כל כך הרבה יכול היה להשתבש בעיבוד הטלוויזיוני של אפל טיוי לאפוס המדע-בדיוני הגדול והמשפיע ביותר בתולדות הז'אנר, כזה שכל יצירת חלל שהגיעה אחריו בהכרח שאלה ממנו. "Foundation" של אייזק אסימוב החל כסיפור בהמשכים במגזין מדע בדיוני בשנות ה-40 של המאה הקודמת, ועשור אחרי כן אוגד לכדי מה שבעברית נקרא "המוסד השמיימי" - טרילוגיית ספרים על האנושות בעוד עשרות אלפי שנים, כשאימפריה אחת שולטת על אלפי עולמות ברחבי הגלקסיה. הטרילוגיה התרחבה בהמשך לכדי שבעה ספרים, ואף חוברה לבסוף עם סדרת יצירות אחרת של אסימוב - הרובוטים - מה שיצר עולם עתידני מפורט שעלילתו משתרעת על פני אלף שנים וכוללת עשרות דמויות.
כל זה עשוי להישמע רחוק ובלתי נתפס, אך למרות שראשו של "המוסד" מרחף בין כוכבים רחוקים, רגליו נטועות בקרקע מזוהה, על-זמנית. דת, טכנולוגיה, תרבות, כלכלה, תאוות כוח - הסופר מתאר כיצד כל אלה משחקים תפקיד כשהאנושות מצויה בתקופות של משבר פוליטי מכריע. לא פלא שהאלמנטים הללו מוכרים: ההשראה של אסימוב הייתה ספר ההיסטוריה "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית" מאת אדוארד גיבון מהמאה ה-18, ואת ההיסטוריה על נפילת האימפריה הגדולה ראינו כמה פעמים מאז, כולל כנראה בימינו אנו. ההיסטוריה חוזרת ותוסיף לחזור.
ההיקף והפרוטרוט של "המוסד" - כאמור, עלילה מורכבת שחולשת על מילניום - הפכו אותה למין חד-קרן הוליוודי, יצירה שכולם יודעים שלא ניתן לעבד אותה למסך. ובכל זאת אפל טיוי פלוס עושה ממש את זה. היום (שישי) עולים בשירות שני פרקי הפתיחה של העיבוד, מתוך עשרת פרקי העונה הראשונה, בכיכובם של ג'ארד האריס ("צ'רנוביל", "מד מן") ולי פייס ("קוד שרוף"). את הסדרה יצר ומנהל דיוויד ס' גויר, שמצד אחד היה שותף לכתיבת טרילוגיית "האביר האפל" המהוללת, ומצד שני גם ל"באטמן נגד סופרמן" המושמץ.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
עלילת הסדרה עוקבת אחר גייל רודניק (לו לובל), צעירה מכוכב לכת בשם סינאקס שמצליחה לפתור חידה מתמטית סבוכה. בעקבות זאת היא מזומנת אל כוכב הלכת טרנטור - "עין האימפריה", כפי שהוא מכונה על ידי השליטים - לשמש כעוזרת מחקר של המדען המפורסם ביותר בגלקסיה, הארי סלדון (האריס). סלדון הגה תיאוריה מתמטית בשם "פסיכוהיסטוריה", שלטענתו מסוגלת לחזות את העתיד על סמך ניבוי התנהגות קבוצות גדולות של בני אדם, ובלבד שהקבוצה תורכב מהמוני פרטים. על סמך התיאוריה הזו חוזה המדען כי לא זאת בלבד שהאימפריה - הקיימת כבר 12 אלף שנים - צפויה להתרסק תוך כמה מאות שנים, אלא שבעקבותיה תיפול האנושות כולה לימי ביניים אפלים וברברים שיימשכו עשרות אלפי שנים.
לדברי סלדון אין אפשרות למנוע את נפילת האימפריה, אבל כן ניתן לקצר את התקופה הקודרת שאחריה לכדי אלף שנים, באמצעות כינון "מוסד" שיאצור את כל הידע האנושי. כפי שניתן לשער, התיאוריה הופכת את המתמטיקאי למוקצה בעיני השליטים - שלושה קיסרים המכונים "שחר", "יום" (בגילומו של פייס) ו"דמדומים" (טרנס מאן, "סנס8"), על פי גילם. בתוך כך, רגעים ספורים אחרי שהיא נפגשת עם סלדון לראשונה, מתברר לגייל שגם היא נקלעת לתסבוכת הזו, ושלמעשה הארי הסתיר ממנה חלקים גדולים מהאמת.
בעיבוד כמו זה ליצירה שלכאורה לא ניתן להמיר אותה, אין מנוס מלברוא משהו שלא ייצמד למקור אלא יתקיים בהשראתו, ואכן, גויר משנה לא מעט מרכיבים בדרך אל המסך. כמה מההבדלים מינוריים, כמו דמויות שמגדרן, גזען וגילן שונה מאשר בספרים. אלמנטים רבים אחרים שונים בתכלית - עלילות שונו, דמויות מסוימות זוכות ליותר נפח ואחרות נדחקות אל השוליים, ואם המקור הקפיד לעקוב אחר אנשים רגילים בנסיבות היסטוריות שבמקרה מתרחשות בעתיד, העיבוד מאפשר לדמויות מסוימות להתבלט עם יכולות מעט חריגות ביחס לכל היתר.
