשהתעשייה הלכה לכיוון ז'אנרי והוליוודי יותר, זה לא קרה. "ריקי ריקי", "ואז היא הגיעה", "ילד טוב ירושלים" ואחרים ניסו להרים את התשובות המקומיות ל"כשהארי פגש את סאלי" ו"החתונה של החבר שלי", אבל התקשו להותיר חותם.
בסרטו הראשון כבמאי, גורי אלפי מנסה אף הוא להוכיח שאפשר לעשות קומדיה רומנטית בימינו, ועוד בעברית. התוצאה, "סיפור אחד ודי", עלתה לאקרנים בסוף השבוע, ולא מפתיע לגלות כי חוותה חבלי לידה בדרך לעלייתה למסכים.
באופן חריג לתעשייה הישראלית, חתומים על התסריט של "סיפור אחד ודי" חמישה שמות: הבמאי עצמו; עומר ברק, שעל ספרו "לחוץ חתונה" מבוסס הסרט; דרור ויידמן; וגם גלית חוגי ונועה ארנברג, הזכורות לטוב מן "האחיות המוצלחות שלי". אם לא די בכך, אבי נשר מככב בקדמת הקרדיטים כ"איש למשימות מיוחדות", ונותר רק לדמיין מה המשימה. יש להניח שהיא כללה לא מעט עריכה: תיקי דיין, מן השחקניות הגדולות בישראל, מופיעה אף היא בקרדיטים, אבל לא מופיעה בסרט, וגם במקרה זה נותר רק לדמיין מה היה התפקיד שלה ולמה נחתך.
גם המבנה העלילתי של הסרט לא שגור במחזותינו. הוא בנוי כסיפור בתוך סיפור, ולמעשה כשלושה סיפורים שונים שמתחבאים אחד בשני כמו במטריושקה.
זה מתחיל כך: עיתונאית בגילומה של דינה סנדרסון יושבת לדייט ראשון עם בחור, אותו מגלם אלפי. היא מספרת לו סיפור נוסף - מתברר שהיא והעורך שלה, ליאור אשכנזי, ניהלו רומן למרות פער הגילאים וקשרי המרות, ומתוך הזוגיות הרעילה הזו נולדה תוכנית רעילה, להלן הסיפור השלישי.
ובכן, מתברר כי העיתונאית השאפתנית התבייתה על מכר שלה, חנון שמנמן בגילומו של מעיין בלום שלא מצליח למצוא כלה, וגמרה אומר בלבה לשדך אותו למישהי. היא לא עושה זאת מטוב לב, אלא כדי להפוך את סיפור השידוך לכתבת שער. במציאות, כתבה שכזו היתה מוצאת את מקומה בעמודים האחוריים של מוסף החג האחרון ולא הופכת להישג עיתונאי שמחזיק על גבו עלילה של סרט, אבל זה רק אחד מן החורים הרבים בתסריט.
כך או כך, העיתונאית מסתייעת בתוכנת מחשב, שמכזיבה: כל דייט פוטנציאלי של החתן המיועד נכשל, עד שמתערבת יד הגורל. מדענית, שהיא גם יפת תואר וגם קצת שלומיאלית, כדרכן של מדעניות בסרטים, דורסת אותו על אופניה החשמליים. מגלמת אותה דניאל גל, כך שהשלומפר הרופס מניח שהוא לא בליגה שלה, אבל בין השניים פורח במפתיע רומן מלבלב, שלא מסתדר עם התוכניות ועם לוח הזמנים של הקנוניה התקשורתית. האם האהבה בין השניים תצליח להתעלות מעל כל המכשולים הללו?
נסתרות ונפלאות הן דרכי האהבה, אבל איך נגיד את זה בעדינות? דניאל גל היא אולי ג'וליה רוברטס, אבל מעיין בלום הוא לא יו גרנט (וגם אני לא, כמובן). קשה לקבל אותם כזוג שהיה מתרועע יחדיו בחיים האמיתיים. אם יש סיבה לכך שהגיבורים כאן מתאהבים, התסריט לא מצליח לספק אותה, וסומך על כך שפשוט נקבל זאת.
גל היא שחקנית נהדרת וכך גם בלום. אך ביחד, אין להם כימיה, ואת הציוות השגוי שלהם כאן אפשר ללמד כמקרה מבחן בשיעורי ליהוק.
גם הסרט, כך נראה, מבין את זה, והוא מעדיף להתמקד בסיפור של גורי אלפי ודינה סנדרסון, שלהם דווקא כן יש כימיה חיננית. הצרה היא שזה אמור לשמש סיפור מסגרת, ולא הליבה, כך שגם התסריט של "עוד סיפור אחד" אפשר ללמד בשיעור כלקח שלילי.
עוד בעיה אחת? יש כמה. כנהוג בקולנוע, הישראלי ובכלל, גם כאן התיאור של עולם התקשורת מופרך באופן מגוחך. מערכת העיתון נראית כמו משרדי גוגל, והתסריט כולל סצינות בהן העורך מזמין כתב לחדרו כדי לנזוף בו בעודו מקריא בקול רם את הכתבות הגרועות שלו, משהו שקורה רק בסרטים.
התסריט חף ברובו מן הסקסיזם שבדרך כלל מאפיין את הקולנוע הישראלי, אבל לא נטול בעיות. באחד מרגעי השיא, למשל, אחד הגברים הורס לאחת הנשים מעמד מקצועי חשוב בחייה, אבל מקבלים את זה כאן בהבנה ואפילו בחיבה.
נוסף לצוות המרשים בתפקידים הראשיים, מציג הסרט גם הופעות אורח קצרות של מיטב הקומיקאים והקומיקאיות בנמצא - מיה לנדסמן, גאיה באר גורביץ', עדי חבשוש ורבות אחרות. למרות זאת, במרחק של שבועיים לאחר הצפייה בו, קשה לי לזכור ולו בדיחה אחת ממנו.
הסרט לא מצליח להצחיק, אבל ייאמר לזכותו שהוא לא מנסה בכוח. אין בו הומור ביבים, הומור עדתי מיושן או איזשהו ניסיון לרדת למכנה המשותף הנמוך ביותר.
דבר נוסף: "עוד סיפור אחד" מתיימר להיות קומדיה רומנטית. אז קומדיה אין בו ממש, אבל רומנטיקה בכל זאת יש קצת. גם כשהם לחוד, לסנדרסון ולאלפי יש כריזמה קולנועית כובשת, וביחד הסינרגיה ביניהם תוססת כמו גרעיני פופקורן. זה לא היה אמור להיות הסרט שלהם, אבל הם משתלטים עליו והופכים אותו לראוי למאכל בחלקים מסוימים מתוכו. חבל רק שזה בא על חשבון המבנה וההיגיון העלילתי של התסריט כולו.
אורסון וולס אמר פעם שלעשות סרט זה נס, ולעשות סרט טוב זה בלתי אפשרי. המשוואה הזו נכונה במיוחד בקולנוע הישראלי, ובטח בז'אנר זר לנו כמו הקומדיה הרומנטית. "עוד סיפור אחד" הוא לא סרט טוב, אבל הוא לא פוגעני במיוחד ולא מביך, לבו במקום הנכון וכוונותיו טובות רוב הזמן. הוא ניתן לצפייה, לא מזיק ולפרקים קצרים אפילו נחמד. בהתחשב במורשת שמאחוריו ובתסבוכות שככל הנראה עמדו מאחורי השלמת הפקתו, גם זה משהו.