אחת הרעות החולות של הטלוויזיה המודרנית היא הבצורת הממושכת, לעתים ארוכה מדי, באקשן. גם סדרות עילית ("שובר שורות", למשל, שסיפקה הרבה רגעים טלוויזיוניים אדירים) ניחנות בדיאלוגים ארוכים, בשוטים בלתי נגמרים של כלום ובעיקר במושג האליטיסטי "עומק". כן, כולם רוצים, ולפעמים גם יודעים, להראות שיש בהם יותר. לא תמיד זה הכרחי.
מהבחינה הזאת, "אל תוך הלילה" ("Into the Night"), סדרה שיצר ג'ייסון ג'ורג' בהפקה בלגית על בסיס ספר המד"ב הפולני "The Old Axolotl", סיפקה משהו שונה בנוף. המבנה שלה, שישה פרקים בני 30-40 דקות כל אחד, לא אפשר לה לבזבז זמן בעונתה הראשונה. היא הייתה מהירה כמו קצב מנוסתם של גיבוריה. כזכור (או שלא. למי שלא ראה - אזהרת ספוילרים, תעצרו כאן), חייל נאט"ו בשם טרנציו (סטפנו קאסטי) חטף מטוס בבריסל. הסיבה: הצורך לברוח מאור השמש, שהחלה לקטול את האנושות. הנוסעים המבוהלים - תמהיל מגוון שנע מאייאז (מהמט קורטולוש), עבריין טורקי נמלט, ועד ריק (יאן ביז'וואה), ישיש מסכן שסבל מהונאת אינטרנט - הבינו שטרנציו צודק. תחת הנהגתו הם המשיכו להקיף את החלק החשוך של הכדור, עד שהגיעו לבונקר עם חיילים שקיבלו אותם בברכה, לא לפני שסילבי (פולין אטיין) כפתה את טרנציו באזיקים והניחה לו למות לאור השמש כנקמה על כך שניסה לרצוח את אייאז. המעשה הזה עוד יעלה לה ולחבריה ביוקר בהמשך.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
הייתה סיבה לחכות להמשך של "אל תוך הלילה". הקצב המצוין, גם אם בא על חשבון ההיגיון הצרוף, עשה את העבודה. אי אפשר להגיד שזו סדרה שצופים בה בנשימה עצורה, אבל כן אחת שצופים בה בכיף. הבעיה היא שהכיף הזה נתקל בכמה וכמה מהמורות בעונה הטרייה, שעלתה לאחרונה בנטפליקס.
בניגוד לסדרות רבות אחרות שסובלות מהפסקה ארוכה, דווקא פה אין בעיה לזיכרון להשתחל. העובדה שהיא הייתה קצרה, יחד עם קו העלילה הפשוט, מסייעת להתחיל מאיפה שהפסקנו בלי לשאול שאלות מיותרות. אלא שיש כמה בעיות עם העונה הנוכחית. בראש ובראשונה - אלמנט ההפתעה מת. אם הפתיחה של העונה הראשונה זרקה אותנו מ-0 ל-100, הפעם כבר ציפינו להתחלה בהילוך גבוה. היא אכן הגיעה, אבל זה לא היה זה.
ייתכן שהסיבה לכך טמונה בעובדה ש"אל תוך הלילה" הופכת להיות סטטית. המטרה בעונה הקודמת הייתה לברוח. המאבק הבלתי אפשרי נגד הטבע, כשכלי הנשק העיקרי הוא מטוס, טמן בחובו הרבה קסם, התככים האנושיים היו רק קישוט. הפעם הגיהנום הופך לגמרי להיות הזולת. הגיבורים קבורים בבונקר, כאילו הם בפורמט ריאליטי חדש שעדיין לא נוסה ונדון לכישלון. היריבויות שנוצרות בין השורדים לחיילים, בין החיילים לבין עצמם וכו' פשוט לא מעניינות ולא מרגשות. הדמויות, שהיו שטוחות גם כך בעונה הראשונה, הופכות לפלקטיות לחלוטין.
כן, יש כמה רגעים טובים ואפילו מפתיעים (למשל, גורלם של שניים מהגיבורים ששונה משציפינו), אבל "אל תוך הלילה" לא מצליחה הפעם להתרומם מהקרקע, תרתי משמע. העלילה עצמה הופכת פחות ופחות ברורה, יותר דורכת במקום, ולנו פחות אכפת מגורלם של גיבוריה. הוואקום שמותיר טרנציו מורגש, והנבלים החדשים לא מצליחים למלא את הבור שהותיר. הדמות היחידה שלפחות בי המשיכה לעורר אמפתיה היא זו של המדען הורסט בודין, עם וינסנט לונדז בתפקיד מרענן ושונה לחלוטין מזה של השוטר רומיין לוז'ייה ב"לופן".
והנה הטוויסט. האם המסקנה שעולה מכל האמור היא ויתור על "אל תוך הלילה"? ממש-ממש לא. בגלל אורכה הנוח והאקשן שבכל זאת מתחולל בה, זו עדיין סדרה שיכולה לשמש למילוי חורים והשתקת טרוניית ה"אין מה לראות" הקבועה. ההבדל בין שתי העונות טמון במהות הצפייה - אם קודם אפשר היה לראות בסדרה שילוב בין "מראה שחורה" ל"אזור הדמדומים", העונה השנייה כבר מלווה ברובה בצפיית רקע בדברים אחרים. "אל תוך הלילה" לא יכולה להיכנס בשום מצב תחת ההגדרה של סדרה משעממת, אבל גם לא מצליחה להעניק ערך מוסף מעבר להנאה שטוחה מקצת רגעי אקשן נטולי היגיון, אנטיתזה מוחלטת לאותו עומק שמשמש מעצור בסדרות איכות. היה נחמד, אבל נראה שלא תספרו את החודשים עד לעונה השלישית.