אחת הבחירות החכמות ביותר של גויר היא שלמרות העשורים המפרידים בין האירועים שהסדרה מתארת, "המוסד" מעגנת אותנו באמצעות שימוש באותם דמויות ושחקנים. לשם כך מציגה הסדרה כמה פתרונות יצירתיים: שימור גוף בעת נסיעה בת עשרות שנים ברחבי הגלקסיה, הולוגרמה (שאמנם מופיעה במקור, אך בצורה שונה), רובוט בן מאות שנים, והמחוכם מכל: שיבוט. קיסרי האימפריה הם בעצם אותו אדם שמשוכפל מחדש שוב ושוב, סמל מובהק מאין כמוהו לקיפאון ולדריכה במקום של האימפריה כולה, זאת שתביא עליה את כליונה.
אין ספק שכמה מההבדלים עלולים להעיק על מעריצי הספרים, אבל האמת היא שהשינויים מחדירים בסדרה לא מעט עניין ואחראים על כמה מההתפתחויות המשלהבות ביותר לאורך העונה הראשונה (שכל פרקיה נשלחו לביקורת). בסופו של דבר, החידושים גם לא משתלטים על הרעיונות המרכזיים והפילוסופיה של אסימוב, אלא אף בונים עליהם.
"מתמטיקה היא אף פעם לא רק מספרים", אומרת אחת הדמויות בפרק השני. "כשמילים מכזיבות אותנו, אנחנו משתמשים במתמטיקה כדי לתאר את מה שלא ניתן להסביר. הדברים שמפחידים אותנו יותר מכל: מרחבי החלל, צורת הזמן, המשקל והערך של הנשמה האנושית".
הראייה המתמטית היא לכאורה חלק מהותי, שלא לומר יסודי, בסדרה. אולם כמו תמיד בסטטיסטיקה, החזות המדעית הקרה מסתירה מאחוריה אמיתות וסיפורים קטנים שמרכיבים אמת גדולה. הארי סלדון בעצמו מדגיש שפסיכוהיסטוריה חוזה את תנועתה של אוכלוסיה שלמה, אך אין לה מושג מה יעשו האינדיבידואלים שבתוכה. אלה הם בדיוק המתחמים שבתוכם פועלת "המוסד" - מתמקדת תמיד ב"קטנים" המובילים את השינוי, משדכת את היצרים האנושיים ואת גיבוריה אל משברים הרי גורל וחובקי גלקסיה. באופן הזה, כמעט כל טוויסט בעלילה, והסדרה מלאה בהם, הוא גם רגע שפורט על רגש כלשהו, ולפעמים ממש לופת את הקרביים.
עיצוב הסדרה משרת את הרעיון הזה אף הוא: הדמָיות תלת ממד מורכבות מנקודות שמוקרנות אל האוויר, ואפילו ציורי הקיר בארמון נוצרים על ידי גרגירי צבע שמאפשרים לאמנות לנוע. זה חזון ויזואלי נבון בסדרה שרוב העיצובים בה אמנם מרשימים, הסטים מרהיבים, העולם שהיא מתארת מדוקדק וההפקה כולה יקרה ושאפתנית, אבל בניגוד ליצירה שעליה היא מבוססת - כל זה אינו מקורי במיוחד. במין אירוניה פיוטית, הרעיון שההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה מתבטא גם בהיבט הזה: יצירות כמו "מלחמת הכוכבים", שלא היו קיימות אילולא "המוסד", יצרו את התבנית הוויזואלית שהעיבוד החדש משתמש בה כעת כהשראה.
לוקח לסדרה קצת זמן להתניע. כנראה שאי אפשר אחרת, מאחר שהיא נדרשת לבנות יקום שלם ולהשיק עלילה סבוכה. הדשדוש ניכר בתחילתה בעיקר בכל הנוגע לקיסרים - הסצנות איתם מלאות פאתוס, ומשתרכות לעומת האירועים הנוגעים לכינונו של "המוסד" בכוכב הלכת הנידח טרמינוס, המצוי אלפי שנות אור משם. למרות זאת, ככל שהעונה מתקדמת, כך היא מרתקת ומסעירה יותר ויותר בכל החזיתות שלה.
למעשה, מתישהו החל מחצי הדרך, סיפורי הקיסרים אחראים על כמה מהסצנות היפות ומעוררות המחשבה שבסדרה. היחסים שלהם מרתקים: מאחר שבבסיסם הם אותו איש בגילאים שונים, הדינמיקה ביניהם היא מעין עימות מתמיד של אדם עם עצמו, וכולם הד לקיסר המקורי שמת מאות שנים לפני כן. יתר על כן, בעיני עצמם הם מגלמים בגופם ממש את הקיסרות - אפילו התואר שלהם הוא "אימפריה" (Empire) ולא "קיסר" (Emperor) כמקובל - כך שהחישובים על מקומם זה מול זה, הם גם חשבון נפש עם עצם שלטונם ועם נבואת הזעם של הארי סלדון. זוהי גישה פיקחית ומעמיקה, שממחישה עד כמה הסדרה "המוסד" מיטיבה לעדכן את המקור אל מדיום שונה.
גויר מספר שכבר יש לו תוואי לסדרה כולה והוא מונה 80 פרקים. הוא כבר יודע איך ייראה הסוף, מה יעלה בגורלן של הדמויות וכן הלאה. מצחיק לתהות מה ילד יום כשעוסקים בסדרה שבבסיסה תיאוריה כמו פסיכוהיסטוריה (ומי יודע אילו אימפריות ייפלו בדרך). אבל בין אם "המוסד" תהפוך להצלחת ענק שתניב שמונה עונות, ובין אם כמות הקהל לא תצדיק השקעה כה מסיבית בפרקים נוספים - העונה הראשונה היא הישג יצירתי מרשים, ולפעמים נפלא, בפני עצמו.